תאודור ז'ריקו, "הרפסודה של ספינת המדוזה" וחידת המרדף אחר משמעות

Théodore Géricault, הרפסודה של ספינת "המדוזה", שמן על בד, 1819, הלובר, פריס

 

ביצירת המופת של תאודור ז'ריקו, "הרפסודה של ספינת 'המדוזה'", נשמעת באלם הזעקה "אלי, אלי למה שבקתני – למה עזבתני" (הבשורה עפ"י מתי כ"ז:46), והיא חובקת כל בדרמה הנצחית. הפירמידה האנושית מוקעת על רפסודת גורלה ונסחפת על מי חומץ רעילים של יסורים אין פשר. בתנאים קיצוניים אלה, נמצאים בתחתית הפירמידה מי שקיומם בזכות היותם ראויים למאכל. ביסודם, יחסי אנוש הם קניבליים, אבל החידה הגדולה היא בכך שגם יחסיו של אדם עם עצמו הם כאלה. על האופק נראה חזיון שווא של גאולה בדמות ספינה שאינה שועה אל יושבי הרפסודה. הדימוי כולו, העשוי בסולם צבעוני כהה שעכירותו עוד העמיקה עם השנים, הוא מחזה אוניברסלי של הוקעה וניתן לקרוא לתוכו את "המצב האנושי".

 

התמונה מפרקת את המתבונן מאשליות כמו במצב חיים קיצוני של אבדן טעם,  כבשעות של דממה מוחלטת, בהן המשפט היחיד שאנו מסוגלים לומר לעצמנו הוא כי אין לנו בשביל מה לחיות, אז נפקחת בנו אספקלריה אפלה ועתיקה הרואה-כל באחת. ובאמת, למה מתכוונים ענקי הרוח הדנים במסתורין של הקיום, אותו מסתורין אומלל שאנו, פתאים ומשתאים, רודפים אחריו ונקראים אליו, בשכבנו ובקומנו?

 

Théodore Géricault, הרפסודה של ספינת המדוזה: הזקן ובנו, פרט

 

פירמידת הדימוי כולה עשויה קבוצות משנה שהבולטת מתוכן, קבוצת "הזקן ובנו", מאחדת לכדי אוקסימורון מת-חי את הפייטה והמיתוס של קרונוס זולל ילדיו. האב האבל, המחזיק בחיקו את גופת בנו עצמו ובשרו, יפנה עוד מעט לזון עליו כדי לשרוד. הזמן האנושי מוצג כאן מצד היותו שרשרת אינסופית של השרדות, שרשרת של דורות שבה אין לצאצא מפלט מהוריו הנזונים על גורלו, גוזלים ממנו את חירות הבחירה ובאמצעותו מולידים עצמם מחדש כדי לזכות באשליה שגברו על המוות.

 

Théodore Géricault, סצנת קניבליזם, מתווה הכנה לרפסודה של ספינת המדוזה, 1817-1819, המחלקה הגרפית של הלובר, פריס

 

המוות, לאו דווקא זה הממשי אלא בתור מטפורה לתודעה האנושית במופע האימים שלה, הוא זה המעמיד את החיים בשאלה, עליה אנו משיבים במצבי שגרה בעשיה סתמית וכפויה. אבל קורה נס לעתים, ובשעה שהמציאות נבקעת ומתפרקת מעוגניה ניתן לנו להביט נכוחה במסתורין. וזאת, רק כדי לגלות כי אין החיים תלויים על מסתורין כלל וכלל וכי תהום כרויה תחתיהם רק בעיניהם-שלהם, הנבטות בהם בהחזר מאַין. ההד, המחזיר לשואל את שאלתו, הוא המאחד אותם, את השואל ושאלתו המתקבלת כתשובה.

 

Théodore Géricault, דיוקן הכנה לרפסודה של ספינת "המדוזה", שמן על בד, 1818-19, פרט

 

ספרות אבסורד גדולה וענפה שוקדת להטריד את שלוותנו בטענה, החדשנית לכאורה, כי סופיות החיים גוזלת מהם לא רק את מתיקותם – אלא יותר מכך את טעמם וצידוקם. אבל נסתר מאתנו באמת, מדוע בכלל נדרשים חיינו לצידוק, מדוע עלינו להצדיק את חיינו במושגים כמו "הצלחה", למשל, או קיום מוסרי ונאותוּת וראויות, ומדוע אנו שוקדים בכלל לטעון אותם ב"משמעות". הרי מדובר בבחינה שהיא כבדה מיכולתו של השכל החושב, מדובר בתחושה קמאית, מסתורית.

 

המשמעות היא שד רודף, כפיון רוחני שבאמצעותו מחטטת תודעת החיים בבשרה-שלה. הישות (או יש התודעה), היא מתבוננת בעצמה מבעד למראה בולעת-כל ורק כדי למצוא עצמה מותנית בתנאי שבא ממנה ואיננו בה. בכך העצמי הוא הכללי והאישי הנו האנושי (החברתי והפוליטי). על החיים, המתנהלים על פי הצו "או חברותא או מיתותא" הטבוע בהם, להיות ראויים לזולת מדומה כדי להיות ראויים לעצמם. האין זה מוזר? האין זה סתום ומזעזע? הן מונחת ב"אני" אחרותו לעצמו! אין מדובר בצד "החברותא" של המשוואה אלא באו/ו מיתותא שלה.

 

Théodore Géricault, אברים כרותים בחדר המתים (עבודת הכנה לרפסודה של ספינת המדוזה), שמן על בד, 1818-19, המוזיאון לאמנויות ברואן, צרפת

 

אחד הכשלונות האדירים להתגבר על חידת הקיום האנושי הוא כשלונה של התקווה לכבוש הבנה רציונלית ומוסדרת של היקום. גדולי האמגושים ישיבו בצחוק לשאלה, אם יד כרותה של סוקרטס תחשב בדעתנו יד של סוקרטס אם לאו. הציור המזויע של ז'ריקו, של אברים כרותים הראויים למאכל, עשוי לספק תשובה סרקסטית לשאלה הסכולסטית האופיינית הזאת.

 

Théodore Géricault, "הספינה הטרופה", ככל הנראה עבודת הכנה ל"רפסודה של ספינת המדוזה", שמן על בד, 1817-18, The National Gallery, London

 

אלבר קאמי מצא בעצם המרדף אחר הטעם פתרון קיומי לחיי הבלות סופניים, ואולם, האין מחולל המרדף הזה מלכתחילה את האבסורד?– או, שמא מדובר בנקודת עיוורונה של התודעה שאין ביכולתה לראות את מקור נביעתה?

 

Théodore Géricault, הרפסודה של ספינת המדוזה, פרט

 

ישוע הציע להחליף באהבה את יראת האל היהודית (שסממן לה יראת החוק וקידושו למעלה של הזולת העילאי). הצעתו לא התקבלה והאנושות נותרה כשהיתה: מקום גזירה חדור אשמה ושממון לאין רצון, לאין בחירה.

 

Théodore Géricault, הרפסודה של ספינת המדוזה, פרט

 

בודהה הציע לוותר על שאלת המסתורין כל-כולה. בכך, הצליח לגשת עד למסתורין הקיומי וכמו לנגוע בו ולחוש את ממשותו. יותר מכך הצליח בודהה לשכך במעט את הדחף הרצחני הטעון בדרישת התודעה לצידוק קיומי, מפנים או מחוץ (משל היתה התודעה מדינת משטרה), דחף שבא למלוא הגשמתו בדת המונותאיסטית התובעת לעצמה בלעדיות. שהרי, בגזירת "או חברותא או מיתותא" טמונה הדרישה לחיסולו של כל איום על הקיום, משמעותו וצידוקו: הרי אין מדובר, כמדומה, בכך שאין אנו מסוגלים לחיות לבד, אלא בכך שכפוי עלינו למצוא עצמנו (לא כל שכן את זולתנו) "ראויים".

 

Théodore Géricault, רישום הכנה לרפסודה של ספינת המדוזה, המחלקה הגרפית של הלובר, פריס

 

 

אויה, הצעתו של בודהה התפוגגה עם התקבלותה בכך שהחזירה את הדרישה למשמעות באורח חיים של תרגול מתמיד לקראת ויתור סופי על כפיון השאלה. אמנם חיוני התרגול לאמנות ההתבוננות כלכל אמנות, אך ההתקדמות אל התכלית הפכה תכלית בפני עצמה ותורת השחרור לדת. אם היה מצליח בודהה בהוראתו הרי היה זכרו נמחה ולכל הפחות לא היה מורם למדרגה של אל. והבודהיזם, הוא לא היה מתפשט אז באופן ויראלי על כנפי פולחן האישיות המופעל כמכשיר שליטה ברוח.

 

Théodore Géricault, הרפסודה של ספינת המדוזה, פרט

 

תנועת העידן החדש, המזולזלת בהגות המקובלת (עד כמה שההתקבלות הנה אחד מסממניה של מלאכת הצדקת הקיום), הוסיפה להצעה של ישוע את האהבה העצמית. הדבר מאפשר קלילות דעת ביחס למשמעת התרגול הרוחני וחוקיו. זו הצעה צלולה אמנם, אבל היא משמשת, בינתיים, את מלכודת המרדף אחר המשמעות והצדקתם של החיים.  

 

Théodore Géricault, הרפסודה של ספינת המדוזה, פרט

 

והמסתורין של הקיום – בעינו, דבק בשאלת המוות. ובאמת, מתי נגיע לזה, לשאלת המוות בתור מטאפורה ולא כעובדה פשוטה, ובתור מכשיר נכפה, מכניזם בורא ומחולל שהתפשט כנגע בתודעת הקיום בתור המובן מאליו הבלעדי, ובעיקר בתור מטאפורה של עונש בדוי שניגודו המשלים הוא גמול בדוי כמותו?

 

Théodore Géricault, סוס מת, הדפס ליתוגרפיה על ניר ארוג, 1823, National Gallery of Art, Washington, DC

 

ואולי מוקד ההתכוונות האנושית הוא רק מרכז ענין לא-כלום, לא יותר מפצע מחוגה? והאישיות? אולי איננה יותר מקליפה בקהל קליפות ריקות, צללים המהלכים על פני האדמה וחולמים עצמם בהקיץ, אֵימות מתות של חיים בדויים? האין תודעת חיינו לא יותר ממוקד של עיוורון חשוק, משכן גזרה רחוק מכל ריחוק שבו צללים מרקדים על החומות ומצפים לנס: הלז – שהוא ימות? האין אנחנו גן נעול שדלתות וחלונות אין לו ועל חומותיו מוקרן הסרט "חיי"?

 

והנה, בתוך כך עולה גם השאלה: כיצד זה מכירים האוהבים איש -את-רעו עוד בטרם שהכירו?

 

Alexandre Correard, תאודור ז'ריקו הגווע, שמן על בד, 1824, המוזיאון לאמנויות, רואן, (Musée des Beaux-Arts, Rouen), צרפת

 

על פרשת הפקרתם של נוסעי הרפסודה של ספינת המדוזה, הניצולים והמהנדס הגאוגרף אלכסנדר קורירד ביניהם, והיצירה של ז'ריקו, כמובן, ניתן לקרוא בספרו של Jonathan Miles , Medusa: The Shipwreck, the Scandal, the Masterpieceלפי מילס, ז'ריקו נועץ בדיווח של קורירד גם בהמשך, בעבודתו על מה שנועד להיות יצירתו המונומנטלית הבאה, "היחס לשחורים". קורירד היה עד לשגשוג סחר העבדים בסנגל, בחסות השלטונות הצרפתיים, ודיווחיו על הזוועות השפיעו עמוקות על ז'ריקו. העבודה על "היחס לשחורים" לא הגיעה לכדי גמר בשל ההרעה במצבו של האמן עקב מחלת השחפת והדכאון העמוק מהם סבל. הוא היה בן 33 במותו. על קברו בפר לשז בפריס נקבע תבליט (ברונזה, ככל הנראה) על פי יצירתו הידועה ביותר, הרפסודה של ספינת המדוזה.

 

קברו של תאודור ז'ריקו, Cimetière du Père Lachaise, פריס

 

באריכות ובאנגלית על הרפסודה של ספינת המדוזה, עם מראי מקום, הערות וקישורים – ב- The full Wiki

 

פריס, הלובר: "הרפסודה של ספינת המדוזה" מאת תאודור ז'ריקו, צלם: denis ponté

ויליאם הולמן האנט: שעיר בעזאזל

 

"שעיר לעזאזל", שצייר ויליאם הולמן האנט על חופי ים המלח ב-1854 ושהובאה כאן בפוסט הקודם, מוכרחה לטרוד את מנוחתנו כפי שהיא וללא שום ידע והקשר. זהו דיוקן של תיש השרוי במצוקה נואשת, חסרת סיכוי למרפא גם במוות, טלפיו תפוסות בקרקע של עולם הדראון.

ויליאם הולמן האנט, תרשים הכנה של תיש ל"שעיר לעזאזל", 1855

 

האנט, דמות מרכזית בחבורת הפרה-רפאליטים האנגלים, צייר את "שעיר לעזאזל" באמצע המאה ה-19, בעת שהותו הראשונה מתוך שלוש בארץ הקודש. את הרעיון לתמונה גיבש בתקופה שבה שקד על למודי התלמוד, לו נדרש לשם הכרת המסורת היהודית בעבודתו על "מציאת המושיע במקדש" (The Finding of the Saviour in the Temple). הוא אף הרבה לבקר בבתי כנסת בעיר.

 

ויליאם הולמן האנט, "מדברים – מתלחשים בבית כנסת מלא מפה-לפה", רישום

 

מחקריו של האנט הביאו אותו לגילוי מצוות שילוח שעיר לעזאזל ביום הכפורים בתקופת בית המקדש. בהתאם, מצויר חוט השני ("לשון של זהורית") על קרניו של בעל החיים, שאמור להפוך לבן כשלג ( ישעיהו א') משזכו בני ישראל למחילת עוונותיהם. האנט תפס את מסורת השעיר לעזאזל כאות נבואי לבואו של המשיח הנוצרי שהעמיד עצמו לקרבן ובכך כיפר בגופו על חטאי האנושות כולה. סימוכין לכך מצא באמונה הנוצרית, כי בואו של ישוע המשיח מנובא בתנך ("הברית הישנה"), בין היתר בישעיהו נ"ג, ד', המצוטט על מסגרת התמונה: אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. למרות שהתלמוד איננו מציין היכן בגופו של השעיר השלוח לעזאזל נקשר חוט השני, שזר אותו האנט בקרניו, פרה-פיגורציה לזר הקוצים שהונח על ראשו של ישוע, "מלך היהודים" המבוזה, בעת עלותו על הצלב.

 

ויליאם הולמן האנט, מבט על ים המלח מסילואן, צבעי מים, 1854

 

השעיר שבתמונה נמצא בעזאזל, הישימון אליו שולח (ויקרא ט"ז, י', המצוטט על מסגרת התמונה אף הוא). המקום אמור להיות סדום שעל חוף ים המלח (ים המוות, באנגלית) עם הרי אדום במרחק. האנט תאר את המקום כ"נוף שממה איום ומלא יופי". בים המלח מצא "סמל נורא של חטא" בהאמינו, כרבים כמוהו בזמנו, כי בדיוק שם שכנה סדום המקראית. Karen D. Rowe מציינת בעבודת הדוקטורט שלה, Painted Sermons(עמ' 82), כי האנט ירד לים המלח קרוב ליום כפור כדי לתפוס את האור ב"עזאזל" בעצם התקופה שבה שולח לשם השעיר.

ויליאם הולמן האנט, מראה בבית כנסת, ירושלים, 1854

 

הציור, שעורר לאורך השנים רגשות מעורבים של תעוב, בעתה והערכה עמוקה, הוא תמונת נוף אבדון ועונה על כל הגדרות הגיהנום על פי תלמוד בבלי, (ערובין י"ט): "… שְׁאוֹל, וַאֲבַדּוֹן, וּבְאֵר שַׁחַת, וּבוֹר שָׁאוֹן, וְטִיט הַיָּוֵן, וְצַלְמָוֶת, וְאֶרֶץ תַּחְתִּית".

ויליאם הולמן האנט, מבט על עמק רפאים מהר ציון, צבעי מים וגואש, 1855

 

ויליאם הולמן האנט שהה על חוף ים המלח במשך שבועיים בלוית מדריכים מקומיים, עבד בנוף והכין רישומים ורשימות. אמנם הוא נטל עמו תיש לבן, אך הלה נצרב במרחבי המלח ובחום השמש ומת (כך, על פי מישורי במאמר המקושר למטה). בנוסף (וזאת לפי הפרק על האמן באתר Disclaimer המקושר למטה), האיצו בו מלוויו למהר לצאת מהאזור בשל סכנה שנשקפה לו מצד בדואים חשדניים. לכן השאיר הצייר ריק את מקומו של בעל החיים בתמונה והשלים את הדמות כשחזר לסטודיו שלו בירושלים. הוא אף נטל עמו גושי בוץ ומלח כדי להסתייע בהם להשלמת ציור הרקע. בירושלים קנה האנט גלגלות של כבש ותיש ואיתם גם שלד שלם של גמל, והציבם בסטודיו שלו.

 

אדית הולמן האנט, פנים בית משפחת הולמן האנט ברחוב הנביאים בירושלים, 1876-81

 

William Holman Hunt (1910-1827) English Pre-Raphaelite Artist באתר Disclaimer

 

אלכסנדר מישורי: צייר אנגלי 'אוהב ציון ' – ויליאם הולמן הנט. בחיבור מפרש מישורי בדקדקנות את "שעיר לעזאזל" של האנט, ומספר על האנשים שאתם התחבר בירושלים וביקוריו התדירים בבתי כנסת בעיר.

 

על "שעיר לעזאזל", המוצג ב- Lady Lever Art Gallery של מוזיאון ליברפול, באתר המוזיאון.

 

ניתוח מפורט של התמונה ורקע היסטורי ניתן למצוא באתר של George P. Landow, A Victorian Web Book.

 
%d בלוגרים אהבו את זה: