החירות מן האפשר (וביל טרֵיילור)

 
ביל טריילור, ללא כותרת (איש כחול), בין השנים 1939-1942.  Via Riffe Gallery, Ohio

ביל טריילור, ללא כותרת (איש כחול), בין השנים 1939-1942.
Via Riffe Gallery, Ohio

 

 

אין חירות חלקית (כמו חירות-קיץ או חירות אחרי הצהרים). כמושג, מכילה החירות את כל אופניה לציין מצב מוחלט. תוגדר כפי שתוגדר החירות בתור "פנימית" או "חיצונית", "חיובית או שלילית" – המרדף אחריה עלול להפוך אותנו עבדים נרצעים בידינו-שלנו, זאת בעודנו מדמים לעצמנו "שאיפת-על".

 
ביל טריילור ב-1939

ביל טריילור ב-1939

 

התמונות המלוות רשימה זו הן של ביל טריילור (1854-1949 Bill Traylor), עבד אמריקני משוחרר, שהתפרק מכבלי העבדות-בהסכמה שבחיי עמל מפרך בשכר עוני משפיל והפך לאמן רחוב. אם היתה קמה תנועת שחרור עממית לצעוד בעקבותיו של טריילור,  מצבם של הכושים באמריקה היה היום טוב הרבה יותר. כי החירות, היא לעולם נלקחת. טריילור לא נתן כותרות לציוריו ובסוגריים, ההסברים שנתן למתרחש בהם. 

 

החירות מוחלטת ושקולה לאהבה (לא כסנטימנט אלא כיחס מחייב את קיומו האוטונומי של הזולת), ולכן היא פרטית וכללית כאחד. חירות היא כלליות (אחווה), אוטונומיה, אהבה.

 
ביל טריילור, ללא כותרת (שתיינית),  בין השנים 1939-1943.  High Museum of Art, Atlanta

ביל טריילור, ללא כותרת (שתיינית), בין השנים 1939-1943.
High Museum of Art, Atlanta

 

 

אבל, המוחלטות הזאת, האין היא עלולה להתרוקן ממשמעות אם לא נצרף לה נשוא כמו, למשל, "חירות כלכלית" (שעניינה הרחקת גבולות היכולת הכלכלית עד גבול הרצון, החופשי)?

 
ביל טריילור, ללא כותרת (צֵיד אדם), בין השנים 1939-1943. גרפית וצבע על קרטון,  High Museum of Art, Atlanta

ביל טריילור, ללא כותרת (צֵיד אדם), בין השנים 1939-1943. גרפית וצבע על קרטון,
High Museum of Art, Atlanta

 

כל הדמויות והאירועים  שצייר טריילור מאכלסים קטעי זכרון מחיי העבדות ומהחיים האורבניים אחרי האמנציפציה, לרבות התרחשויות פולחן של שחרור אקסטטי בטקסי דת, ריקוד ושכרות.

 

והרי אמורה החירות לממש את שלמותה בתוך קורי התלכדות הסתירות של "החיים כפי שהם", הקורים שטווים בעבורם הגורל והבחירות. וכשבמבחן החירות כל הבחירות הגורליות מוטעות הן, אזי מהי, באמת?

ביל טריילור, ללא כותרת ("קונסטרוקציה", או "בית האירוע המרגש עם דמויות"), בין השנים 1939-1943. עפרון ועפרון צבעוני על קרטון שנמצא ברחוב, High Museum of Art, Atlanta, via The Smart Set

ביל טריילור, ללא כותרת ("קונסטרוקציה", או "בית האירוע המרגש עם דמויות"), בין השנים 1939-1943. עפרון ועפרון צבעוני על קרטון שנמצא ברחוב,
High Museum of Art, Atlanta, via The Smart Set

 

את ציוריו של ביל טריילור מאכלסים דמויות אדם ובעלי חיים, המופיעים לעתים בתוך "קונסטרוקציה". האחרונה, זוכה גם לתיאור "בית האירוע המרגש".

 

מוחלטות החירות שקולה, אם-כן, לגמישותה. לא יכול להיות לה שמוש פונדמנטלי, קנאי וכיוצא בזה איננה מיועדת לבני נוער שכל פְּשרה תקרב אותם אל מותם ממש. הרי החירות כמוה כאהבה הנתפרת מקרעי יומיום, כמוה כמיומנות.

 

כך, תשיג החירות את גבול המוחלט שלה דווקא בשעה שלא תידרש לתנאים, גם לא לטיעונים ולא לצידוקים. החירות היא באשר היא, ללא כל סייגי "אבל". רק בשעה שהיא לא תגבה מאתנו "מחירים", רק אז נוכל לומר בלב שלם: הרי זו חירות.

 
ביל טריילור, ללא כותרת ("צפור ואיש על בתים"), בין השנים 1939-1943. צבע וגרפית על קרטון,  High Museum of Art, Atlanta

ביל טריילור, ללא כותרת ("צפור ואיש על בתים"), בין השנים 1939-1943. צבע וגרפית על קרטון,
High Museum of Art, Atlanta

 

צ'ארלס שאנון (1914-1996 Charles Shannon), צייר ריאליסט של הניו-דיל שגילה את טריילור, אמר עליו כי היה "שליו עד מאד. הוא לא מחק כמעט. הוא פשוט התחיל ועבד עד גמירה. הוא לא עשה עניין משום דבר. …איש לא יכול היה לומר לו כיצד לעשות את מה שעשה." (Smart Set)

 

"…מבחינת רבים בקרב מעריציו של טריילור,  ישירותו עוד תורמת, הולכת ומוסיפה להילת המסתורין של אמנותו. ציוריו של טריילור נחשבים קמאיים, ראשוניים, נצחיים." (שם)  

 

ועל הכותבת להצביע כאן על קו מסתורי של קרבה נושאית, סגנונית וצבעונית המוביל מטריילור לשאגאל.

 

החירות מוחלטת בשעה שאינה גובה "מחיר" וכשאיננה גורמת הפסדים. היא-היא כפי שהיא, חירות. שאלת ההתאבדות של קאמי ב"המיתוס של סיזיפוס" כלולה בשאלת החירות ומשתלשלת ממנה, זאת דווקא משום שהחירות מחרישה את אוזני המתאבד למקהלה היוונית הטוענת כלפיו, כי הוא "מפסיד את החיים". והרי אין לו, למתאבד, מה להפסיד.

 

אבל, אם לפי בוחן המוות של החירות אין בחירות מוטעות, אזי גם הבחירה בחיים כך.

 
ביל טריילור, איש עם רובה, ללא תאריך.  Via Hunters & Gatherers (via Antiques and the Arts)

ביל טריילור, איש עם רובה, ללא תאריך.
Via Hunters & Gatherers (via Antiques and the Arts)

בנו של טריילור (שקיבל את שמו מהבעלים האחרון שלו), נרצח ב-1929 בידי שוטר בברמינגהם, אלבמה. טריילור היה משוכנע עד סוף חייו כי מדובר במעשה לינץ'. 

 

לקריאה נוספת:

 

Positive and Negative Liberty, in: Stanford  Encyclopedia of Philosophy

 

Exciting Events, at The Smart Set of Drexel University

 

אסף ענברי, המשקפיים העכורים של ישעיה ברלין, 2006 (מסה המבקרת את מושג החירות של ישעיה ברלין, אבי "החירות החיובית" ו"החירות השלילית")

 

כריס מארקר מראיין את קורנליוס קסטוריאדיס על דמוקרטיה ישירה (צרפתית, כותרות באנגלית), 1989

 

ובתור נ.ב. לכל הנאמר לעיל, מוקדשת התמונה החותמת את הרשימה הזאת לילד ודיע מסוודה בן החמש מחברון. בכייך הוא אבן, ודיע, שקלעה בול ופגעה חזק. 

 
לואיס קרול, ג'ורג' הקדוש והדרקון, 26 ביוני, 1875. הדפס אלבומן,  The Getty Museum, Los Angeles

לואיס קרול, ג'ורג' הקדוש והדרקון, 26 ביוני, 1875. הדפס אלבומן,
The Getty Museum, Los Angeles

גורל או חירות? – בהחלט!

Jaber Al Azmeh, "שוויון, כבוד, חירות", מן הסדרה: "פצעים", 2012. Via Gulf News

Jaber Al Azmeh, "שוויון, כבוד, חירות", מן הסדרה: "פצעים", 2012. Via Gulf News

 

בהשראת אלת הגורל של הטרגדיה פיתחו הפילוסופים את הדוקטרינה הדטרמיניסטית. מדובר באמונה שזכתה לביטויים ונימוקים משוכללים רבים ולפיה מכל נקודת מבט, פרטית או כללית, סיבתיות קשיחה היא שמכתיבה את ההתרחשויות. יכול הדטרמיניזם לסמוך את הסיבתיות הקשוחה שלו על האל או על חוקי הטבע והביולוגיה (הנפש היא המוח), בכל מקרה הוא יוצא מנקודת השקפה כי אין בנמצא משהו שיוכל אי פעם להשתבש. שהרי המסקנה הבלתי נמנעת מהשקפה זו היא, כי דווקא בשעה שתוחלת הדברים נכזבת קורה הדבר בהתאם לחוקיות הטבועה בהם. זה העקרון הטרגי של החיים, המופיע גם כעקרון הקומי ואף הגרוטסקי שלהם שאותו ניסח מרפי.

 

המסקנה הסופית, הטרגית (ולחילופין הגרוטסקית) של ההשקפה הדטרמיניסטית היא שלילת החירות במבט-על, שלילת חירות-הרצון במבט פנימה – ובסופו של דבר שלילה מכל וכל של הרצון והפיכתו לדחף (ורתיעה) ולמניע. מעצם שלילת האפשרות של אוטונומיה או סוברניות רצונית, של חירות, נובע כי הברירה והבחירה הרצונית, כביכול, איננה אלא הִפּעלות אחת בתוככי שרשרת ההוויה המותנֵית. כל בחירה חופשית לכאורה, אם מעמידים אותה על פעילות מוחית, פיזיקלית (תוך כדי בטול, למשל, של ההבחנה בין הליכה לבין הליכה-לאן), תתקבל בתוך כך בתור מלה ריקה.

 

מדענים, שחשפו בתנאי מעבדה (תנאי כליאה) את העובדה שקופי קפוצ'ין מזהים יחס לא הוגן כלפיהם, לעולם לא יתקדמו צעד נוסף להניח שבעלי החיים הללו עשויים להפעיל רצון חופשי (מוגבל, אמנם, בטווח הנושאים והמטרות שלו). העמדת כל התופעות האנושיות על הבסיס הביולוגי, הנוירופסיכולוגי, יתייחס אל תודעת החירות ואל אפשרות הבחירה כאל תודעה כוזבת, אשליה.

 

תודעה כוזבת? אשליה? הרי אין מדובר בשבוש אלא בשבוש לכאורה של מהלך עניינים בלתי מבואר. את כל מונחי השבוש והקלקול ניתן לרוקן ממשמעות באמצעות חוקיות סבתית קשוחה פיזיקלית, ביולוגית או לשונית. כי כן, תנאי יסוד לדטרמיניזם הוא שלעולם לא נוכל להפריכו. הוא לעולם לא ישתבש, כאמור, שכן גם בהשתבשותו הוא מאשר ומוכיח עצמו מחדש. ככל שנבקש להחלישו – כך נלך ונחזק אותו עוד. אפילו השבוש ישובש בכלים שלא ניתן לשבשם.

 

למרות זאת, המימד האנושי איננו נכנע לכבלים דטרמיניסטיים וכל נסיון לשחזר את ההיסטוריה, "להחזיר עטרה ליושנה" מכל בחינה שהיא, בתור חברת הלכה על פי גרסת הרב עובדיה יוסף, בתור "ארץ ישראל הישנה והטובה" או בתור "הארץ הגדולה המובטחת" נגזר עליה להשתבש, להתקלקל ולחזור כפארסה, אם לא כאסון (קארל מארקס בחבורו, "השמונה עשר בברימר של לואי בונפרטה": "…ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה..").

 

ואם חייו של אדם נעים ברצף של שגרה מדכאת, של חזרה נצחית שתנועתה סביב השמש יחד עם כדור הארץ, ילווה אותו צמא תמידי לדרמה אסתטית, רגשית או פיזית – צמא המלמד על תודעת חירות שקבלה ביטוי שלילי, מתקומם. ההתקוממות האישית-אוניברסלית הזאת מוצאת לה דרכי ביטוי קומיות ככל שתימנע מפניה למוצא הטרגי. בשעה שהארפו מרקס משבש את רחמנינוב – הוא מתקומם, בשעה שצ'יקו מרקס "יורה" בקלידים ומנגן בתפוח – הוא מתקומם.

 

הומור הוא שבוש עמוק, יסודי של הדוקטרינה הדטרמיניסטית, ובמופע העילאי שלו, דהינו כשהוא עושה עצמו כי איננו יודע בשעה שהוא יודע, אזי הוא אירוני.

 

אירונית "עד סוף הדרך" היא היצירה The Way Things Go, שלהלן, של צמד היוצרים השוויצרי פטר פישלי ודויד וייס (Fischli/Weiss). יצירה זו היא אירונית בדיוק במובן המדובר, המתקומם ומוכיח במפגיע. הסרט עוקב אחר תגובות שרשרת בין חפצים "בלתי אמנותיים" בעליל, לרבות צמיגים וכסאות, שהוכנסו לסביבת מעבדה מטורללת. התוצאה מזכירה באירוניה שלה את סרטי האחים מרקס בהקשר המוזיקלי. רבות תורמת לשימת "הדברים כפי שהם מתנהלים/מתקדמים" ללעג היא העובדה, שהסרט נמשך ונמשך מבלי שדבר ישתבש בשרשרת התגובתית המופרכת-עד-מדעית ביניהם. את הסרט צילם ב-1985 חברם של שני האמנים, הסופר והמוציא לאור השויצרי פטריק פריי, והוא הוצג לראשונה עשרים שנה אחר כך, בתערוכת הרטרוספקטיבה של פישלי/וייס שהתקיימה ב-2006 בטייט מודרן בלונדון. דויד וייס הלך לעולמו באפריל השנה ממחלת הסרטן.

 
 

קַרֶב יוֹם: ג'וליאנו מֶר-חָמִיס

למצרים באהבה – לא בפחד

הפחד שמעוררת כאן ההתנערות העממית המצרית מעול הדיקטטורה מעלה את השאלה, מדוע מאימת עלינו החירות שמבקש הזולת לעצמו. מדוע אנו מטילים ספק ביכולתו, ובתוך כך בזכותו המלאה, של עם אחר לנהל משטר דמוקרטי. אם מתבוננים היטב בתעוד המצולם ברחובות קהיר, אלכסנדריה, פאיום – מתברר כי ההמונים אינם מבקשים לעצמם דיקטטורה חדשה, איסלאמית או אחרת. הם רוצים חירות, כבוד, צדק, פרנסה. כמונו אנו. בדיוק כמונו.

לכבוד האומה המצרית שקמה להעניק לעצמה את ששיך לה: את חייה, אום כלת'ום בשיר הנצחי, האוניברסלי שאפילו אשכנזים אוהבים: אינתה עומרי. מלים ולחן מוחמד עבד אל וואהב.

אינתה עומרי: אתה חיי – השב לי את חיי:

ערוץ Citizentube של יוטיוב ובו עדכונים אחרונים ממצרים.

 ערוץ Freeegypt ביוטיוב, רק כדי לראות אותו חסום ומצונזר

על עמדת ישראל כלפי המתרחש במצרים: The Young Turks

%d בלוגרים אהבו את זה: