ג'יימס וויטקומב ריילי: מוּסַר הַשְׂכֵּל

Frederick Sandys, קסנדרה, צבע מים על ניר, שנות ה-60 של המאה ה-19, Via Bridgeman Art Library

 
 

מוּסַר הַשְׂכֵּל, מאת ג'יימס וויטקומב ריילי

 

דַּי לָךְ! יַלְדָּה; אַל בִּבְכִי!

זֶה נָכוֹן, בֻּבַּתֵּךְ הֵם שָׁבְרוּ;

וּתְּכוֹל הַסְּפָלִים מָה יָפוּ,

וּבֵית הַבֻּבּוֹת, אַף הוּא,

כּל אֵלֶּה מִזְּמַן הָיוּ וְעָבְרוּ;

כִּי צָרוֹת הַיַּלְדוּת חוֹלפוֹת בִּמְחִי.- 

דַּי לָךְ! יַלְדָּה; אַל בִּבְכִי!

 

דַּי לָךְ! יַלְדָּה; אַל בִּבְכִי!

זֶה נָכוֹן, צִפְחַתֵּךְ הֵם שָׁבְרוּ,

וְדַּרְכֵי הַיַּלְדוּת

שְׁפָרְחוּ בִפְרָאוּת

כּל אֵלֶּה מִזְּמַן הָיוּ וְעָבְרוּ;

כִּי אַהֲבָה וְחַיִּים יַגִּיעוּ בְלִי דְּחִי.-

דַּי לָךְ! יַלְדָּה; אַל בִּבְכִי!

 

דַּי לָךְ! יַלְדָּה; אַל בִּבְכִי!

זֶה נָכוֹן, אֶת לִבֵּךְ הֵם שָׁבְרוּ,

וְזהַר שָׁמַיִּך

עַל תִּקְווֹת נְעוּרַיִךְ

כּל אֵלֶּה מִזְּמַן הָיוּ וְעָבְרוּ;

כִּי שׁוֹמֵר אֱלוֹהִים כּל שְׁלוֹ תֵּאָנְחִי.-

דַּי לָךְ! יַלְדָּה; אַל בִּבְכִי.

 
 

 שירו של James Whitcomb Riley  בשפת המקור:  A Life-Lesson

 

 
 

 

Frederick Sandys, "צל האהבה", שמן על לוח, 1867, Via The Bridgeman Art Library

 
 

בתקופתו, נחשב ג'יימס וויטקומב ריילי (1853-1916) "המשורר האהוב על אמריקה", אך בימינו הוא נחשב מתקתק, פשטני מצד התוכן וכושל מצד הצורה. חרף הטענות נגדו, אני סבורה כי השיר המתורגם כאן הוא מר מאד בכסות צבעיו הפסטליים. מתג אירוני משמש בשיר המשפט "כי שומר אלוהים כל שלו תאנחי", רוצה לומר, "אלוהים שומר רק לעצמו ובכך מונע וחושׂך ממך". לא כך "אלוהים מרחם על ילדי הגן" של עמיחי, למשל, החשוף לחלוטין מבחינה רטורית וכמו מניח אחדות, המסתייעת במטאפורות, בין הכללי לפרטי. ימי ילדותה ונעוריה של הנמענת בשיר של ריילי, על צבעיהם הזוהרים,  הם שרשרת התנפצויות המבשרות לה על גורלה כאשה. ניחומיו של המשורר, המדבר מנקודת מבטה של אלת הגורל, המוירה, מתקבלים, לכל הפחות, בתור לעג לרש.    

 
 

Frederick Sandys, "מייזי הגאה", עפרון וגיר צבעוני על ניר, 1868, Victoria and Albert Museum, לונדון

 

 

שלושת הדיוקנאות בפוסט זה הן של השחקנית הבריטית מרי אמה ג'ונס ((Mary Emma Jones, שהיתה ידועה בשם הבמה "מיס קלייב" (Miss Clive). את כל השלושה צייר האמן הפרה-רפאליטי פרדריק סנדיס, שהיה בן זוגה ללא-נישואין ואבי עשרת ילדיה. לדיוקן השלישי שכותרתו Proud Masie, "מייזי הגאה", קיימות לפחות 13 גרסאות שהאחרונה בהן משנת מותו של האמן, 1904. כותרת הדיוקן לקוחה משירו של וולטר סקוט, The Pride of Youth מ-1818. סקירה ארוכה על הסדרה ניתן לקרוא בבלוג Pre Raphaelite Art.

 
 

ספרות משווה: שירה-בדיחה-חיים

צלם לא ידוע, שדון נושך גַרְגוֹיל בלחי, תאריך לא ידוע. Salisbury Cathedral, Wiltshire, Uk

 

חיינו הם שירה. חיינו הם בדיחה. השיר, הבדיחה, מסתיימים שניהם בשורת-מחץ, באים כל פעם מחדש אל סופם במפתיע.

 

הבדיחה הורגת אותנו באקסטזה מענגת של צחוק שהוא נסיקת פתאום לחריגה מחליפת ההגיון היומיומי שחיינו לבושים בה. היא עוקפת את כונן המחשבה שלנו בהזדעזעות עוויתית המאחדת גוף ונפש. בדיחה היא גול עצמי והתעלות ניצחת.

 

השירה, כשהיא מעניקה לנו התעלות של יופי בכאב, כמוה כבדיחה, שכן היא נבנית מסתירה היוצרת עונג ביופי. ואילו הבדיחה, מצידה, רשאית ואף צריכה להשתמש בכיעור המוליד את השפלות.

 

באמצעות הכיעור, שהוא כאב נלעג, הבדיחה מראה לנו את חוסר ההגיון, הטרוף והאשליה שביסוד התבוני של טעם החיים: הרי החיים דורשים טעם וצידוק רק בהיותנו בני אדם תבוניים. הבדיחה היא הוכחה ניצחת לנצחון הכיעור על נוקשותם המתה של כללי ההגיון, כללי השפה, הכללים החברתיים. בדרך זו הבדיחה מחייה אותנו בעונג, שתדמה לו רק ההתענגות הרצינית תמיד.

 

בעוצמתה הישירה של האמת האסתטית, החושנית, מנצחת הבדיחה את השירה. כי, אם משהו מצחיק – אז צוחקים. הצחוק עמיד בפני זיוף. גם השיר עמיד בפני זיוף: היפה עמיד בפני זיוף. לומר ששיר מסויים הוא גרוע זה לומר שהוא משקר, כי זהו עצם הוויכוח בנוגע למשהו, אם הוא יפה או מכוער. היפה והמצחיק הם תמיד כשהם לעצמם, תכליתיות ללא תכלית. חיים.

 

שורת (או משפט) המחץ, הפאנץ'-ליין, היא תבנית אסתטית משותפת לבדיחה ולשירה. השורה הסופית (הסופנית), הצפויה במחויבותה להפתעה מסכמת כלשהי, נותנת להן, לשירה ולבדיחה, תבנית של טענה, של טיעון. אבל היא אמורה גם לכלול בתוכה הכשלה כלשהי של תקפות הטיעון, סתירה כלשהי של אמת הטענה. ובתוך כך על הטענה להשאר אמתית, על הטיעון להשאר תקף.

 

משפט המחץ האחרון הוא מסקנה. המסקנה מאשרת ביתר שאת את שלשלת ההנחות המובילות אליה. אבל היא עושה זאת באמצעות גורם ההפתעה, החריגה, הסטיה המובלעת בה מן ההנחות עצמן. המסקנה, בשירה ובבדיחה, סוטה מהשתלשלות ההנחות ופונה נגדה. היא בעדה והיא פונה נגדה. היא יוצאת ממנה לסתור אותה. היא לא הגיונית.

 

תנאי העונג האסתטי הוא שמבדיל, כאמור, בין הבדיחה לבין השירה. הבדיחה מעניקה לנו עונג של כיעור, דחיה, בוז ולעג. השיר נותן לנו יופי מכאיב גם כשמדובר ב"שיר הלל". הכאב משותף לשניהם, להומור ולשירה. השירה משקפת את הכאב ביופי – הבדיחה בכיעור. יופי וכיעור הם קיומיים לתודעה כי באמצעותם היא יודעת את עצמה, את החיים.

 

אפשר לקרוא עוד: זיגמונד פרויד, הבדיחה ויחסה ללא מודע, תרגום: רן הכהן, רסלינג, 2008

ועוד: "מלחמה זה לא בדיחה", הרצאה לבוגרי וסט פוינט היהודיים, רות וייס

 
 

לא, אי אפשר בלי ההספד שנשא ג'ון קליז  לגרהאם צ'פמן, שכתב את מערכון "התוכי" למונטי פייטון:

 

%d בלוגרים אהבו את זה: