פִּי-גֵ'יי הַארְוִוי: הַמִּלִים שֶׁתַּעֲשֶׂנָה רֶצַח

 

המחסור בשירי מלחמה מחאתיים המתארים בגוף ראשון את זוועות הרצח המאורגן, המוצדק במוסר עוועים, הוא בלתי נתפס בישראל. אפשר לספור אותם על אצבעות היד האחת, אולי. ומספרם של שירי זוועה כאלה בגוף ראשון שואף לאפס ממש. אין לנו (אני מקווה שבקיאותי לוקה בחסר בעניין זה) משוררים דוגמת וילפרד אוון (Wilfred Owen), זיגפריד ששון (Siegfried Sassoon) ואחרים, שתיעדו בשירתם את מלחמת העולם הראשונה באופן שאלף מצלמות לא יוכלו לו. הפוליטי הוא בשירתם הפצע, לא יותר מזה. הם אינם מקפידים בתקינותם הפוליטית, כלומר, אינם מתעדים את סבלות האויב דווקא, ודווקא כך אנו מצליחים לתפוס בזכותם כי אדם-הוא-אדם; כי, כפי שאלזה מורנטה (Elsa Moranta) אומרת, כל חייל הוא ילד במותו. השירה הגדולה של הזוועה הופכת את האבסורד לאוניברסלי והיא צנועה, משתמשת בצלומי זכרון הטובחים בנפש, שירה ללא רחם.

 

פי-ג'יי הארווי (Polly Jean Harvey) היא יוצרת Heavy Metal  המחדשת באלבום האחרון שלה, Let England Shake, את המסורת הגדולה הזאת. והיא מרבה לצטט מהשירה הגדולה ההיא. ניתן לקרוא עליה ב-New York Magazine, ולהכנס לאתר שלה כדי לקרוא את מלות השירים.

 

להלן תרגום השיר The Words that Maketh Murder . השורה האחרונה, "ואם אביא את הבעיה לאומות המאוחדות", היא ציטוט מ-Summertime Blues  של אדי קוכּרן (Eddie Cochran) מ-1958, שזכה לריבוי גרסות כיסוי, שהידועה בהן של "המי". התרגום עצמו, כמו תרגום, איננו העתקה ושיקוף מלה-במלה של המקור, אלא נסיון להעביר בדייקנות את רוח, או, בשר-הדברים. אחרי התמליל הדבר עצמו, ואחריו אדי קוכּרן.

 
 

פִּי-גֵ'יי הַארְוִוי: הַמִּלִים שֶׁתַּעֲשֶׂנָה רֶצַח

 

רָאִיתִי גַּם עֲשִׂיתִי דְּבָרִים שֶׁבִרְצוֹנִי לִשְׁכּוֹחַ;

רָאִיתִי חַיָּילִים שֶׁנַפְלוּ גּוּשֵׁי בָּשָׂר בַּמַּלְקוֹחַ,

הַלּא יֵאָמֵן יְרוּיִים, מְפוּצַצִים.

זְרוֹעוֹת וְרַגְלַיִים הָיוּ עַל הָעֵצִים.

 
 

רָאִיתִי גַּם עֲשִׂיתִי דְּבָרִים שֶׁבִרְצוֹנִי לִשְׁכּוֹחַ;

בְּבוֹאִי מִמָּקוֹם לא מִכָּאן וּמְכוּשָּׁף,

לִרְאוֹת פְּנֵי אִשָׁה נִכְסַף,

בִּמְקוֹם מִלִים שֶׁמַצְעִידוֹת מִקְצַב,

מִלִים שֶׁתַעֲשֶׂנָה רֶצַח.

 

אֵלֶּה, אֵלֶּה, אֵלֶּה הֵן הַמִּלִים-

הַמִּלִים שֶׁתַּעֲשֶׂנָה רֶצַח.

אֵלֶּה, אֵלֶּה, אֵלֶּה הֵן הַמִּלִים-

רֶצַח…

 

אֵלֶּה, אֵלֶּה, אֵלֶּה הֵן הַמִּלִים-

הַמִּלִים שֶׁתַּעֲשֶׂנָה רֶצַח.

 

רָאִיתִי גַּם עֲשִׂיתִי דְּבָרִים שֶׁבִרְצוֹני לִשְׁכּוֹחַ;

רָאִיתִי רַב-טוּרַאי מְרוּסָק עֲצַבָיו

בְּטַפְּסוֹ מֵעֵבֶר לַשֶּמֶש, שֶׁהִסְתַּלְּקָה מֵעַלָיו,

רָאִיתִי זְבוּבִים בִּנְחִילִים עַל גַּב,

חַיָּילִים שֶׁנַפְלוּ גּוּשֵׁי בָּשָׂר בַּמַּלְקוֹחַ.

 

אֵלֶּה הֵן הַמִּלִים, הַמִּלִים הֵן אֵלֶּה.

מָוֶת שׁוֹהֶה, מַצְחִין,

זְבוּבִים בִּנְחִילִים עַל גַּב,

עַל פְּנֵי שִׂיאָהּ שֶׁל הַפִּסְגָּה,

רוֹטֵט בָּחוֹם בָּשָׂר וַדָּם.

שׁוּב זֶה הַדַּבָר שֶׁבַּל יְתוֹאַר.

שֶׁמַא אֵינוֹ לַמּוּבָן לַמּוּסְבָּר.

הַמִּלִים אֲשֶׁר עוֹשׂוֹת, הַמִּלִים אֲשֶׁר עוֹשׂוֹת

רֶצַח.

 

וְאִם אָבִיא אֶת הַבְּעָיָה לָאוּמוֹת הַמְּאוּחָדוֹת?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
%d בלוגרים אהבו את זה: