ויליאם שייקספיר: אונס לוקרטיה – סוף

 

Detail of ‘Lucretia’ (c.1666) by Rembrandt van Rijn. Minneapolis Institute of Art (2)

Rembrandt van Rijn, לוקרטיה (פרט), 1666 לערך. שמן על בד, Minneapolis Institute of Art

 

 

אַךְ הַשָּׁלִיחַ הַמָּסוּר חָזַר וּבָא עַתָּה,

מֵבִיא אֶת אֲדוֹנוֹ יַחְדָּו עִם אֲחֵרִים

בָּהֶם לוּקְרֶטִיָה פּוֹגֶשֶׁת שְׁחוֹר הָאֲבֵלוּת עוֹטָה

וּסְבִיב עֵינֶיהָ הַטְּרוּטוֹת מִדֶּמַע מְרוֹרִים,

כְּמוֹ הַקֶּשֶׁת בַּעֲנַן, מׇעֳגָלִים כְּחֻלִּים פּוֹרִים,

   וְלֵחוֹת מְרֵרָה הַלָּלוּ בְּחַשְׁרַת מִזְגָּהּ

   חוֹזוֹת בּוֹאוֹ שֶׁל פֶּרֶץ חֵלֶף סָעַר שֶׁרָגַע.    

 

מִשֶּׁבַּעֲלָהּ רָאָה אֶת מַרְאִיתָהּ הָעֲצוּבָה,

בְּרֹב הִשְׁתָּאוּתוֹ נִצָּב, בָּהּ מַבָּטוֹ תּוֹלֶה:

עֵינֶיהָ מְכֻסּוֹת בַּמַּיִם אַךְ טוֹבְלוֹת בַּלֶּהָבָה,

גּוֹנָהּ הַנָּאוֶה נִקְטָל בְּצַעַר מְכַלֶּה.

וְלִשְׁלוֹמָהּ לִשְׁאוֹל רוּחוֹ בְּעֹז לֹא יִמָּלֵא:

   עוֹמְדִים שְׁנֵיהֶם כַּמַּכָּרִים בְּהֶלֶם תַּדְהֵמָה

   עַל פְּגִישָׁתָם בַּמֶּרְחַקִּים שֶׁהַמִּקְרֶה גְּרָמָהּ.

 

לְבַסּוֹף נוֹטֵל הוּא אֶת יָדֶיהָ דְּלוּיוֹת הַדָּם,

אוֹמֵר: "מַה לְךָ אֵרַע בַּרְבָּרִי וְאַכְזָר

שֶׁעַל עָמְדֵךְ כֹּל אֲבָרַיִךְ רוֹעֲדִים בִּמְאוֹדָם?

חֶמְדַּת לִבִּי, מָה הַדָּבָר שֶׁדֹּעַךְ זֹךְ גּוֹנֵךְ גָּזַר?

אֵיכָה זֶה שִׁבְרוֹן לֵב בִּלְבוּשֵׁךְ נִשְׁזָר?

   גַּלִּי, יַקִּירָתִי-יַקִּירָתִי, מַשָּׂא נַפְשֵׁךְ,

   סַפְּרִי שִׁבְרֵךְ, לְמַעַן נְשִׂיבֵךְ מִיֵּאוּשֵׁךְ."

 

וְהִיא בָּאֲנָחוֹת שָׁלוֹשׁ נוֹתֶנֶת אֵשׁ בְּצַעֲרָהּ,

בְּטֶרֶם הַמִּלִּים אֶת סִבְלוֹתֶיהָ יְשַׁוְּעוּ:

אֶתְנַחְתָּא, לְחֶפְצוֹ הִיא מְכַוֶּנֶת דִּבּוּרָהּ,

וּבְצִנְעָה הִיא מִתְכּוֹנֶנֶת לְהַבְטִיחַ כִּי יֵדְעוּ

כֵּיצַד שְׁמָהּ וּכְבוֹדָהּ בִּשְׁבִי צָר נִכְלְאוּ;

   בִּזְמַן שֶׁקוֹלַטִין וּקְהַל הַלּוֹרְדִּים שֶׁהוֹפִיעַ

   בְּקֶשֶׁב נֶעְצַב צוֹפִים לִשְׁמֹעַ מַה בְּפִיהָ.

 

בְּקַן מֵימֶיהָ בַּרְבּוּרָה חִוֶּרֶת כָּל כֻּלָּהּ

פּוֹתַחַת בְּמִזְמוֹר מִסְפֵּד לְבוֹא אַחֲרִיתָהּ:

"מִלִּים מְעַט", אָמְרָה, "הֵיטֵב יַתְאִימוּ לָעַוְלָה,

אַשְׁמָה שֶׁאֵין לֶהָשִׁיבָה בְּשׁוּם תֵּרוּץ אוֹ חֲרָטָה:

יִרְבּוּ יְגוֹנוֹתַי בִּי מִמִּלִּים לִפְרֹץ עַתָּה,

   וְיֶאֶרְכוּ לָצֵאת מִמֶּנִּי כֹּל קִינוֹת אֳנִיִּי,

   מִכְּדֵי סַפֵּר כֻּלָּן עַל יֶגַע לְשׁוֹנִי. 

 

"לָכֵן כֹּל שֶׁעָלַי מֻטָּל, בַּעַל יָקַר,

לוֹמַר הוּא: כִּי בְּחֵפֶץ עִנְיָנָהּ שֶׁל מִטָּתְךָ

בָּא זָר, הוּא הִשְׂתָּרֵעַ עַל הַכַּר,

שָׁם רֹאשׁ הִנַּחְתָּ לִמְנוּחָה,

וּמַהִי יֶתֶר הֲרָעָה, רַק לַדִּמְיוֹן הַמְּלָאכָה

   לְמָה שֶׁנַּעֲשָׂה בִּי בְּפִגּוּל כְּפִיַּת צוֹרֵר     

   וּמִזֶּה, אַלְלַי לִי, אֲהוּבָתְךָ לֹא תִּשְׁתַּחְרֵר. 

 

"כִּי בֶּחָצוֹת לֵיל הָאֵימָה בַּחֲשֵׁכַת צַלְמָוֶת,

הִגִּיעַ עִם פַלְכִיוֹן בּוֹהֵק אֶל חֶדֶר מִטָּתִי

יִצּוּר מַזְחִיל אוֹחֵז בִּתְאוּרַת שַׁלְהֶבֶת,

וְצִעֵק רְחִישָׁתוֹ: 'עוּרִי בַּת רוֹמָא מָרָתִי,

נְטִי לְחִבָּתִי וָלֹא, דֵּרָאוֹן אַלְמוֹתִי

   עָלַיִךְ וְשֶׁלָּךְ בְּזֶה הֲלֵיל אַפִּיל,

   אִם תְּסָרְבִי לַחֵשֶׁק שֶׁאַהֲבָתִי מַפְעִיל. 

 

"'אֶת הַמְּשָׁרֵת הַמׇּעֳדָף בְּמֵאוּסוֹ', לָחַת –  

'אֶלָּא אִם תִּרְתְּמִי אֶת חִבָּתֵךְ לִרְצוֹנִי –  

מִיַּד אֶרְצַח, וְאַחַר כָּךְ אוֹתָךְ עַצְמֵךְ אֶשְׁחַט,

וְאֶשָּׁבַע כִּי מְצָאתִיךְ בְּעֵת תִּנּוּי הוֹלְלָנִי

שֶׁל מַעַשׂ תָּאֲוָה מַחְלִיא, כִּי כֵן אֲנִי

   הָרַגְתִּי אֶת הַזַּנָּאִים בְּמַעֲשָׂם. בַּתְּהִלָּה,

   אֶזְכֶּה אֲנִי כָּךְ, אַתְּ, בִּגְנָאִי בַּל מְחִילָה.'

 

"כָּאן כְּבָר פָּתַחְתִּי פֶּרֶץ בִּצְעָקָה

וְאָז כְּנֶגֶד לְבָבִי הִצִּיב הוּא אֶת חַרְבּוֹ,

נִשְׂבַּע, כִּי אִם אֲנִי לֹא אֶכָּנַע לוֹ בִּשְׁתִיקָה,

מִפִּי הַחַי מִלָּה נוֹסֶפֶת לֹא תָּבוֹא.

עִם זֹאת תִּעוּד קְלוֹנִי יִשְׂרֹר לָנֶצַח כִּכְתָבוֹ,

   וּלְעוֹלָם לֹא יִשָּׁכַח בְּקֶרֶת רוֹמָא הַכְּבוּדָה

   דְּבַר מוֹת הַנַּפְקָנִית לוּקְרֶטִיָה בִּזְרוֹעוֹת עַבְדָּהּ. 

 

"אוֹיְבִי חֲזַק הָיָה, חַסְרַת אוֹנִים אֲנִי

וְאֵין אוֹנִי גָּבַר מֵעֹצֶם הָאֵימָה.

שׁוֹפֵט דָּמִים אָסַר דִּבּוּר עַל לְשׁוֹנִי:

וְשׁוּם טִעוּן מֻצְדָּק לְצֶדֶק שָׁמָּה לֹא נִשְׁמַע.

אַרְגָּמָן תַּאֲוָתוֹ הֵעִידָה עַל עָצְמָה

   כִּי יׇפְיִי הַדַּל אֶת גַּלְגַּלֵּי עֵינָיו גָּזַל,

   וּכְשֶׁנִּגְנָב שׁוֹפֵט אֲזַי אָסִיר נִקְטָל. 

 

"אוֹ, לַמְּדֵנִי נָא לִתְקֹן תֵּרוּץ בְּעַד עַצְּמִי,

אוֹ לְפָחוֹת מָה אֲמַתְלָה לִי לְשִׁמּוּשׁ אֶמְצָא:

אִם קְבָס דַּמִּי אׇמְנָם רֻפַּשׁ בְּרֶשַׁע תֵּהוֹמִי,

הִנֵּה בָּרָה רוּחִי מִכֹּל רְבָב שִׁמְצָה.

הִיא לֹא נִכְפְּתָה, הִיא מֵעוֹלָם לֹא נִרְצְעָה

   בְּהַסְכָּמָה לְפֶשַׁע, כִּי עוֹדֶנָּה תְּמִימָה

   וּבְקִיטוֹן מֻרְעָל שׁוֹכֶנֶת בַּת קְיָמָא."

 

שׁוּר, הִנֵּה הָאָבוּד אֲשֶׁר רָכַל בְּאׇבְדָנוֹ,

בְּרֹאשׁ שָׁחוֹחַ, סְכוּר עָגְמָה קוֹלוֹ,

עָטוּף בִּזְרוֹעוֹתָיו, עֵינַיִם שַׁח בִּיגוֹנוֹ,

כְּשַׁעֲוָה חִוְּרוֹת שְׂפָתָיו הַמְּנַשְּׁבוֹת סִבְלוֹ

מִמֶּנּוּ, וְקוֹל מַעֲנֵהוּ נֶעְצָר כָּךְ בְּאֶבְלוֹ.

   אַךְ, כַּמָּה שֶׁאֻמְלָל הוּא, נֶאֱבָק לַשָּׁוְא:

   כִּי מַה שֶׁהוּא נוֹשֵׁף מִיָּד שָׁב וְנִשְׁאַב.

 

הַגֵּאוּת כְּמוֹ דֶּרֶךְ קֶשֶׁת בְּכָל תֹּקֶף שָׁאֲגָה

וּמִן הָעַיִן הָרוֹאָה בִּמְאוֹצָהּ יָצוֹא פָּרְצָה,

אַךְ בְּתוֹךְ הַמְּעַרְבֹּלֶת שֶׁגַּאֲוָתוֹ סִיְּגָה

בַּחֲזָרָה אֶל הַמֵּצַר אֲשֶׁר כְּפָהָה לְלֹא מוֹצָא,

בַּחֲרוֹן יָצְאָה – שָׁבָה בַּזַּעַם שֶׁמֻּצָּה:

   אַף כֹּל אַנְחוֹתָיו. כִּי יִסּוּרָיו כְּמוֹ מַסּוֹר

   דָּחֲפוּ מִמֶּנּוּ אֶת אֶבְלוֹ, מָשְׁכוּ הָאֵבֶל לַחֲזֹר. 

 

לִכְשֶׁהִבְחִינָה אֻמְלָלוּת בָּאֵלֶם יְגוֹנוֹ,

בְּטֶרֶם שַׁעֲתוֹ הֵקִיצָה קוֹצֶף חֲרוֹנוֹ:

"אָדוֹן יָקַר, הֵן צַעַרְךָ מוֹסִיף לְצַעֲרִי אוֹנוֹ:

הֲרֵי מָטָר לֹא יְדַלֵּל נָהָר בְּשִׁטְפוֹנוֹ.

כְּדֵי כָּךְ סִבְלִי רָגִישׁ לִכְאֵבְךָ בְּשִׁבְרוֹנוֹ

   עַד בְּשֶׁל כָּךְ גּוֹבֵר. הָבָה נִסְתַּפֵּק בְּזֹאת

   כִּי בְּאֶבְלוֹ יִטְבַּע רַק זוּג עֵינַי הַבּוֹכְיוֹת.

 

"לְמַעֲנִי, מֵאוֹתָהּ עֵת שֶׁהִתְקַסַּמְתָּ בִּי,

מִי שֶׁהָיְתָה לוּקְרֶטִיָה שֶׁלְּךָ, הַקְשֵׁב:

נִקְמַת מִיָּד קַח מֵאוֹיְבִי –  

שֶׁלִּי, שֶׁלְּךָ, שֶׁלּוֹ. לְמָגִנִּי כְּמוֹ תְּחַשֵּׁב

מִמַּה שֶׁנְּהִיָּה: יִשְׁעִי הַמְּיֹעָד אִכְזֵב

   וּמִיָּדְךָ אִחֵר, אַךְ קְטֹל אֶת הַבּוֹגֵד,

   כִּי הַקִּמּוּץ בַּצֶּדֶק לַשִּׁחוּת סוֹגֵד. 

 

"אַךְ אֲגַלֶּה אֶת שְׁמוֹ, לָכֶם הַלּוֹרְדִּים הַיְּשָׁרִים",

אָמְרָה לִבְנֵי הַפָּמַלְיָה שֶׁנִּלְוְתָה לְקוֹלַטִין,

"רַק אַחֲרֵי שֶׁלִּי אַתֶּם תַּבְטִיחוּ בִּנְדָרִים,

לִפְתֹּחַ בְּמִרְדַּף נָקַם עַל עַוְלָתִי בְּלִי לְהַמְתִּין:

כִּי זוֹ תׇּכְנִית הוֹגֶנֶת וּרְאוּיָה לְמוֹנִיטִין

   לְמִגּוּר אִי-צֶדֶק בְּנִשְׁקֵי הַנְּקָמָה:

   קוֹנָם הָאַבִּירִים לְלֶיְדִּי לִתְקֹן פְּגִיעָתָהּ וַיְהִי-מָה."

 

לִדְרִישָׁתָהּ הַזֹּאת, בְּכֹל הַדְרַת אֲצִילוּתָם,

כֹּל לוֹרְד אֶת הֵן צִדְקוֹ לִפְקֻדָּתָהּ נָתַן,

לָהּ כְּחוֹבַת הָאַבִּירוּת צִוּוּ אֶת עֶזְרָתָם, 

מִשְׁתּוֹקְקִים לַחֲשִׂיפַת אוֹיְבָהּ הַמְּשֻׂטָּן.

אַךְ הִיא, בְּטֶרֶם הַמְּשִׂימָה הָעֲגוּמָה תֻּתַּן,

   אֶת הַהַצְהָרָה עוֹצֶרֶת, "אוֹ", אָמְרָה, "דַּבְּרוּ,

   אֵיךְ הַכֶּתֶם הַכָּפוּי מִמֶּנִּי יִמָּחֶה, אִמְרוּ. 

 

"עֲבֵרָתִי זוֹ הַמְּדֻבֶּרֶת, מַהִי מַהוּתָהּ

בֶּהֱיוֹתָהּ כְּפוּיָה וּבִנְסִבּוֹת אֵימִים?

הַפּוֹטֵר רוּחִי הַזַּךְ מִמַּעַשׂ מְסֻטָּה

וְאֶת כְּבוֹדִי הַשַּׁח בְּנִוּוּלוֹ מֵקִים?

הֲיֵשׁ טִעוּן שֶׁיְּזַכֵּנִי מִפּוּר הַמְּרוֹרִים?

   מֵי מַעְיָן מֻרְעָל שָׁבִים לְטׇהֳרָם,

   מַדּוּעַ לֹא אֲנִי מִכֶּתֶם שֶׁבִּכְפִי נִגְרָם? 

 

אָז, כֻּלָּם יַחְדָּו פָּתְחוּ דִּבְּרוּ עַל לְבָבָהּ,

כִּי מְנַקֶּה טֹהַר רוּחָהּ הַכֶּתֶם מִבְּשָׂרָהּ,

בַּזְּמַן הַזֶּה וּבְחִיּוּךְ מָרִיר, הִיא סוֹבְבָה

מֵהֶם פָּנִים, מַפָּה עִמְקַת רִשְׁמֵי מוֹרָא

שֶׁל גּוֹרָלָהּ הַמָּר, גְּלוּפָה בְּדֶמַע צָעֲרָה.

  "לֹא, לֹא", אָמְרָה, "שׁוּם לֵיְדִּי, עַד עוֹלָם,

  שֶׁמָּא הָיוּ הֵם תֵּרוּצַי, לֹא תָּהִין כְּלָל לְקַבְּלָם." 

 

וְכָאן, בַּאֲנָחָה כְּאִלּוּ שֶׁלִּבָּהּ נִשְׁבָּר,

הִיא מַשְׁלִיכָה שֶׁם טַרְקֻוִּין, בְּאוֹמְרָהּ, "הוּא, הוּא",  

אֲבָל לְבַד מִ"הוּא" דָּבָר מִפִּיהָ לֹא הֻכְבַּר,

עַד, לְאַחַר מַבְּעֵי צוּקָה וְרֹב פִּרְקֵי שְׁהוּת,

בְּהִשְׁתַּנְּקוּיוֹת, בְּנִסְיוֹנוֹת סְרַק שֶׁנִּקְהוּ,   

   הִיא מְחַלֶּצֶת: "לוֹרְדִּים, הוּא, הוּא הוּא זֶה מִי

   אֲשֶׁר מַדְרִיךְ יָדִי לִפְגֹּעַ בְּעַצְמִי."

 

כָּאן בְּחָזָהּ, נָדָן תַּמִּים, הִיא נָעֲצָה

סַכִּין דָּמִים, אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ נִשְׁמָתָהּ שָׁלְפָה:

זוֹ הַמַּכָּה אוֹתָהּ חִלְּצָה מֵהַתְּהוֹם הָרְצוּצָה

בְּכִלְאָהּ הַמְּחֻלָּל שֶׁבּוֹ נָשְׁפָה וְשָׁאֲפָה.

עַל אֲנָחוֹת הַחֲרָטָה אֶל הָרָקִיעַ הוּעֲפָה

   רוּחָה הַכְּנוּפָה, וְרִחֲפָה מִתּוֹךְ פִּצְעָהּ

   אֱלֵי חַיֵּי אַלְמָוֶת, מִגּוֹרַל נִרְצָע.

 

נִדְהָם מֵהַקָּזַת הַדָּם, כָּאֶבֶן הַדּוֹמֶמֶת

קוֹלַטִין עָמָד, עִם כָּל הַלּוֹרְדִּים שֶׁעִמּוֹ,

עַד אָבִיהָ שֶׁל לוּקְרֶטִיָה, הַמַּבִּיט בָּהּ מְדַמֶּמֶת,

אֶת עַצְמוֹ הִשְׁלִיךְ עֲלֵי הַגּוּף מֵמִית עַצְמוֹ,

וּמִמַּעְיָן שַׁנִּי בְּרוּטוּס מָשַׁךְ עַל דִּמּוּמוֹ

   אֶת הַסַּכִּין הָרַצְחָנִי, שֶׁבְּעׇזְבוֹ אֶת הַמָּקוֹם,

   רָדַף אוֹתוֹ דָּמָהּ, בְּנִסָּיוֹן עָלוּב לִנְקֹם.

 

וְזֶה, מִמְּעַמְּקֵי גּוּפָהּ בְּפִכְפּוּכוֹ הָלַךְ שָׁפַע,

וְנֶחְלָק לְשִׁנֵּי פְּלָגִים שֶׁל אַרְגָּמָן דָּמָהּ

וּבְזֶרֶם אַט מִשְׁנֵי צִדָּיו הִקִּיף אֶת כֹּל גּוּפָהּ

כְּאִי שֶׁאַךְ נִכְבַּשׁ, נִצָּב כֻּלּוֹ שְׁמָמָה,

עֵירֹם, רִיק מִיּוֹשְׁבָיו, אָפוּף שִׁטְפוֹן אֵימָה.

   חֵלֶק מִדָּמָהּ אֱדוֹם עֲדַיִן וְנִשְׁאַר טָהוֹר,

   הַחֵלֶק שֶׁטַּרְקֻוִּין זִהֵם, הָפַךְ שָׁחוֹר מִשְּׁחוֹר. 

 

ועַל פָּנָיו הַנִּצְפָּדִים בַּאֲבֵלוֹת כְּסוּתוֹ

שֶׁל אוֹתוֹ דָּם שָׁחוֹר, אַדְוָה מֵימִית נִגֶּרֶת,

כְּמוֹ בּוֹכָה מָרוֹת עֲלֵי מָקוֹם הַכְתָּמָתוֹ,

וְלָנֶצַח, כְּחוֹמֵל לוּקְרֶטְיָה הַמְּיֻסֶּרֶת,

מִדָּם מְפֻגָּל יִנְבַּע זֶה אוֹת הַמַּיִם לְמַזְכֶּרֶת,

   וְהַדָּם לְלֹא רְבָב בָּאַדְמוּמִיּוּת יִסְמַק,

   נִכְלָם בְּשֶׁל הַלָּז אֲשֶׁר כָּכָה נָמַק. 

 

"בִּתִּי, יַקִּירָתִי, בִּתִּי", זוֹעֵק לוּקְרֶטְיוּס הִזָּקֵן,

"הַחַיִּים שֶׁאַתְּ קִפַּחְתְּ הֲרֵי שֶׁלִּי הָיוּ.

"אִם בַּצֶּאֱצָא צַלְמוֹ שֶׁל אָב שׁוֹכֵן,

הֵיכָן אֶחְיֶה מִשֶּׁחְיִי לוּקְרֶטְיָה לֹא חִיּוּ?

לֹא לַתַּכְלִית הַזֹּאת חַיַּיִךְ מֶנִּי נִהְיוּ.

   אִם יְלָדִים מֵתִים לִפְנֵי מוֹלִידֵיהֶם,

   צֶאֱצָאֵיהֶם אָנוּ, לֹא שֶׁלָּנוּ הֵם. 

 

"מַרְאָה שְׁבוּרָה וְאֻמְלָלָה, הִרְבֵּיתִי הִתְבּוֹנֵן

בְּמֶתֶק דַּמְיוּתֵךְ, בִּי שְׂבַע יָמִים שׁוּב רַךְ נוֹלָד;

אֲבָל רְאִי זֶה הַצָּלוּל הִנֵּה עָמַם וְהִזְדַּקֵּן,

וּבוֹ עֶרְיַת עֶצֶם הַמָּוֶת שֶׁהַזְּמָן שַׁלָד:

אוֹ, אֶת צַלְּמִי מִלְּחָיַיִךְ אַתְּ קָרְעַת לָעַד,

   וְאֶת יׇפְיָהּ שֶׁל מַרְאָתִי אַתְּ נִפַּצְתְּ בְּרַעַם,  

   לֹא אוּכַל יוֹתֵר לִרְאוֹת בָּהּ אֵיךְ הָיִיתִי פָּעַם!

 

"אוֹ נְתִיב הַזְּמַן, עֲצֹר וְהִמָּשֵׁךְ לֹא עוֹד  

אִם אֵלֶּה הָרְאוּיִים לִשְׂרֹד דִּינָם לְחִדָּלוֹן.

הֲיִכְבֹּשׁ רְקַב הַמָּוֶת אֶת הַחֲסוֹנִים בִּמְאוֹד

וִיוַתֵּר עַל הָרְצוּצִים, נִגְּפֵי הַכִּשָּׁלוֹן?

בְּמוֹת דְּבוֹרָה זְקֵנָה, בְּכַוַּרְתָּהּ יַצְעִיר שִׁלְטוֹן:

   בְּחַיַּי, מַחְמַל נִפְשִׁי, חִזְרִי לִחְיוֹת וְכָךְ

   בְּמוֹת אָבִיךְ תִּזְכִּי לִרְאוֹת, לֹא אָבִיךְ אוֹתְךָ." 

 

כְּמוֹ מִתּוֹךְ חָלוֹם אָז קוֹלַטִין נִנְעָר

וּמִלּוּקְרֶטְיוּס מְבַקֵּשׁ אֶת מְקוֹם נַהַמוֹ;

אָחַר בְּזֶרֶם דָּם לוּקְרֶטִיהָ הַקָּר

הוּא מִתְנַפֵּל, רוֹחֵץ חִוְרוֹן פְּנֵי דַהֲמוֹ

וּמִתְדַּמֶּה זְמַן מָה כָּמוֹהָ לְמֵמִית עַצְמוֹ;

   עַד בּוּשָׁה גַּבְרִית דּוֹחֶקֶת שׁוּב נְשִׁימָתוֹ,

   לִחְיוֹת, וְעַל מוֹתָהּ לָקַחַת נִקְמָתוֹ.          

 

הַזַּעַם הַחוֹדֵר נַפְשׁוֹ עָמֹק בְּכִבְשׁוֹנָהּ,  

הִגִּישׁ צַו עֹצֶר שֶׁל אִלְּמוּת לִלְשׁוֹנוֹ,

וְהִיא, קוֹצֶפֶת עַל הַצַּעַר שֶׁהִדִּיחַ שִׁלְטוֹנָהּ,

אוֹ מוֹנֵעַ זְמַן כֹּה רַב מִלּוֹת נִחוּם לִיגוֹנוֹ,

פּוֹתַחַת בְּדִבּוּר, אַךְ פִּיו פּוֹלֵט בְּכִשְׁלוֹנוֹ

   עֲדַת מִלִּים רָפָה מִשְּׂאֵת עֹל יִסּוּרָיו,

   וְאִישׁ אֵינֶנּוּ מְזַהֶה דְּבָרָיו. 

 

אׇמְנָם "טַרְקֻוִּין" בִּטֵּא הוּא בְּבֵרוּר לִפְעָמִים,

אַךְ בֵּין שִׁנָּיו, כְּמוֹ אֶת הָשֵׁם שִׁסַּע.

סָעַר הָרוּחוֹת הַזֶּה, עַד שֶׁיָּפִיחַ גְשָׁמִים,

סָכַר נֵד צַעֲרוֹ, לְהַגְבִּירוֹ עָשָׂה.

לְבַסּוֹף נִמְטָר, וְעֹז הָרוּחַ נִתְהַסָּה:

   אֲזַי בְּיַחַד אָב וּבֶן בּוֹכִים מַחְלֹקֶת נוֹאֲשָׁה,

   אֶת מִי יֵשׁ לְבַכּוֹת יוֹתֵר, הַבַּת אוֹ הָאִשָּׁה. 

 

זֶה מְכַנֶּה אוֹתָהּ שֶׁלּוֹ, וְלָאַחֵר לוֹ הִיא,

אֲבָל אַף לֹא אֶחָד מֵהֶם צוֹדֵק בִּתְבִיעָתוֹ.

אוֹמֵר הָאָב, " הִיא לִי". – "אוֹ, הִיא שֶׁלִּי,"

הַבַּעַל לוֹ עוֹנֵה: אָנָּא אַל תִּגְזֹל זְכוּתוֹ

שֶׁל יְגוֹנִי, לֹא יִתְבַּע אַחֵר אֶת צִדְקָתוֹ

   לְבִכּוּיָהּ, כִּי אַךְ וְרַק לִי הִיא בַּדִּין,

   וְאִישׁ לֹא יְקוֹנֵן עָלֶיהָ חוּץ מִקּוֹלַטִין. 

 

"אוֹ," לוּקְרֶטִיוּס אָמַר, "לָהּ אֲנִי הוּא שֶׁנָּתַתִּי

הַחַיִּים שֶׁבְּמֻקְדָּם מִדַּי וּבִמְאֻחָר מִדַּי קִפְּחָה." –

"אוּוּוּ, אוּוּוּ," אָמַר אָז קוֹלַטִין, "הָיְתָה אִשְּׁתִּי,

שַׁיֶּכֶת לִי, אֶת רְכוּשִׁי רָצְחָה." –

"בִּתִּי", "רַעְיָתִי", מִלְּאוּ בְּתִנּוּיֵי צָוְחָה

   אֶת הַאֲוִיר שֶׁבְּחַיֵּי לוּקְרֶטִיהָ בְּכוֹחוֹ הַהַבְלוּתִי,

   אָחַז וְלִקְרִיאוֹתֵיהֶם הֵשִׂיב, "בִּתִּי," "רַעְיָתִי." 

 

וּבּרוּטוּס, שֶׁמִּצַּד לוּקְרֶטִיהָ הַסַּכִּין שָׁלַף,  

בִּרְאוֹתוֹ אוֹתָם מְתַחֲרִים בַּאֲבֵלוּת,

הֵחֵל מַלְבִּישׁ אֶת שְׁנִינוּתוֹ חֻמְרָה וְזֶקֶף גַּב,

קוֹבֵר בַּפֶּצַע שֶׁל לוּקְרֶטִיהָ מִפְגְּנֵי סִכְלוּת.

בְּרוֹמָא הוּא וּמֵרֵעָיו עֻטְּרוּ זֵרֵי הַבְלוּת,

   עַל חִדּוּדֵי תִּפְלוּת וּפִטְפּוּטִים דּוֹחִים,

   מַמָּשׁ כְּמוֹ לֵצִים קַשְׁקְשָׁנִי טִמְטוּם שֶׁל מְלָכִים. 

 

עַתָּה מַשְׁלִיךְ הוּא אֶת גְּלִימַת הָרְדִידוּת

שֶׁבָּהּ הִסְוָה בְּהַצְלָחָה אֶת עֹמֶק הָחָכְמָה,

וּפִקְּחוּת נִסְתֶּרֶת מְחַמֵּשׁ הוּא בְּחַדּוּת,

אֲשֶׁר בְּעֵין קוֹלַטִינוּס תּוֹעִיל לִבְלֹם דִּמְעָה.

"קוּם", אָמַר לוֹ, "כִּי טָעִיתָ, לוֹרְד שַׂגִּיא שֶׁל רוֹמָא:

   נָא הָנַח לְשַׁטְיָה זֶה, אֲשֶׁר יָדוּעַ כְּטִפְּשׁוֹן,

   לְהַשְׂכִּיל אֶת בִּינָתְךָ רַבַּת הַנִּסָּיוֹן.            

 

"קוֹלַטִין, וּמָה, צָרָה מַרְפֵּא הִיא לְצָרָה?

הַפֶּצַע יַעֲזֹר לְפֶצַע, אֲבֵלוּת לָאֵבֶל?

הַנְּקָמָה הִיא זֹאת, לָתֵת לְעַצְמְךָ סְטִירָה

עַל מַעֲשֵׂהוּ הַנּוֹרָא בַּיְּקָרָה לְךָ, בַּסֵּבֶל?

מֶזֶג יַלְדוּתִי כָּזֶה נוֹבֵעַ מִמַּחְשֶׁבֶת הֶבֶל:

   אִשְּׁתְּךָ הָאֻמְלָלָה אוֹ כֹּה שָׁגְתָה בְּמַצָּבָהּ,

   לִשְׁחֹט אֶת עַצְמָהּ בִּמְקוֹם אֶת אוֹיְבָהּ.  

 

"רוֹמָאִי עַז רוּחַ, אַל תַּטְבִּיעַ אֶת לִבְּךָ

בְּנֵטֶף רַכְרוּכִי כָּזֶה שֶׁל נֶהִי וְקִינוֹת;

בִּמְקוֹם זֹאת כְּרַע עִמִּי לִטֹּל אֶת חֶלְקְךָ

בִּתְפִלּוֹת לְאֵלֵי רוֹמָא שֶׁיֵּעוֹרוּ לְהֵעָנוֹת

בְּסֵבֶל בְּצִדָּם-הֵם עַל הָעֲווֹנוֹת –  

   בָּהֶם רוֹמָא בְּכָל עַצְמָהּ נִצֶּבֶת מְבֻזָּה –

   וְנִרְדְּפֵם מִיְּפִי דְּרָכֶיהָ בְּחַרְבֵּנוּ הָעַזָּה.  

 

"עַתָּה בַּקַּפִּיטוֹל אוֹתוֹ אֲנַחְנוּ מוֹקִירִים,

בַּדָּם זֶה הַתַּמִּים שֶׁבָּעַוְלָה הֻכְתַּם,

בַּשֶּׁמֶשׁ הַמְּכַלְכֵּל אַסְמֵי הַקַּרְקַע הַפּוֹרִים,

בְּכָל זְכוּיוֹת הָעָם שֶׁרוֹמָא שׁוֹמֶרְתַּם,

וּבְנִשְׁמַת לוּקְרֶטִיהָ שֶׁקָּבְלָה עַל מִשַּׁבַּתָּם

   שֶׁל חֲטָאֶיהָ בְּפָנֵינוּ; וּבְזֶה לַהַב הַדָּמִים,

   אֶת מוֹת אֵשֶׁת הָאֱמֶת שֶׁלְּךָ נִהְיֶה אָנוּ נוֹקְמִים."                                                         

זֹאת אָמַר, וְעַל חָזֵהוּ בָּאֶגְרוֹף הִכָּה,

וְלַסַּכִּין הַקַּטְלָנִית נָשַׁק אֶת שְׁבוּעָתוֹ לַחֲתֹם,

לַחֲבוּרָה כֻּלָּהּ פָּנָה אָז, לָאַלָּה לְהַזְעִיקָהּ,

וְהֵם, מִשְׁתּוֹמְמִים עָלָיו, הִתְנַעֲרוּ בִּמְתֹם:

   וּמִיָּד נָפְלוּ עַל בִּרְכֵּיהֶם לִרְתֹּם

   עַצְמָם לִשְׁבוּעָתוֹ הָעֲמֻקָּה אוֹתָהּ שָׁמְעוּ

   מִפִּיו בַּפַּעַם הַשֵּׁנִית – וְנִשְׁבְּעוּ.       

 

וּבְעֵת שֶׁנִּשְׁבְּעוּ עַל הַגְּזֵרָה הַמְּחֻכֶּמֶת

אֶת לוּקְרֶטִיהָ הַמֵּתָה גָּמְרוּ לָשֵׂאת מִשָּׂם,

בְּרוֹמָא לְהַצִּיג אֶת גְּוִיָּתָהּ הַמְּדַמֶּמֶת,

כְּדֵי שֶׁהַפֶּשַׁע הַנִּתְעָב שֶׁל טַרְקֻוִּין יְפֻרְסַם:

הַדָּבָר בֻּצַּע מַהֵר וּבִשְׁקִידָה יֻשַּׂם, 

   וְכָךְ רַק הֶגְיוֹנִית הָיְתָה גַּם הַסְכָּמַת הָרוֹמָאִים

   כִּי יֻגְלֶה טַרְקֻוִּין מֵרוֹמָא לְעוֹלְמֵי הָעוֹלָמִים. 

 

– סוף –                          

 

 

 

Rembrandt van Rijn, Lucretia, c. 1666. Oil-canvas, Minneapolis Institute of Art

Rembrandt van Rijn, לוקרטיה, 1666 לערך. שמן על בד, Minneapolis Institute of Art

 

בפַרסַת ההתאבלות של הבעל והאב על לוקרטיה, מוודא שייקספיר כי דעתו על כל עניין "הטוהר" המיני של האשה תתפשט מהמחלצות הרטוריות ותחשף. מגרונו של ברוטוס הוא אומר לנו, כי הענשת קורבן האונס, עצמית וסביבתית, היא לפחות שגויה וכפויה (בצד הקורבן) אם לא פושעת מצד הסביבה. העבר מצטייר בעינינו בדרך כלל כלקוי בעיוורון מוסרי, או יותר מכך בפיגור שכלי. אומרים כי שיפוט העבר בעין ההווה בטעות יסודו, אבל פִּקחים ומפוקחים יש בכל תקופה. מעיד על כך גם המאמץ התרבותי הרב הנעשה להצדקת החוקיות המעוולת והפוגענית, בדרך כלל בסיוע האצלתו של כוח עליון כלשהו.

 

ברוטוס משמש כאן בתפקיד תודעת הזמן המפוקחת, שחסתה עד הנה תחת גלימת הרואה שאיננו נראה. משמעות שמו בלטינית היא "קהה חושים", "טיפש", "אטוּם", "אירציונלי" ובקצרה: "טומטום". בעקבות מות לוקרטיה משיל לוּקיוּס יוּניוּס ברוטוס את מסכת "זה שאינו יודע לשאול", שהגנה עליו מפני חורשי הרעה ברומא, והופך משטותניק למנהיג.

 

המאה ה-17 הייתה רוויה בדימויי לוקרטיה הנאנסת ומתאבדת, שהיו תלויים במדורי השינה של האצולה בתור איום משתמע. לעומתם, ניצבת לוקרטיה של רמברנדט בתור קריאת תיגר וגילוי דעת. אופף אותה זוהר אפל של כאב אין אונים. אוצֵר המוזאון של מיניאפוליס שם היא מוצגת, תום רסייר (Tom Rassieur), אומר בראיון ל-NPR, כי הדימוי, אותו סיים ככל הנראה רמברנדט ביום אחד, הוא "זעקת קדומים" (a primal scream). אני שומעת זעקת חמס צרובת יגון, האשמה. מי שאונס ומאבד את כל-האדם שבאשה היא החברה בה היא חיה. עד כמה שניתן לראות במחשב, זה ציור מרטט וחודר תהומות הגובר על הדואליזם גוף-נפש.

 

במקרה זה, מוסיפה הביוגרפיה לבוננות הציורית (אף שאינה תלויה בסיפור. היצירה של רמברנדט דוברת את עצמה בלי מלים, כהבחנתו של ואן גוך). לוקרטיה המצויירת על ידי רמברנדט היא דיוקן בת זוגו שילדה לו בת ובשל כך גונתה ונודתה על ידי הכנסיה. הצייר לא יכול היה להינשא לה בתוקף צו ירושת אשתו המתה. הפרשה הובילה להגירת הזוג מאמסטרדם ותחילת הדרדרותו של הצייר עד כדי חורבן.

 

אנו רואים בתמונה אשה צעירה מאוד, ילדה כמעט, שלבה שותת דם עוד טרם ננעץ בו הסכין שבידה. ידה השניה אוחזת בציץ של כיסוי מטה, עיניה שוטפות את הבד כולו בדמע של אומללות ילדותית (שכן כל אומללות היא ילדותית, חסרת ישע). נדמה כי נחוש בפיק ברכיה ובאפלה הזוללת ומכלה אותה. נדמה שאנו שומעים את זעקת השאלה של הצייר נוכח רשות הרוע.

 

 

To Kill Myself | The Rape of Lucrece | Royal Shakespeare Company

Daughter, Dear Daughter | The Rape of Lucrece | Royal Shakespeare Company

Brutus – Encyclopedia Britanica

Juan Cerdá, Towards a Critical Reevaluation of The Rape of Lucrece, 2019

Marianne Combs, The love story behind Rembrandt’s ‘Lucretia’, NPR, 2012

Christy Desmet, Revenge, Rhetoric, and Recognition in The Rape of Lucrece, Multicultural Shakespeare: Translation, Appropriation and Performance   vol. 12 (27), 2015

Penny Garnsworthy, ‘Friend and Foe: Monarchism, Republicanism, and Civil Conflict in Rape of Lucrece’, Working With English: Medieval and Modern Language, Literature and Drama, 7, 2011, pp. 1-13

Andrew Hadfield, Shakespeare and Republicanism, Cambridge University Press, 2005

Donatella Pallotti, Maps of Woe Narratives of Rape in Early Modern England, Journal of Early Modern Studie, 2013

Harvey Wiltshire, “Ere She with Blood had Stained her Stained Excuse”: Graphic Stains in Shakespeare’s The Rape of Lucrece and Middleton’s The Ghost of Lucrece, Etudes Epistémè, 2018

 

 

 

ויליאם שייקספיר: אונס לוקרטיה – ו'

 

"דַּי, מִלִּים בְּטֵלוֹת, יִשְׁעֵי כְסִילִים רֵיקִים!

קוֹלוֹת חַסְרֵי תּוֹעֶלֶת, בּוֹרְרוֹת רָפוֹת!

הִטְעִינוּ עַצְמְכֶן בַּמִּדְרָשִׁים שְׁחוּקִים;

בְּמִשְׁכְּנֵי הַפְּנַאי הִתְפַּלְפְּלוּ בִּטְעָנוֹת שְׁדוּפוֹת;

לַלָּקוֹחוֹת הָרוֹטְטִים תַּוְּכוּ מְשֻׁיָּפוֹת:

   אֲנִי, לִי גַּם טִעוּן שֶׁל קַשׁ אֵין לִזְכוּתִי לִדְחֹק,

   יַעַן כִּי עִנְיָנִי אָבוּד כְּבָר מֵעֶזְרַת הַחֹק. 

 

"שָׁוְא אֶתְמַרְמֵר כְּלַפֵּי שְׁעַת הַכֹּשֶׁר,

וְהַזְּמַן, טַרְקוּיִן וְלֵיל הַנּוֹרָאוֹת;

עִם קְלוֹנִי לַשָּׁוְא אָרִיב עַל תֹּם וְיֹשֶׁר,

שָׁוְא אֶדְחֶה בְּזוּתִי לְפִי כָל הַדֵּעוֹת:

עָשָׁן מִלִּים חִדְלוֹת אוֹנִים אֵינוֹ סוֹמֵךְ נָאוֹת.

    אַךְ יֵשׁ וָיֵשׁ תְּרוּפָה לְמַצָּבִי הַמְּקֻלָּל:

    לִשְׁפֹּךְ אֶת זֻהֲמַת דָּמִי הַמְחֻלָּל. 

 

"יָד עֲלוּבָה, מָה לָךְ בְּרֶטֶט מִגְּזֵרָה?

כַּבְּדִי עַצְמֵךְ בִּפְטֹר גְּבִרְתֵּךְ מִדִּרְאוֹנָהּ:

בְּמוֹת חַיַּי, חִיּוּת כְּבוֹדָהּ תִּהְיֶה בָּךְ צְרוּרָה;

אַךְ אִם אֶחְיֶה חַיַּיִךְ בִּקְלוֹנָהּ:   

עַל כִּי כָּשַׁלְתְּ בַּהֲגָנַת גְּבִרְתֵּךְ הַנֶּאֱמָנָה,

   וּבְשֶׁל פְּחָדֵךְ לִשְׂרֹט אֶת הָאוֹיֵב חוֹרֵשׁ הָרָע,

   הִרְגִי שְׁתֵּיכֶן יַחְדָּו כִּגְמוּל עַל הַכְּנִיעָה." 

 

כָּךְ אָמְרָה, וּמִפְּרָעוֹת הַיְצוּעַ נִמְתְּחָה,

בְּבַקָּשָׁה לִמְצֹא לָהּ כְּלִי אָנוּשׁ לַהֲמָתָה:

אַךְ לֹא בֵּית מַטְבְּחַיִם זֶהוּ לַמִּנְחָה

אֲשֶׁר תִּפְעַר מוֹצָא נוֹסַף לִנְתִיב נְשִׁימָתָהּ,

שֶׁבֵּין שְׂפָתֶיהָ מִתְקַהֶלֶת, עַד הֵעָלְמוּתָהּ

   כְּמוֹ עָשָׁן מֵאֶטְנַה אֲשֶׁר בַּאֲוִיר כָּלֶה,

   אוֹ כְהֶבְלֵי יְרִי הַתּוֹתָחִים הַמִּתְעַלֶּה. 

 

"לַשָּׁוְא", אָמְרָה, "אֲנִי חַיָּה, וְתָרָה שָׁוְא

אַחַר כְּלִי שָׂשׂ לִגְמֹר חַיִּים בְּאֵין לָהֶם תּוֹחֶלֶת.

הֵן מִפֶּגַע הַפִּגְיוֹן הַפַּחַד בִּי נִשַּׁב,

אַךְ לְאוֹתָהּ תַּכְלִית עַכְשָׁו חֶפְצִי בְּמׇאֳכֶלֶת:

אַךְ רַעְיָה נֶאֶמְנָה הָיִיתִי, כְּשֶׁהָיִיתִי מְּבֹהֶלֶת:

  וְכָךְ גַּם אֲנִי עַכְשָׁו: אוֹ לֹא, זֶה כְּלָל לֹא אֶפְשָׁרִי;

   טַרְקוּיִן שָׁדַד אוֹתִי מֵאֹמֶן יְצוּרִי. 

 

"אוֹ, אָבַד לִי מַה שֶׁבְּעֶטְיוֹ חָפַצְתִּי בַּחַיִּים,

וּמִזֶּה הַטַּעַם אַל לִי לְפַחֵד לָמוּת.

יֵשׁ לְטַהֵר אֶת הַרְבָב בְּמָוֶת, לְהַתְאִים

לַחֲלִיפַת מַדֵּי שִׁמְצָה תַּג שֶׁבַח וּשְׁלֵמוּת;

טוֹב חַיִּים מֵתִים עַל פְּנֵי חַיֵּי כְּלִמּוּת:

   אוֹן אֵין-אוֹנִים אָנוּן, גָּזְלוּ אֶת הָאוֹצָר,

   לִשְׂרֹף אֶת הַתֵּבָה הַחַפָּה בָּהּ נִנְצָר! 

 

"כֵּן, קוֹלַטִין יָקַר, אַתָּה בִי לֹא תֵּדַע

הַטַּעַם שֶׁאִלְּחָה נֶאֱמָנוּת נִשְׁבֶּרֶת;

לְרַחֲשִׁי לִבְּךָ לֹא אֶתְנַכֵּל בְּשׁוּם מִדָּה

בְּחִבּוּבֵי כָזַב וּבִשְׁבוּעָה מוּפֶרֶת;

אֵב הַמַּמְזֵרוּת בְּזֶה הָרֶחֶם יִהְיֶה לְכֶרֶת:

   כִּי לֹא יִתְהַלֵּל זֶה שֶׁחָרַשׁ בְּעֶגְלָתְךָ

   כִּי לְפִרְיוֹ כְּאָב נָתַתָּ רוֹב אַהֲבָתְךָ. 

 

"הוּא לֹא יְגַחֵךְ לְךָ בְּסֵתֶר מַחְשַׁבְתּוֹ,

וּלְמַצָּבְךָ לֹא יְצַחֵק בְּקֶרֶב מֵרֵעָיו:

אַתָּה הֵיטֵב תֵּדַע כִּי תְּמוּרָתוֹ

שֶׁל קִנְיָנְךָ, חָמַס הָיָה וְלֹא זָהָב.

אֲנִי עַצְמִי אֲדוֹנִיתוֹ שֶׁל פּוּרִי הַנִּדְאָב,  

   וּלְדֵרָאוֹן עוֹלָם תִּדְבַּק בִּי הַסָּרָה,

   וְרַק מוֹתִי עַל עֲבֵרָה כְּפוּיָה יִהְיֶה לִי כַּפָּרָה. 

 

"אֲנִי לֹא אַרְעִילְךָ בְּשֵׁפֶל בִּזְיוֹנִי,

גַּם לֹא אָלִיט כִּשְׁלִי בְּצִחְצוּחֵי לָשׁוֹן;

שְׁחוֹר פִּיַּח מִשְׁבַּתִּי לֹא יִמָּשַׁח לְצִבְעוֹנִי,

וְלֹא אַסְתִּיר אֱמֶת לֵיל רֹעַ וְאָסוֹן:

פִּי יֹאמַר הַכֹּל, עֵינַי יֵרָדוּ שִׁטָּפוֹן,

   כְּפֶלֶג מֵהָהָר לִרְוָיַת הַגַּיְא,

   אֶת הֲטֻמְּאָה שֶׁל סִפּוּרִי יִטְהֲרוּ קְלָחַי." 

 

בְּכָךְ פיִלוֹמֵלָה הַמְּקוֹנֶנֶת סִיְּמָה

אֶת סִלְסוּלֵי צַלְמוֹן אֶבְלָהּ הַצּוֹלְלִים,

וְלֵיל קַדְרוּת פָּנָה לָצֵאת בְּרַהַט שֶׁל עׇגְמָה

אֶל גֵּיהִנּוֹם כָּעוּר; עֵת, שׁוּר, הַבֹּקֶר חַכְלִילִי

הִלּוֹ מַשְׁאִיל לְכָל אֲשֶׁר עֵינָיו בַּשּׁוֹאֲלִים:

   וְרַק לוּקְרֶטְיָה בָּהּ בְּעַצְמָהּ נְבוֹשָׁהּ מִלִּרְאוֹת,

  וּבֵינוֹת חוֹמוֹת לֵילָהּ שׁוֹאֶלֶת הִיא לִשְׁהוֹת. 

 

יוֹם חוֹשְׂפָנִי נוֹעֵץ בְּכָל חָרַךְ בָּבָה,  

שׁוֹלֵחַ אֶצְבָּעוֹ כְּלַפֵּי יוֹשֶׁבֶת וּבוֹכָה;

"אוֹיָה עֵין הָעֵינַיִם", הִיא אוֹמֶרֶת בִּיבָבָה,

"לָמָּה פָּרַצְתָּ לְהָצִיץ בְּחַלּוֹנִי, כַּלֵּךְ לְךָ:

עֵינַיִם יְשֵׁנוֹת דַּגְדֵּג בְּקֶרֶן בְּדוּחָה:

   בְּאוֹר נוֹקֵב אַל תְּטַבֵּעַ בְּמִצְחִי אֶת חוֹתָמְךָ,

   כִּי אֵין לַיּוֹם דָּבָר עִם הַקּוֹרֶה בַּחֲשֵׁכָה." 

 

וְכָךְ הִיא מְלִינָה עַל כֹּל שֶׁהִיא רוֹאֶה:

תּוּגַת אֱמֶת שׁוֹפַעַת וּכְעוּסָה כַּיֶּלֶד,

מִשְׁתָּנָה פִּתְאוֹם, סוֹרֶרֶת, לֹא שׁוֹעָה:

עַצְבוּת שָׁנִים, לֹא כְעוֹלַל, בִּמְתִינוּת נִסְבֶּלֶת

וּמְאֻלֶּפֶת מֶשֶׁךְ – הַאַחֶרֶת מִשְׁתּוֹלֶלֶת,

   כְּמוֹ שַׂחְיָן טִירוֹן שֶׁבְּכָל זֹאת טוֹבֵל,

   וּמִתְחַבֵּט בְּאִי מְיֻמָּנוּת, טוֹבֵעַ וְצוֹלֵל. 

 

כָּךְ הִיא, הָרְווּיָה בְּיָם שֶׁל דְּאָגָה,

עִם הַנִּבָּט הִיא מִתְפַּלְמֶסֶת, מִתְמַקַּחַת, מִשְׁתַּוָּה,

וּלְעֻמָּתָהּ לְכֹל יִסּוּר מַעֲנִיקָה דַּרְגָּה;

וָכֹל דָּבָר מַגְבִּיר הוֹלֵךְ וּמְחַדֵּשׁ דָּוָהּ;

עוֹד זֶה חָלַף עָבַר, וְהָאַחֵר נָבַע:

   עִתִּים אֶבְלָהּ אִלֵּם וּמְאַבֵּד מִלִּים,

   עִתִּים כִּמְשֻׁגָּע מַכְבִּיר בְּמִלְמוּלִים. 

 

הַצִּפּוֹרִים מְשׁוֹרְרוֹת אֶת צׇהֳלַת הַבֹּקֶר

וּבְעֶטְיָן תִּנְהַם כַּדֹּב עַל מֹתֶק נִגּוּנָן:

כִּי לִמְצוּלוֹת הַהֲצָקָה יוֹרֵד הַשְּׂחוֹק לְחֵקֶר;

הֵן חֶבְרָה עוֹלֶזֶת תְּרַצֵּחַ הַנְּשַׁמּוֹת בִּיגוֹנָן;

הָאֵבֶל בְּחַבְרוּתָא בְּיֶתֶר נָחַת יְחוֹנָן:

   כִּי כֵן רִגְשֵׁי יָגוֹן-אֱמֶת יָפִיגוּ עַגְמוּתָם

   לְעֵת יִזְכּוּ בְּאַהֲדָה בְּקֶרֶב בְּנֵי דְּמוּתָם. 

 

לִטְבֹּעַ בְּקִרְבַת הַחוֹף הֲרֵי זֶה כֶּפֶל מָוֶת;

הָרָעֵב יִרְעַב פִּי עֶשֶׂר לְמַרְאֶה מָזוֹן;

לְנֹכַח הַצֳּרִי עוֹד הַפְּצִיעָה כּוֹאֶבֶת;

נִחוּמֵי הַרְגֵּעַ עוֹד מַעֲמִיקִים יָגוֹן;

צִירִים קָשִׁים הֵם נַחַל הַהוֹלֵךְ בְּלִי אוֹן,

   עַד יֵעָצֵר, יִשְׁטֹף וְיַעֲבֹר גְּדוֹתָיו;

   הָאֵבֶל אֵין לוֹ גְּבוּל וְאֵין לוֹ חֹק עָלָיו.    

 

"צִפּוֹרֵי קֶלֶס", הִיא אָמְרָה, "קִבְרוּ אֶת צְלִילֵיכֶן

בַּחֲזוֹתֵיכֶן הַמְּנֻצִּים, הַמְּנֻפָּחִים בְּרִיק, 

הֱיוּ אִלְּמוֹת-חֵרְשׁוֹת לְמַעַן לֹא אֶשְׁמַעֲכֶן:

לִצְרִימָתִי בְּאֵין מָנוֹחַ לָהּ הַמְּנוּחָה תַּזִּיק;

עַל מְאָרַחַת מְיֻסֶּרֶת עֶלֶז הָאוֹרְחִים מֵעִיק.

   בִּצְלִילִים קְלִילִים עַנְּגוּ אׇזְנַיִם רְגוּעוֹת,

   אַךְ הַדִּכְדּוּךְ נוֹקֵף בְּנוֹחַ לְמִקְצָב דְּמָעוֹת. 

 

"בּוֹאִי, פִילוֹמֵלָה, הַמְּשׁוֹרֶרֶת אֹנֶס,

פֶּרַע שְׂעָרִי יְהִי לְחֻרְשָׁתֵךְ הָעֲצֵבָה:

עַל כִּלְיוֹנֵךְ עָפָר הָאָרֶץ בִּדְמָעוֹת נָמֵס

וְכָךְ יַרְטִיטוּ בִּי נִימַי עִם כֹּל נִימָה דָּוָה

וּלְעֹמֶק אֶנְקוֹתֵינוּ נְתָאֵם צְלִילוּת שָׁוָה.

   עַל טַרְקְוּיִן כְּפִי סִבְלִי אָשׁוּב וְאֶהֱמֶה,

   וְעַל טֵרֵאוּס אַתְּ בְּיֶתֶר חֵן תָּשִׁירִי מַעֲנֶה. 

 

"וּבְעוֹד אַתְּ אֶת חָזֵךְ כְּנֶגֶד קוֹץ תַּצִּיבִי,

כְּדֵי לְשַׁמֵּר צִירַיִךְ בְּעֻזָּם, אֲנִי הָאֻמְלָלָה,

כְּדֵי לְחַקּוֹתְךָ כִּדְבָעֵי, נֶגֶד לְבָבִי

אֶקְבַּע חוֹד הַסַּכִּין לִתֵּן עֵינִי בְּתַבְהֵלָה –

כִּי תֵּעָצֵם, כְּהֶרֶף מָוֶת יַפִּילָהּ.

   מַשְׁמַע, כְּמוֹ שְּׂרִיגִים בִּכְלִי הַנְּגִינָה,

   נִימֵי לִבֵּנוּ נְכַוְנֵן לָשִׁיר קִינָה נֶאֶמְנָה. 

 

"הֵן אַתְּ, צִפּוֹר נוּגָה, תָּשִׁירִי לֹא בְּיוֹם, 

שֶׁבּוֹ כֹּל עַיִן מְבַזָּה תּוּכַל אוֹתְךָ לִרְאוֹת.

שְׁמָמָה קוֹדֶרֶת, נִדָּחָה מִכֹּל מָקוֹם,

אֲשֶׁר אֵינָהּ יוֹדַעַת קִפָּאוֹן אוֹ חֹם צִיּוֹת

נִמְצָא; וּבָהּ יְהֵא בִיכׇלְתֵּנוּ לְשַׁוּוֹת

   צְלִילֵי עַצֶּבֶת לַיְּצוּרִים וּלְהָמִיר מִינָם:

   אִם הַגְּבָרִים חַיּוֹת, שֶׁרוּחַ הַחַיּוֹת תִּנְעַם." 

 

כִּצְבִיָּה נִבְהֶלֶת, אֻמְלָלָה בְּכַף מֶבָּט,

נִלְבֶּטֶת בְּסָפֵק פָּרוּעַ אָן תּוּכַל לִבְרֹחַ,

אוֹ כְּמִי שֶׁבְּנִבְכֵי מָבוֹךְ נִפְתַּל נֶחְבַּט,

מֵאֵין יְכֹלֶת יְצִיאָה בְּפֶסַע קַל וְנֹחַ,

כָּךְ מִרְיָהּ, בָּהּ בְּעַצְמָהּ רָחַשׁ בִּמְלוֹא הַכּוֹחַ,

   מָה הַטּוֹב יוֹתֵר בַּצֶּמֶד מָוֶת אוֹ חַיִּים,

   הַמָּוֶת הַמְּגֻנֶּה שֶׁמָּא חַיִּים בְּזוּיִים. 

 

"לִקְטֹל עַצְּמִי", אָמְרָה, "אוֹיָה, לֹא

יְשַׁחֵת גּוּפִי יַחְדָּו עִם נִשְׁמָתִי הָאֻמְלָלָה?

כָּל מַפְסִיד הַחֵצִי בְּאֹרֶךְ רוּחַ יְקַבְּלוֹ

מִזֶּה שֶׁכֹּל מְלוֹאוֹ בִּמְהֻמָּה נִבְלַע.

רַק אֵם הַנְּטוּלַת רַחֵם בְּאֹמֶד שִׁקּוּלָהּ,

   תְּהֵא זוֹ שֶׁבְּמוֹת אֶחָד מִצֶּמֶד מְתוּקִים

   תִּשְׁחַט אֶת הַנּוֹתָר לְהִוָּתֵר בְּלֹא יוֹנְקִים. 

 

"גּוּפִי אוֹ נִשְׁמָתִי, מִי לִי הָיָה יָקָר,

כְּשֶׁטׇּהֳרוֹ שֶׁל זֶה, בָּזוֹ קְדֻשָּׁה מַשְׁכִּין?

אַהֲבָתוֹ שֶׁל מִי הָיְתָה קְרוֹבָה לִי בְּעִקָּר

שָׁעָה שֶׁנִּשְׁמְרוּ שְׁנֵיהֶם לָאֵל וְקוֹלַטִין?

אֲנִי! וְכִי מִקְּלִפָּתוֹ יֻפְשַׁט הָאֹרֶן בַּסַּכִּין,

   הֵן כֹּל עָלָיו יִקְמֹלוּ וּלְשַׁדּוֹ יִכְמֹשׁ;

   וְכָךְ גַּם נִשְׁמָתִי, עֵת קְלִפָּתָהּ תָּמֹשׁ. 

 

"בֵּיתָהּ נִבְזָז, הוּפְרָה שַׁלְוַת הַשְׁקֵט

אֲחֻזָּתָהּ בְּיַד אוֹיֵב הָיְתָה לִמְחִתָּה;

הֵיכַל קׇדְשָׁהּ הֻכְתַּם, נִפְגָּם, שִׁחֵת,

חֻשַּׁק בְּבַהֲמוּת סְחוּיָה בְּחֻצְפָּתָהּ:

כִּי כֵן אַל יְחַשֵּׁב לִי כְּלָל לְחַטָּאָה,

   אִם בְּמִבְצָר סָרוּחַ זֶה, אֲנִי אֶקְדַּח נִקְבָּה

   דַּרְכָּהּ יֻתַּן לִי לְמַלֵּט אֶת נִשְׁמָתִי הָעֲקֻבָּה. 

 

"אַךְ לֹא אָמוּת מִבְּלִי שֶׁקוֹלַטִין שֶׁלִּי

יִשְׁמַע הַטַּעַם לְמוֹתִי בְּטֶרֶם בּוֹא הָעֵת;

וְיִשָּׁבַע, בִּשְׁעַת הָאֹפֶל שֶׁל סִבְלִי,

לִנְקֹם בְּמִי אֲשֶׁר גָּרַם לִנְשִׁימָתִי לָצֵאת.

לְטַרְקְוּיִן אַנְחִילָהּ אֶת דָּמַי שְׁטוּפֵי הַחֵטְא

   אֲשֶׁר הוּא זִהֲמָם וּלְמַעֲנוֹ נִקְוִים,  

   הֵמָּה צַוָּאָתִי וּפִרְעוֹנָם הֵם מְצַוִּים. 

 

"אֶת כֹּל כְּבוֹדִי אַשְׁאִירָהּ לַסַּכִּין

אֲשֶׁר פּוֹצֵעַ אֶת גּוּפִי הַכֹּה לֹא מְכֻבָּד.

כָּבוֹד יֵשׁ לַנּוֹטֵל חַיִּים כְּבֵדִים בַּדִּין;

יָמוּתוּ הַחַיִּים, הַלָּה יִחְיֶה לָעַד:

וְכָךְ מֵאֵפֶר כְּלִמָּתִי תְּהִלָּתִי תּוּלַד;

   כִּי בְּמוֹתִי אֲנִי רוֹצַחַת גְּנוּת עוֹלָם:

   וְכָךְ, בְּמוֹת בֹּשְׁתִּי, נִצָּן כְּבוֹדִי נֶחְלַם. 

 

"אָדוֹן יָקָר שֶׁל הָאוֹצָר אֲשֶׁר אִבַּדְתִּי,

מָה אֲצַוֶּה לְךָ מִמֶּנִּי כְּמוֹרֶשֶׁת?

נְחִישׁוּתִי, אָהוּב, תִּפְאַרְתֶּךָ תְּהִי,

כְּדֻגְמָתָהּ תְּהִי נָא נִקְמָתְךָ עִקֶּשֶׁת.

מָה יֵעָשֶׂה בְּטַרְקְוּיִן קָרָא בִּי הַנּוֹאֶשֶׁת:

   בְּעַצְמִי, יְדִידָתְךָ, עַצְמִי אוֹיַבְתְּךָ, אֶרְצַח,

   וּלְמַעֲנִי שָׁרֵת כָּךְ אֶת טַרְקְוּיִן הַנֶּאֱלָח. 

 

"זוֹ צַוָּאָתִי, קְצָרָה וּמְהִירָה:

גּוּפִי וְנִשְׁמָתִי לָאֲדָמָה וְלַשָּׁמַיִם;

עֹז רוּחִי, בַּעַל, אֲנִי לְךָ מַעֲבִירָה;

יְהֵא כְּבוֹדִי לְלַהַב שֶׁיִּשְׁפֹּךְ דַּמִּי כַּמַּיִם,

לִמְחָרֵב תְּהִלָּתִי תִּדְבַּק בֹּשְׁתִּי כִּפְלַיִם;

   וּתְהִלָּתִי הַחַיָּה תַּעֲבֹר בִּירוּשָׁה

   לְאֵלֶּה הַחַיִּים, הַמְּהַרְהֵרִים בִּי בְּלִי בוּשָׁה." 

 

אֶת תׇּכְנִית מוֹתָהּ בְּשִׁבְרוֹנָהּ נוֹקֵטֶת,

וּמוֹחָה פְּנִינִים שֶׁל מֶלַח מֵעֵינַיִם בּוֹהֲקוֹת,

בִּלְשׁוֹן עִלְּגִים צְרוּדָה קוֹרְאָה לַמְּשָׁרֶתֶת,

הַנַּעֲנֵית בִּמְהֵרָה מִבְּלִי לִתֵּן לָהּ לְחַכּוֹת;

הֶעָמָל עָף עֲלֵי כְּנַף הַמַּחְשָׁבוֹת הַמְּתוּקוֹת.

   אַךְ לְחַיֵּי אֶבְלָהּ נִרְאוּ לְשִׁפְחָתָהּ כְּמוֹ

   כָּרִים בַּשֶּׁלֶג שֶׁהֵמֵס הַשֶּׁמֶשׁ בְּחֻמּוֹ. 

 

הִיא מְבָרֶכֶת אֶת גְּבִרְתָּהּ בְּבֹקֶר טוֹב צָנוּעַ,

תָּו עֲנָוָה יֵשׁ בִּדְבָרָהּ הָאַט וְהַנָּמוּךְ,

מַבֶּטֶת בִּגְבִרְתָּהּ וְרִגְשׁוֹתֶיהָ יַעֲנוּהָ

מָה לָבְשׁוּ פָּנֶיהָ צַעַר וְדִכְדּוּךְ!

אַךְ מְנוּעָה מִשְּׁאוֹל הִיא בְּשִׁהוּי דָּרוּךְ,

   מַדּוּעַ זֶה חָשְׁרָה גְּבִרְתָּהּ אֶת צֶמֶד שִׁמְשׁוֹתֶיהָ,

  וּמַדּוּעַ נְכָאִים שׁוֹטְפִים אֶת נָאוֵי לְחָיֶיהָ. 

 

לְעֵת הָאָרֶץ תִּתְיַפַּח, בְּרֶדֶת הַחַמָּה,

כֹּל פֶּרַח מִתְלַחְלֵחַ כְּמוֹ עַיִן נְמוֹגָה;

וְכָךְ הַמְּשָׁרֶתֶת טִלְּלָה רְבִיבֵי עָגְמָה

עֵינַיִם עֲגֻלּוֹת, כַּמָּעֻזִּים שֶׁל דְּאָגָה

לְדִמְדּוּמֵי שְׁמָשׁוֹת הַגְּבֶרֶת בְּשָׁמֶיהָּ בְּתוּגָה,

   עִם רֶדֶת מְאוֹרָם בְּמֵי אוֹקְיָנוֹס מְלוּחִים,

   לָהֶם עֵינֶיהָ נַעֲנוֹת בַּאֲגָלִים נֶאֱבַכִים. 

 

זְמַן מָה עוֹמְדוֹת הָיוּ כָּךְ תְּאוֹמוֹת הַחֵן,

כְּצִנּוֹרֵי שֶׁנְהַב הַמְּמַלְּאִים מִקְוֵה אַלְמוֹג:

אַחַת מִטַּעֲמָהּ בּוֹכָה, לְרֵעָתָהּ כְּלַל אֵין  

מֻשָּׂג לָמָּה, חוּץ מֵהַחֶבְרָה לַדֶּמַע הֶעָנֹג:

כִּי בְחֵפֶץ לֵב מִינָן הָרַךְ בְּדִמְעוֹתָיו יִמּוֹג;

   מִכְּאֵבָם שֶׁל אֲחֵרִים נֵעוֹר בַּהֵן עַצְבָּן, 

   אֲזַי יַטְבִּיעוּ עֵינֵיהֶן אוֹ יְשַׁבֵּר לִבָּן.  

 

כִּי רוּחַ שַׁיִשׁ לַגְּבָרִים, מִדּוֹנַג לַנָּשִׁים,

לָכֵן נַפְשָׁן בְּאוֹן רְצוֹן הַשַּׁיִשׁ מְעֻצָּב;

חוֹתַם זָרִים נוֹגֵשׂ טִבְעוֹ בְּטֶבַע חַלָּשִׁים,

וּמְטֻבָּע בְּכֹחַ, מְיֻמָּנוּת וּבְשֶׁקֶר וְכָזָב:

לָכֵן אֵין לְהַחְשִׁיב לָהֶן לִקּוּי וְתַו אַכְזָב,

   הֵן כָּךְ מַמָּשׁ לַּשַּׁעֲוָה לִקְרֹא מִרְשַׁעַת לֹא נִתַּן

   הָיָה כִּי נְטַבֵּעַ בָּהּ בֵּן דְּמוּת שֶׁל הַשָּׂטָן.     

 

הֲרֵי הֵן חֲלָקוֹת, וּכְמִישׁוֹר נִרְחָב,  

שָׂרוּעַ בִּפְתִיחוּת לִרְחִישַׁת רִמָּה –

וְהַגְּבָרִים, בָּהֶם נוֹתֶרֶת כְּבִסְבַךְ בְּיַעַר עָב

נִקְבָּה קוֹדֶרֶת שֶׁל עַוְלוֹת שְׁבָהּ רִשְׁעוּת נָמָה:

מִבַּעַד קִיר גָּבִישׁ נִרְאֵית כָּל זוּטָה זְעוּמָה:

   אִם הַגְּבָרִים יָלִיטוּ פֶּשַׁע בְּמַרְאֶה קָשׁוּחַ,

   הַנָּשִׁים הָאֻמְלָלוֹת, פְּנֵיהֶן כַּסֵּפֶר לִקּוּיִים פָּתוּחַ. 

 

אִישׁ לֹא יִתְקוֹמֵם כְּנֶגֶד פֶּרַח שֶׁנָּבַל,  

אֶלָּא יִגְעַר בְּחוֹרֵף מַר עַל כָּךְ שֶׁהָרָגוֹ:

לֹא הַנִּטְרָף, כִּי הַטּוֹרֵף הַמְּנֻוָּל,

רָאוּי כִּי יֻאֲשַׁם. אוֹ, אַל נַדְבִּיק בְּגּוֹ

נָשִׁים אֶת פְּגִימוּתָן, הָאֻמְלָלוֹת, נִרְצוֹת כֹּה

   עִנּוּיֵי גְּבָרִים: הָאֲדוֹנִים הַיְּהִירִים, הֲרֵי זוֹ אַשְׁמָתָם:

   רְצִיעָתָן שֶׁל הַנָּשִׁים שֶׁהֶחֱלִישׁוּ לְבׇשְׁתָּם. 

 

יוֹצֵא כִּי מִבְּחִינַת לוּקְרֶטְיָה חֲשִׁיבוּת רֹאשָׁה

בְּהַתְקָפַת הֲלֵיל, עִם אֶפְשָׁרוּת גְּדוֹלָה

לְמָוֶת מִיָּדִי, וְאַחַר כָּךְ הַתּוֹצָאָה הַמְּבִישָׁה

שֶׁל מָוֶת זֶה, הִיא בִּגְרִימַת עַוְלָה לְבַעְלָהּ:

וּבְכָךְ עִלַּתְּ הִתְנַגְּדוּתָהּ לַסַּכָּנָה הָעֲלוּלָה,

   כְּדֵי כָּךְ שֶׁפַּחַד מָוֶת אֶת גּוּפָהּ צוֹמֵת;

   כִּי מִי זֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְגֹּעַ בְּגוּף מֵת?    

 

זֹאת הַסִּבָּה לַמְּתִינוּת הַסַּבְלָנִית בְּדִבּוּרָהּ

לָעֹתֶק הֶעָלוּב שֶׁלָּהּ, הַמִּתְלוֹנֵן מוּלָהּ:

"בִּתִּי", אָמְרָה, "עַל מַה אַתְּ מַגִּירָה

דְּמָעוֹת הַלָּלוּ, שְׁעַל לְחָיַיִךְ כַּמָּטָר אַתְּ מַזִּילָה?

אִם עַל סִבְלִי בְּבֶכִי תַּמְרוּרִים אַתְּ אֲבֵלָה,

   דְּעִי לָךְ, פִּרְחַחוֹנֶת, זֶה לֹא יְשַׁפֵּר רוּחִי,

   כִּי אִם דְּמָעוֹת הָיוּ לְעֵזֶר, יֵשׁ לִי כָּל צׇרְכִי.  

 

"אֲבָל סַפְּרִי לִי, יַלְדָּתִי, מָתַי" – וְכָאן פָּסְקָה

לִגְנֹחַ עֲמֻקּוֹת – "טַרְקְוּיִן מִכָּאן הָלַךְ?"

"עוֹד לִפְנֵי שֶׁקַּמְתִּי, גְּבֶרֶת," הַמְּשָׁרֶתֶת הִצְטַדְּקָה,

"עַצְלוּתִי הָרַשְׁלָנִית, הִיא זוֹ אֲשֶׁר אַשְׁמָה לָךְ:

אַךְ בָּאַשְׁמָה הַזֹּאת יֵשׁ בְּכָל זֹאת דָּבָר נִסְלָח:

   לִפְנוֹת אוֹר בֹּקֶר אֶת עׇצְמִי מִמִּטָּתִי נִעַרְתִּי,

   בְּרַם, הוּא הִסְתַּלֵּק זְמַן רַב טֶרֶם שֶׁקַּמְתִּי.

 

"אֲבָל, לֵיְדִּי, אִיְּלוּ אֲמַתֵּךְ יָכְלָה לִהְיוֹת בּוֹטָה,

הָיְתָה דּוֹרֶשֶׁת מְעַנֶּה לְמַשְׁמָעוּת עֻלָּהּ."

"אוֹ, הַס!" לוּקְרֶטִיָה עָנְתָה: "הַגַּם רָאוּי כִּי יְבֻטָּא,

הֵן לֹא תּוֹעִיל לִי כְּלָל וּכְלָל הַחֲזָרָה לַהֲקָלָה;

כִּי יִרֶב מִיְּכֹלֶת מַבָּעִי וְהִיא דָּלָה:

   הֵן גֵּיהִנּוֹם נִקְרָא לְכָל עִנּוּי נוֹרָא

   שֶׁתְּחוּשָׁתוֹ כָּבְדָה מִכְּפִי יְכֹלֶת סִפּוּרָהּ. 

 

"גְּשִׁי, הָבִיאִי לִי נְיָר, עֵט וּדְיוֹ:

אֲבָל חִסְכִי אֶת הֶעָמַל, הֵם כָּאן.

וּמָה אֹמַר? עַל הַסַּיָּס שֶׁל בַּעֲלֵי לָבוֹא,

מִסְרִי לוֹ, כִּי עָלָיו לִהְיוֹת מִיַּד מוּכָן,

לַאֲדוֹנִי, לַאֲהוּבִי, לִיקִירִי לָקַחַת לְהֵיכָן

   שֶׁהוּא מָצוּי בִּמְהִירוּת גְּדוֹלָה אִגֶּרֶת;

   הַסִּבָּה דּוֹרֶשֶׁת בְּהִילוּת, וּבָהּ נִמְסֶרֶת." 

 

אַמָּתָהּ הָלְכָה, הִיא מִתְכּוֹנֶנֶת לִכְתִיבָה,

תְּחִלָּה בְּקֻלְמוֹסָהּ עַל הַנְּיָר רוֹחֶפֶת:

רֹאשׁ בְּרֹאשׁ נֶאֱבָקִים יָגוֹן, דְּחִיפוּת וְגַאֲוָה;

בִּנְחִישׁוּת כֹּל מְלִיצָה שֶׁהֻתְקְנָה נִדֶּפֶת;

זֶה מְשֻׁיָּף מִדַּי, הַלָּה בּוֹטֶה וְזֶה רָפֶה:

   מַמָּשׁ כְּלַחַץ הַקְּרוּאִים הַמְּרֻבִּים בַּדֶּלֶת,

   בְּבַקְּשָׁם לְהִכָּנֵס וּמְיַצְּרִים מִקְהֶלֶת.  

 

וּפוֹתַחַת לְבַסּוֹף: "אַתָּה אָדוֹן רַב מַעֲלָה

לְרַעְיָה שְׁפָלָה הַמְּאַחֶלֶת תּוֹעָפוֹת

בְּרִיאוּת! עַכְשָׁו, הַאִם תּוּכַל בִּמְחִילָה,

אִם בְּלוּקְרֶט שֶׁלְּךָ, אָהוּב, עֲדַיִן תְּבַקֵּשׁ לִצְפּוֹת,

לָבוֹא בִּמְהִירוּת נִכֶּרֶת לִרְאוֹתֵנִי פֹּה.

   בִּי אֲדוֹנִי, מִבַּיִת זֶה שֶׁלָּנוּ בִּמְרוֹרִים:

   נִלְאֵיתִי יְסוּרִים, אׇמְנָם דְּבָרַי קְצָרִים."  

 

אֶת רוּחַ לוּז אֶבְלָהּ הִיא מְגוֹלֶלֶת,

אַךְ רֹחַב צַעֲרָהּ דּוֹבֶבֶת לֹא בְּרַחֲבוּת.

קוֹלַטִין יוּכַל מִלְּשׁוֹנָהּ הַמְּדֻלֶּלֶת

לְהָבִין הָעֶצֶב, אַךְ בְּלִי פֵּשֶׁר הָעַצְבוּת.

אֵינֶנָּה מְעִזָּה לַחְשֹׂף טַעַם הַדַּאַבוּת

   שֶׁמָּא בָּהּ יִתְלֶה אֶת הַחֲטָאַת הַפְּרוּצָה,

   בְּטֶרֶם תַּחֲמִיץ בַּדָּם אֶת צִדְקָתָהּ הֶחָמוֹצָה. 

 

בִּכְלָל, אֶת רֶגֶשׁ וְרִגְשַׁת מַסֶּכֶת יִסּוּרֶיהָ

הִיא אוֹצֶרֶת, כְּדֵי לִפְרֹק שָׁעָה שֶׁהוּא אִתָּה:

עֵת אֲנָחָה וָאֳנִיָּה וּנְהִי יִהְיוּ חַסְדֵי דּוֹבְרֶיהָ

הַמְּעַטְּרִים אֶת חֶרְפָּתָהּ, אוּלַי לְנַקּוֹתָהּ

מֵהַחֲשָׁד בּוֹ הָעוֹלָם עָלוּל לְמַסּוֹתָהּ.

   לִמְנֹעַ הָרְבָב, לֹא תְּרַבֵּב אֶת הַמְּכֻתָּב

   בְּרֹב מִלִּים, עַד שֶׁבְּפֹעַל תַּפְעִילֵן לַמֵּיטָב. 

 

מַרְאֶה רַב עֶצֶב מְרַגֵּשׁ מִתֵּאוּרוֹ;

כִּי אָז עֵינֵנוּ לְאׇזְנֵנוּ מְפָרֶשֶׁת

כִּרְאוּתָהּ אֶת עֹל הָרְגָשׁוֹת לַאֲשׁוּרוֹ,

וּבְכָל פָּרַט אֶת פֶּרֶט הַיָּגוֹן מַגֶּשֶׁת.

כִּי פְּרָט בִּלְבַד מֵהַיָּגוֹן הָאוֹזֵן מְנַחֶשֶׁת:

   דְּכִי מַעֲמַקִּים שָׁקֵט מֵהֹלֶם יוּבַלִּים,

   וְאִיְּלוּ הַכְּאֵב נָסוֹג, נִשֹּׁב בְּרוּחַ הַמִּלִּים. 

 

מִכְתָּבָהּ חָתוּם עַתָּה, וּמְמֹעָן

"אֶל אֲדוֹנִי, אַרְדֶאָה, בִּבְהִילוֹת גְּמוּרָה."

הִנֵּה הַשָּׁלִיחַ, הָאִגֶּרֶת כָּאן, 

וּמְצַוָּה עַל הַסַּיָּס חָמוּץ הַסֵּבֶר בִּמְהֵרָה

לְהֵחָפֵז, כְּתַרְנְגֹלֶת מִשְׁתַּהָה טְרוֹם סְעָרָה:

   לָאוּץ בְּהֶאָצָה, אֲבָל מִלֵּאוּתוֹ חוֹשֶׁשֶׁת: 

   קֵצֶה הַיֵּאוּשׁ יָקוּץ בִּתְבוּסְתָנוּת נוֹאֶשֶׁת. 

 

שְׁפַל הַבַּיִת קַד אַפָּיִם אַרְצָה כָּל-כֻּלּוֹ,

וּבְשֶׁלָּהּ מַסְמִיק, בְּעַיִן דְּהוּמָה

נוֹטֵל אֶת הַמְּגִלָּה בְּלֹא כֵן וּבְלֹא לֹא,

וּמִזְדָּרֵז לָצֵאת מִשָּׂם בְּחַיְשָׁנוּת תְּמִימָה.

אַךְ מִי שֶׁמְּקַנֶּנֶת בְּחֻבָּם כָּזֹאת אַשְׁמָה

   בְּדִמְיוֹנָם כֹּל עַיִן בְּקַלְקָלָתָם צוֹפָה;

   כִּי בְּסֻמָּקוֹ לוּקְרֶטִיָה סוֹבֶרֶת כִּי חֵרְפָה: 

 

מָתַי, שָׁרָת פּוֹתֶה! רַק אֱלֹהִים יוֹדֵעַ, פָּגַם

רוּחוֹ הָיָה זֶה, הַחַיִּים, עַזּוּת הַמֵּצַח הַגָּסָה.

בִּרְיוֹת תַּמּוֹת כָּאֵלֶּה הַכָּבוֹד שֶׁל נׇהֳגָם

נוֹשֵׂא דְּבָרוֹ בְּמַעֲשִׂים, הָאֲחֵרִים בְּהַתְרָסָה

בְּנִנּוֹחוּת יֵלְכוּ, בְּהַבְטִיחָם בְּרוֹמְמוּת טִיסָה.

   וּבְכָל זֹאת, מוֹפֵת זֶה לִבְלָיַת הַזְּמַן

   הִפְקִיד בְּאֵלֶם כֵּן אֶת עֵרְבוֹנוֹ הַנֶּאֱמָן. 

 

נִצַּת הוֹקָרָתוֹ אֶת חֲשָׁדָהּ הִצִּיתָה,

וְכָךְ בִּפְנֵי הַצֶּמֶד כֶּפֶל שַׁלְהָבוֹת אָדְמוּ;

כִּי מִיְּדִיעָה עַל תַּאֲוַת טַרְקֻוִּין סָמַק, בְּדַעְתָּהּ,

וּמַסְמִיקָה אִתּוֹ, עֵינֶיהָ שֶׁהִבִּיטוּ בּוֹ עָגְמוּ:

עַל עֶגֶם מֶבָּטָהּ תְּהִיּוֹתָיו עַצְּמוּ:

   וְהִיא, כְּכֹל שֶׁרָאֲתָה כִּי בִּלְחָיָיו הַדָּם אֻגַּם,

   כָּךְ בִּטְחוֹנָהּ גָּדַל כִּי הוּא מָצָא בָּהּ פְּגָם. 

 

 

Anonymous, Little girl with dead bird, between 1500 and 1525. Royal Museums of Fine Arts of Belgium, Brussels

אמן לא ידוע, ילדה עם צפור מתה, בין 1500 ל-1525. Royal Museums of Fine Arts of Belgium, Brussels

 

לוקרטיה נוסח שייקספיר איננה פרסונה, אין לה אישיות של ממש. לא ניתן להשוות אותה לדמויות התיאטרליות הגדולות שלו. כל שניתן לומר עליה זה שהיא יפה וצנועה, נאמנה לבעלה. יפיה צחיח. היא משווה את גופה לקליפת האורן, pine באנגלית, ערגה, בדיוק מה שהיא חסרה. האונס הורג ומעיר אותה ותא תודעתה העצמית מתחיל להתחלק ולהתרבות בדרך לרכישת אישיות ורצון. אבל הריבוי הזה עשוי סתירות שכל אחת מהן מובילה לגיהנום.

 

מצטיירת דמות העשויה קליפה של יופי שתוכה צניעות. צניעות היא מכשיר הפועל על עצמו, ממשטר את עצמו, מה שניטשה כינה "מוסר עבדים" הסוגד לסבל. תפקידה הראשי, המוטל ומקובל עליה כאשה, הוא השמירה על השער. כבעלת תפקיד זה אונס הוא כשלון.

 

למשטר הצניעות יש קורבן אחד: התשוקות. לכל התשוקות ניתן לקרוא בשם אחד, הערגה האסתטית. אדם צנוע לא יכול להיות אסתטיקן. הוא קשוב לעצמו רק לשם הכנעה עצמית, התמחקות. ההתנגדות הפנימית שמן ההכרח למחיקה העצמית היא היוצרת, לפי פרויד, את התת מודע. האונס מפגיש את לוקרטיה עם מידע שאין לה שום אפשרות להכיר בו ולהכילו: העוול שהיא מוחתמת בו. רק אנו הקוראים יכולים להעניק לה את מה שעליה לדעת, ואפילו במקומה ובזמנה. גם יכולנו לשאול את עצמנו, עד כמה אנחנו בזמנה גם עכשיו.

 

שייקספיר שוכן בבלתי נאמר. מה שהוא אומר לנו בהילה השתוקה, כרותת הלשון האופפת את לוקרטיה, נשמע חזק מאוד על ידי הקורא. אי-אפשר להניח בכלל כי מי שכתב את "אונס לוקרטיה" לא היה מודע לטענות האוניברסליות שלוקרטיה צעוקה בהן. דמויות הגברים, טרקווין וקולטין, הן פלקטיות לחלוטין: טרקווין בבהמיותו הסוציופתית האישית-פוליטית, קולטין בסתמיותו. הדמות הבולטת בין הגברים היא של ברוטוס (מאבות ברוטוס שרצח את יוליוס קיסר). הוא יופיע לשורות ספורות בפרק המסיים ומפגין תחילה של פיתוח אישיות. יש בו משום מבשר של הפרחח הנעשה מנהיג כהנרי החמישי.

 

בהקשר זה, של אמנות התיאטרון, ניתן לנו לשמוע הצהרה ארס פואטית. שייקספיר מאמין, כי הבמה היא עולם מלא המאחד את המרחב, הזמן, החושים והרגשות וכך מייצר תודעה. אמנות התיאטרון אינה מתארת (מספרת על-) כי אם פועלת (עושה את-):

 

מַרְאֶה רַב עֶצֶב מְרַגֵּשׁ מִתֵּאוּרוֹ;

כִּי אָז עֵינֵנוּ לְאׇזְנֵנוּ מְפָרֶשֶׁת

כִּרְאוּתָהּ אֶת עֹל הָרְגָשׁוֹת לַאֲשׁוּרוֹ,

וּבְכָל פָּרַט אֶת פֶּרֶט הַיָּגוֹן מַגֶּשֶׁת.

 

גם מבחינה זו, כמו מבחינת פיתוח האישיות, נמצאת לוקרטיה, הדמות והשיר, בלימבו, או על קו האופק של האישיות. זה שיר מייצר מחשבה.

 

הרולד בלום אומר כי עמדותיו של שייקספיר האיש בנוגע לפוליטיקה ולדת אינן ידועות ולעולם לא נדע אותן. הוא גם חושב שלא היו לו עמדות כאלה. מה ששייקספיר החזיק בו, לדברי בלום, הוא "החזון האנושי, או האנושי יותר" (Blum, p. 113). כלומר, נקודת המבט של שייקספיר מוסרית, במובן "הגבוה", או "העמוק" או "הקטגורי" של המלה. שייקספיר מכוון לצירוף האוקסימורוני המאפיין מוסר כזה, שהוא אוניברסלי ובו בזמן רק ואך ורק אישי. מוסר כזה הוא הפועל הפרסונלי. כך נשקף אלינו החזון האנושי שלו מלוקרטיה, המייצגת בבירור את הנשים כולן והיא אלגורית בעליל, ספינקס שסודו גלוי לנו – אך לא לו. אין להבין את "אונס לוקרטיה" כשיקוף תמים של זמנו. מפתח ההבנה שלו הוא נקיפת העלבון, ממש כמו ב"הסוחר מוונציה". הסבל אמור להתייתר ולפוג לאחר שהתעוררנו בסיועו.

 

בתחילת פרק זה מפתחת לוקרטיה את הדיון של אוגוסטינוס הקדוש וקושרת אותו אליה:

 

מָה הַטּוֹב יוֹתֵר בַּצֶּמֶד מָוֶת אוֹ חַיִּים,

הַמָּוֶת הַמְּגֻנֶּה שֶׁמָּא חַיִּים בְּזוּיִים.

 

זו התפנית האנושית, כאן החזון של שייקספיר (אני ממשיכה את הטיעון של הרלוד בלום, בעניין זה): אוגוסטינוס ניהל את הדיון מול החוק, מול האל. לוקרטיה מפנימה את הדיון ומצמחת נפש, אמנם עוברית ובעלת רצון של עובּר. הדיון התיאולוגי של אוגוסטינוס עומד על קרקע מטאפיזית ופריו הוא החוק המגלם כוח ומשמש מניע לַכוח. אותו דיון עובר באמצעות לוקרטיה טרנספורמציה, בריאה מחדש. שכן, כאן הוא מופיע בתור מונולוג פנימי, בתור מבעו של מאבק הנפש בעצמה. אבל בשני המקרים הוראת הדיון היא סבל.

 

DAB1960022W00070-06A-07.jpg

Bruce Davidson, נערה עם חתול, לונדון, 1960. Magnum Photos

 

 

Hind Abduallah Alkoli, An Analysis of Power Desire of Iago in Shakespeare’s Othello From Psychological Perspectives, Journal of Literature and Art Studies, March 2018

Robert Appelbaum, Shakespeare and the Concepts of Fear, Actes des congrès de la Société française Shakespeare [Online], 36, 2018

Harold Bloom, Shakespeare and the Invention of the Human, Riverhead Books, a member of Penguin Putnam INC, New York, 1998

John Huntington, Ambition, Rank, and Poetry in 1590s England, University of Illinois Press, 2001, pp. 28-29

Johannah King-Slutzky, After Philomela: A History of Women Whose Tongues Have Been Ripped Out, The Hairpin, 2014

Susie Linfield, Photographing Cruelty, Boston Review, June 2004. Photos from the Chinese Cultural Revolution suggest that it was not the gun but the spectacle of public shaming that was the Red Guards’ weapon of choice.

Keith Oatley, Simulation of Substance and Shadow: Inner Emotions and Outer Behavior in Shakespeare's Psychology of Character, University of Toronto, 2006

Jane O'Brien, Shakespeare's evolving attitudes towards women, BBC, 2015

Timeline of Shakespeare criticism, Wikipedia

Harvey Wiltshire, “Ere She with Blood had Stained her Stained Excuse”: Graphic Stains in Shakespeare’s The Rape of Lucrece and Middleton’s The Ghost of Lucrece, Profane Shakespeare – Perfection, Pollution and the Truth of Performance, vol. 33, 2018

 

 

 

ויליאם שייקספיר: אונס לוקרטיה – ה'

 

 

סִיֵּם דְּבָרָיו, רַגְלוֹ דּוֹרֶכֶת עַל הָאוֹר,

כִּי אוֹר וְיֵצֶר הֵם אוֹיְבֵי דָּמִים:

חֶרְפָּה כְּרוּכָה בְּלֵיל סַגִּי נְהוֹר,

כְּכֹל שֶׁלֹּא יִרְאוּהָ, כָּךְ תַּשְׁלִיט אֵימִים.

זְאֵב אָחַז טַרְפּוֹ, שַׁוְעֵי טַלְיָה רָמִים;

   עַד בְּצַמְרָהּ שֶׁלָּהּ הוּא שַׁוְעָתָהּ מַכְנִיעַ

   וְקוֹבֵר זַעֲקָתָהּ בְּקֵפֶל מֶתֶק פִּיהָ. 

 

בְּאֶרֶג הַכֻּתֹּנֶת בָּהּ הִיא מְלֻבֶּשֶׁת

הוּא מְכַנֵּס אֶת תַּמְרוּרֶיהָ בְּרֹאשָׁהּ,

מֵצֵן לַהַט פָּנָיו בְּדִמְעָתָהּ הַמְּקֻדֶּשֶׁת

שֶׁעַיִן כֹּה בָּרָה טֶרֶם הִזִּילָה בְּיֵאוּשָׁהּ.

אוֹ! שֶׁפֶךְ פִּגּוּלִים מַחְלִיא מִטָּה קְדוֹשָׁה,

   אִם בְּכִי יָכוֹל הָיָה לִרְחֹץ אֶת הַכְּתָמִים,

   הָיָה עַל דִּמְעוֹתֶיהָ לְהַמְטִיר יָמִים.  

 

אֲבָל דָּבָר יָקָר מֵהַחַיִּים אָבַד לָהּ,

וְאִלּוּ הוּא זָכָה בְּמַה שֶׁעוֹד יַפְסִיד;

כְּפִיָת הַבְּרִית מָדוֹן כָּפוּי שְׁלָלָהּ,

עִנּוּג חוֹלֵף חָדְשֵׁי כְּאֵב יוֹלִיד;

לְבוּז קָפוּא יוּמַר יְקוֹד מַסְלִיד:

   צְנִיעוּת זַכָּה מֵאוֹצָרָהּ שְׁדוּדָה,

   וְהַתְּשׁוּקָה, הַגַּזְלָנִית, שׁוּב עֲנִיָּה מְרוּדָה. 

 

רְאוּ! כְּכֶלֶב נֶאֱבַס אוֹ נֵץ שֶׁהִתְפַּטֵּם, 

שֶׁרֵיחַ דַּק אוֹ חִישׁ מָעוֹף אֵינֶנּוּ בִּיכָלְתָּם,

וּבְשֶׁל כָּךְ יָאֵטוּ, אוֹ כָּשַׁל ונִסְתַּתֵּם

כֹּשֶׁר טִבְעָם לִטְרֹף כְּפִי הֲנָאָתָם;

בִּלְעוֹ שָׂבַע, טַרְקְוּיִן צוֹלֵחַ לַיְלָה כְּמוֹתָם:

   הַטַּעַם שֶׁעָרַב, נֶחְמַץ בְּעִכּוּלוֹ,

   טֵרוּף חֶפְצוֹ הָעַז, טֹרַף בְּפִגּוּלוֹ. 

 

אוֹ! חֵטְא עָמֹק מִתְּהוֹם הַתְּהוֹלֵלָה

יָכוֹל לְהִתָּפֵס רַק בְּדִּמְיוֹן נִצְחִי;

תְּשׁוּקָה סְבוּאָה מֻכְרַחַת לְהָקִיא בִּלְעָהּ

בְּטֶרֶם שֶׁתַּכִּיר עַצְמָהּ בִּדְמוּת שֶׁל סְחִי.

כָּל עוֹד הַיַּאַב בִּרְהַבוֹ, קוֹל בְּכִי

   לֹא יְרַסֵּן חֻמּוֹ, אוֹ יְמַתֵּג מִרְצוֹ,

   עַד כִּי כְּמוֹ רַמָּךְ זָקֵן יוּתַשׁ בְּמֵרוֹצוֹ. 

 

וְאָז בְּלֶחִי דְּהוּהָה וּשְׁדוּפָה, נִכְמֶשֶׁת,

בְּעַיִן שַׁחָה, בְּגַבָּה קְמוּטָה וְצַעַד תַּשׁ,

תְּשׁוּקָה רָפָה, בּוֹגֶדֶת, עֲנִיָּה, נוֹאֶשֶׁת,

בִּילָלוֹת תָּלִין כְּמִין קַבְּצָן נִבְאַשׁ:

  עֵת הַבָּשָׂר גְּאֵה, בְּחֵן הַקְּרָב נִטָּשׁ,

   וּמִתְהוֹלֵל הַתַּאַב, אַךְ מִשֶּׁהִתְמוֹלֵל,

   הַמִּתְקוֹמֵם, כֻּלוֹ אָשָׁם לָסֶגֶת מְפַלֵּל. 

 

כָּךְ שׁוֹעַ רוֹמָאִי צוֹלֵחַ בִּקְלוֹנוֹ,

אַחַר שֶׁאַחַר סִפּוּקוֹ עָרַךְ מִרְדָּף בְּלַהַט;

וְהִנֵּה גּוֹזֵר הוּא עַל עַצְמוֹ דִּינוֹ,

כִּי עַד קֵץ הַזְּמַנִּים יִהְיֶה לְשֵׁם חַטָּאת:

וּקְדֻשַׁת נַפְשׁוֹ לַנֶּצַח מְנֻגָּעַת;

   הוּא מְקַבֵּץ שְׂרִידֵי חֶמְלָה מֵעֹמֶק הַשַּׁמָה,

   לִשְׁאֹל אֶת הַנְּסִיכָה הַמְּחֻלֶּלֶת לִשְׁלוֹמָהּ. 

 

לִדְבָרֶיהָ, נְתִינֶיהָ, בִּמְרִידַת תֻּרְפָּה

קִעֲקֵעוּ אֶת חוֹמָתָהּ הַמְּקֻדֶּשֶׁת,        

וּבְפֶשַׁע בֶּן תְּמוּתָה הָפְכוּ לְאַסְקֻפָּה  

דְּרוּסָה אֶת אַלְמוֹתָהּ, עֲשׂוּהָ לְנִגֶּשֶׁת

בְּיַד מָוֶת בְּחַיֶּיהָ, עֱנוּתָהּ הַמִּתְחַדֶּשֶׁת:

   בְּעֵין רוּחָהּ עֲדַיִן מִשְׁתַּלֶּטֶת עֲלֵיהֶם,        

   אַךְ בְּמַבָּט לְמֵרָחוֹק תּוּבַס בִּידֵיהֶם. 

 

בְּאוֹתוֹ הִרְהוּר בְּדִיּוּק חוֹמֵק בְּלֵיל שָׁחֹר,     

הַמְּנַצֵּחַ שֶׁנִּשְׁבָּה וּמַלְקוֹחוֹ אָבַד;

לַפֶּצַע הֲנִשָּׂא עִמּוֹ אֵין תּוֹחֵלַת מָזוֹר,

הֲגַם כִּי נִרְפְּאָה צַלֶּקֶת הַכְּאֵב כָּבַד.

שְׁלָלוֹ הָלוּם בְּיֶתֶר כְּאֵב וְנִטְּשָׁה לְבַד. 

   הִיא נוֹשֵׂאת עֹל תְּשׁוּקָתוֹ בְּאֵין לָהּ נֶחָמָה,

   הוּא כּוֹרֵעַ תַּחַת עֹל נַפְשׁוֹ הָאֲשֵׁמָה. 

 

הוּא מִזְדַּחֵל מִשָּׁם שָׁחוּחַ כְּמוֹ הַכֶּלֶב הַגַּנָּב,

הִיא מִתְנַשֶּׁמֶת כָּאן, כְּשֶׂה מֻתָּשׁ כּוֹרַעַת.

הוּא עַצְמוֹ שׂוֹנֵא, עַצְמוֹ חוֹרֵף עַל עֲווֹנָו,

הִיא, נוֹאֲשָׁה, בַּצִּפָּרְנַיִם בְּשָׂרָהּ קוֹרַעַת.

הוּא נִמְלַט בְּמֹרֶךְ לֵב, חוֹמֵק רָדוּף חָטָאת,

   הִיא נִשְׁאֶרֶת, מִזְדַּעֶקֶת עַל אֵימֵי הַלַּיִל.

   הוּא בְּרִיצָה, וְתַּאֲנַת תַּעַב נָפוֹגָה מְקַלֵּל.   

 

הוּא מִתְרַחֵק מִשָּׁם עָמוּס מַצְפּוּן נוֹקֵר,

הִיא נִשְׁאֶרֶת שָׂם נִדָּה נִדַּחַת מִתִּקְוָה.

הוּא מְיַחֵל בְּרִיצָתוֹ לְהַפְצָעַת הַבֹּקֶר,

הִיא נוֹשֵׂאת תְּפִלָּה לְבַל יְרֵאָה יוֹם שֶׁבָא.

"הַיּוֹם", אָמְרָה, "מַצִּיג נוֹפֵי הַלַּיִל לְרַאֲוָה,

   וֶאֱמֶת עֵינַי אַף פַּעַם לֹא לֻמְּדָה                   

   בִּמְלֶאכֶת כֶּסֶה עֲבֵרוֹת בְּעַפְעַפֵּי בְּגִידָה.  

 

"עֵינַי סְבוּרוֹת כִּי לְכָל עַיִן תֵּרָאֶה     

אוֹתָה חֶרְפָּה עָצְמָה שֶׁהֵן רוֹאוֹת,

לָכֵן, בְּקַשָּׁתָן הִיא כִּי הַחֹשֶׁךְ יִשְׁתַּהֶה,

לְבַל תִּהְיֶנָה חֲטוֹטְרוֹת חֶטְאָן מְסֻפָּרוֹת;   

וְהֵן אֶת אַשְׁמָתָן יִהְיוּ בִּבְכִי מְמָרְרוֹת,

   חוֹרְטוֹת, כַּמַּיִם הַמְּכַרְסְמִים פְּלָדָה,

   עַל לְחַיַּי אֶת בֹּשֶׁת רִגְשָׁתִי הַמְּרוּדָה." 

 

כָּאן הִיא מִתְפָּרֶצֶת נֶגֶד רֹגַע וּמָנוֹחַ,

אֶת עֵינֶיהָ מַשְׁבִּיעָה לַסּוּם עַד בּוֹא קִצָּהּ.  

לְהָקִיץ לִבָּהּ חוֹבֶטֶת בְּחָזָהּ בְּכָח,

מַפְצִירָה בּוֹ לְנַתֵּר מִגּוֹ, שׁוֹאֶלֶת כִּי יִמְצָא

חֲזֵה טָהוֹר יוֹתֵר לְזֹךְ נׇפְשָׁהּ הַחֲפֵצָה.

   מִשְׁתּוֹלֶלֶת בִּיגוֹנָהּ הִיא מְנַשֶּׁפֶת חֲרוֹנָהּ

   לְעֻמַּת סוֹד הָעֲלָטָה, סִתְרָהּ וְעִוְרוֹנָהּ. 

 

"אוֹ לֵיל מַטְבֵּחַ נִחוּמִים וְצֶלֶם גֵּיהִנּוֹם!

רָשַׁם סַמְכוּת קוֹדֵר, בָּא-כֹּחַ לְבוּשָׁה!

בַּמָּה קוֹדֶרֶת לִטְרָגֶדְיוֹת, לָרוֹצְחִים קַרְדֹּם!

חֻפָּה סְדוֹמִית שֶׁל תֹּהוּ! דַּד מֵנִיק רִשְׁעָה!

סַרְסוּר סֻמָּא! קַן טִפּוּחִים לְהַכְפָּשָׁה

   נִקְרַת אַשְּׁמָן הַמָּוֶת! מְלַחֵשׁ קְנוּנְיָה

   בִּלְשׁוֹן סְתָרִים לְחַתְרָנוּת וְהַזְנָיָה! 

 

"אוֹ לֵיל עֲרָפֶל, רָווּי שִׂנְאָה וָלַח!                    

פִּשְׁעִי נְטוּל הָאֲרוּכָה בִּי בְּשֶׁלְּךָ נִטְמָן,

לָכֵן הַזְעֵק אֶת הֲבָלֶיךָ נֶגֶד זֹהַר הַמִּזְרָח,

צֵא לְמִלְחָמָה עַל תֹּאַם מַהֲלַךְ הַזְּמַן,

אוֹ, הַתֵּר לַשֶּׁמֶשׁ, יְרִיבֵךְ הַנֶּאֱמָן,

   לְהִתְרוֹמֵם, אַךְ טֶרֶם שֶׁבְּמִטָּתוֹ יִשְׁכַּב,

   טְוֵה עָבֵי תַּרְעֵלֶת לְקָדְקוֹד מֻזְהָב. 

 

"חַלֵּל אֲוִיר הַבֹּקֶר בְּלֵחוֹת רָקַב

וּלִנְשִׁימוֹתָיו הַמַּחֲלִיאוֹת תֵּן לְהַחְלוֹת

חַיִּים שֶׁל טֹהַר, אֶת הַצֶּדֶק הַנִּשְׂגָּב,

בְּטֶרֶם שֶׁיְּגַע בְּעוֹקֵץ רוּם הַמַּעֲלוֹת;

וְתֵן לַעֲרָפֶל אֵדָיו לִצְעֹד בִּמְלוֹאוֹ,

   כִּי סִיעוֹתָיו הָעֲשֵׁנוֹת יָעוּטוּ עַל הָאוֹר,

  בַּצׇּהֳרַיִם יוּשַׁת לַיִל, וּמִמְּשָׁלוֹ לָעַד יִקְדּוֹר. 

 

"אִם הָיָה טַרְקְוּיִן הֲלֵיל, שֶׁכֵּן הוּא רַק בְּנוֹ,

בְּמַלְכָּתוֹ כְּסוּפַת הָהֵל הָיָה מַטִּיל טֻמְאָה.

אֶת שִׁפְחוֹתֶיהָ הַקּוֹרְצוֹת הָיָה סֹאֵב קְלוֹנוֹ,

כְּדֵי שֶׁלֹּא יָצוּצוּ עוֹד בְּאוֹפֵל חֵיק דּוּמָה:

אוֹ אָז הָיוּ לִי שֻׁתָּפִים לַכְּאֵב וְלַדִּמְעָה,

   הֵן בְּאַחְוַת נֶעֱצָבִים הָעֶצֶב מְנֻחָם,   

   כְּצַלְיָנִים בְּפִטְפּוּטָם הַמְּקַצֵּר דַּרְכָּם. 

 

"וְאִיְּלוּ כָּאן אִישׁ אֵין לִי שֶׁיַּסְמִיק אִתִּי,

לְשַׂכֵּל זְרוֹעוֹת וְאֵת רֹאשָׁם לִתְלוֹת,

אֶת פְּנֵיהֶם לָכֹף עַל גְּנוּתָם כְּמוֹתִי;

וְרַק אֲנִי בִּלְבַד, לְבַד יֹשְׁבָה לִכְלוֹת,

וְהֶעָפָר עֵינַי בִּמְטַר מֵי מֶלַח מְתַבְּלוֹת,

   בּוֹלֶלֶת מֶלֶל בִּדְמָעוֹת, אֶבְלִי בָּאֲנָקוֹת,

   אַנְדַּרְטָאוֹת קוֹרְסוֹת שֶׁל נֶצַח נְאָקוֹת. 

 

"אוֹ לַיְלָה, כִּי כִּבְשָׁן אַתָּה פּוֹלֵט עָשָׁן נִבְחַל,

נָא אַל תִּתֵּן לְיוֹם קַנָּא לִרְאוֹת אוֹתָם פָּנִים

שֶׁתַּחַת אֹפֶל הַגְּלִימָה שֶׁלְּךָ, הַמַּסְתִּירָה הַכֹּל,

נָחִים בְּמוֹת קְדוֹשִׁים מֻפְקָר עוֹטֵי קְלוֹנִים!

אָנָּא אַל תַּנַּח אֶת מְקוֹמְךָ הַקּוֹדְרָנִי,

   לְמַעַן כָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּמִמְשָׁלְךָ

   יוּכְלוּ לְהִטָּמֵן בְּבוֹר הַקֶּבֶר שֶׁל צִלְּךָ!  

 

"אָנָּא אַל תַּצִּיבֵנִי בְּמוֹקֵד שִׂיחַת הַיּוֹם!

הָאוֹר יׇרְאֶה אֶת הַטָּבוּעַ בְּמִצְחִי,

אֶת נִוּוּנָהּ שֶׁל מְתִיקוּת הַתֹּם

בַּהֲפָרָה פּוֹקֶרֶת שֶׁל קִדּוּשׁ כְּלוּלוֹת נִצְחִי:

כֵּן עַם הָאָרֶץ, בּוּר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ בַּר הָכֵי

   בְּפַרְשָׁנוּת סִפְרֵיהֶם שֶׁל כּוֹתְבִים מְלֻמָּדִים,

   מִקְלַסְתֵּרִי יָבִין אֶת חַטָּאַי הַמַּסְלִידִים.

 

"אֵם תַּשְׁמִיעַ סִפּוּרִי לְתִינוֹקָהּ לְהַרְדִּימוֹ,

וּכְשֶׁיִּבְכֶּה תִּקְרָא בְּשֵׁם טַרְקְוּיִן לְהַפְחִידוֹ;

גַּם הַנּוֹאֵם, לִקְשֹׁט וּלְפָאֵר אֶת נְאוּמוֹ,

חֶרְפַּת טַרְקְוּיִן עִם גִּנּוּיִי יִהְיֶה מֵאַחֲדוֹ;

אֶת לַעֲזִי יַלְחִין פַּיְּטָן שֶׁל עֶלֶז בִּנְדוֹדוֹ,

   יַמְרִיץ קָהָל לְהִצְטָרֵף לַזֶּמֶר הַמַּרְנִין

   כֵּיצַד טַרְקְוּיִן פָּשַׁע בִּי וַאֲנִי, בְּקוֹלַטִין. 

 

"תֵּן לִשְׁמֵי הַטּוֹב, לְמוֹנִיטִין כֹּה מְסֻפָּק,                

לְמַעַן קוֹלַטִין שֶׁלִּי לְהִשְׁתַּמֵּר בְּלֹא רְבָב:                   

אִם אַךְ יִהְיֶה זֶה לְנוֹשֵׂא שֶׁל שִׂיחַ מְפֻקְפָּק,

יִלְקוּ פֹּארוֹתֵי הַשֹּׁרֶשׁ הָאַחֵר בִּרְקַב,

וְדֹפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ אָז יִטַּפֵּל עָלָיו

   וְזֶה מִנְּטִילַת כְּבוֹדִי בָּרוּר לַחֲלוּטִין

   כְּפִי שֶׁהָיִיתִי, לִפְנֵי כֵן, בָּרָה לְקוֹלַטִין. 

 

"אוֹ בּוּשָׁה סוֹדִית! חֶרְפַּת עוֹלָם סְמוּיָה!

חֳלִי עָלוּם! צִלוּק שֶׁל נֵס הַמִּשְׁפָּחָה!

בִּפְנֵי קוֹלַטִינוּס טֻבְּעָה אוֹת בְּזוּיָה,

וְעֵין טַרְקְוּיִן מִמֶּרְחַקִּים יוֹדַעַת נְכוֹחָה,

כִּי לֹא בַּמִּלְחָמָה רֵעוֹ בִּפְצִיעָתוֹ זָכָה.

   אֲבוֹי, רַבִּים הַנִּפְגָּעִים בְּהוֹלְמֵי הַכְּלִמָּה

   אַךְ לֹא הֵם הַיּוֹדְעִים, רַק זֶה אֲשֶׁר גָּרְמָה. 

 

"אִם, קוֹלַטִין, כְּבוֹדְךָ עָלַי נִתְלָה,

בִּזְרוֹעַ אַלִּימָה מִמֶּנִּי הוּא נִשְׁלָל.

אָבַד כְּבוֹדִי, וְאָנֹכִי, כְּמוֹ דְּבֹרָה בְּטֵלָה,

קַץ טֶרֶם עֵת קֵיצִי, עַד כְּלוֹת דָּלַל,

בְּגֵזֶל פּוֹגְעָנִי נוֹתַרְתִּי נָבֹזָה שׁוֹלָל:

   דַּבּוּר פָּלַשׁ לְתוֹךְ כַּוַּרְתְּךָ בְּחֻלְשָׁתָהּ,

   וּדְּבַשׁ הַדְּבוֹרָה הַטְּהוֹרָה שֶׁלְּךָ שָׁתָה. 

 

"אוּלָם אֲנִי הָאֲשֵׁמָה בַּהֲרִיסַת כְּבוֹדְךָ;

אׇמְנָם לְשֵׁם כְּבוֹדְךָ קִבַּלְתִּי אֶת פָּנָיו;

מִמֶּךָ בָּא, לֹא שִׁלַּחְתִּיו מִדֶּלֶת פְּתוּחָה,

בְּגֶדֶר אִי כָבוֹד הָיָה זֶה לִדְחוֹתוֹ בְּשָׁוְא: 

כְּמוֹ כֵן, הוּא הִתְלוֹנֵן כִּי לָאוּ עַצְמוֹתָיו,

   וּבְטוֹבוֹת דִּבֵּר: לַחֲשֹׁד בָּרֹעַ לֹא נִתָּן

   בְּעֵת שְׂאֵת מִדַּת הַטּוֹב טוֹמֵא בְּכוֹר שָׂטָן. 

 

"מַדּוּעַ זֶה תַּחְדֹּר תּוֹלֵעַת אֵל הַחוֹטֵר הַבְּתוּלִי?

אוֹ הַקּוּקִיָּה בּוֹקַעַת בְּקִנֵּי הַעֶפְרוֹנִי?

אוֹ קַרְפְּדוֹת זֹךְ מַעֲיָן טוֹפְלוֹת בְּדֹמֶן רַעֲלִי?

אוֹ אוֹרֶבֶת הַסִּכְלוּת בַּלֵּב הָרַחְמָנִי?

אוֹ מְפֵרִים הַמְּלָכִים צַוָּם-הֵם הַצַּיְתָנִי?

   אׇמְנָם אַף פַּעַם אֵין שְׁלֵמוּת עַד כְּדֵי כָּךְ תַּמָּה,

   כִּי מַשֶּׁהוּ אִי טֹהַר לֹא יְזַהֲמָהּ. 

 

"אוֹתוֹ זָקֵן שֶׁזְּהָבוֹ נִטְמָן בַּמְּגֵרוֹת

וּתְקוּף עָוִית הַשִּׁגָּדוֹן הוּא, שִׁגָּרוֹן וִיסוּרִים

וּנְדִירוֹת עֵינַיִם לוֹ אֶת אוֹצָרוֹ לִרְאוֹת,

אֲבָל כְּמוֹ טַנְטַלוּס בְּעֶרְגוֹנוֹ סָפוּן בַּחֲדָרִים,

וּלְחִנָּם אוֹסֵם תְּבוּאָה שֶׁל קֶדֶם כִּשּׁוּרִים

   וּבְאֵין לוֹ הַנָּאָה אַחֶרֶת מִכֹּל רְוָחָיו

   הוּא מִתְעַנֶּה כִּי אֵין בָּהֶם תְּרוּפָה לְמַכְאוֹבָיו. 

 

"כִּי כֵן בִּרְשׁוּתוֹ רְכוּשׁ בְּאֵין יְכֹלֶת לְשִׁמּוּשׁ,

לָכֵן אֶת נִהוּלוֹ יַפְקִיד בִּידֵי צֶאֱצָאָיו,

וְהֵם, בְּיֻהֲרָה עוֹשִׂים אֶת שִׁמּוּשָׁם אָנוּשׁ:

אֲבִיהֶם חַלָּשׁ, חוֹלֵשׁ אוֹנָם מֵרַב –  

מִלְּאֱחֹז בִּרְכַּת הוֹנָם הַמְּקֻלֶּלֶת לִזְמַן רַב.

   מַחְמִיצִים הַמַּמְתַּקִּים אֲשֶׁר שָׁאַפְנוּ אֲלֵיהֶם,   

   בּוֹ בָּרֶגַע שֶׁנַּכְרִיז עֲלֵיהֶם כִּי שֶׁלָּנוּ הֵם. 

 

"יוּבַל עָנֹג יִפֹּל אֶל מִשְׁבָּרִים;

פְּרָחִים יָפִים בְּיַד יַבְּלִית נִכְלִים;

עַל מֶתֶק שִׁיר צִפּוֹר לַחְשֵׁי שְׁפִיפוֹן צָרִים;

אֶת שֶׁמוֹלִיד הַחֶסֶד אָוֶן מַעֲלִים:

עַל פּוּר הַטּוֹב אֵין אָנוּ בְּעָלִים,

   בְּטֶרֶם פֶּגַע רַע דָּבֵק בּוֹ כְּסַפַּחַת

   לַהֲרֹג אוֹתוֹ אוֹ אֵיכוּתוֹ לָקַחַת. 

 

"אוֹ שְׁעַת כֹּשֶׁר, אַשְׁמָתֵךְ עָצְמָה!

אַתְּ הַמּוֹצִיאָה לַפֹּעַל מְזִמַּת הֶשְׁחֵט:

אַתְּ הַמּוֹבִילָה זְאֵב אֶל הַטַּלְיָה בִּמְקוֹמָהּ;

אַתְּ הַמְּצַיֶּנֶת עֵת לִמְתַכֵּן הַחֵטְא;

בְּבוּז דּוֹחָה הַחֹק, הַצֶּדֶק, הָאֱמֶת;

   וּבְתָאֵךְ הָאַפְלוּלִי, בּוֹ אֶת הַחֵטְא לֹא יִמְצְאוּ,

   שׁוֹכֵן לוֹכֵד הַנְּשַׁמּוֹת, שֶׁבְּעֶטְיוֹ תָּעוּ. 

 

"אַתְּ גּוֹרֶמֶת לַוֶּסְטַלִית לְהָפֵר שְׁבוּעָה;

אַתְּ בַּלֶּהָבָה נוֹפַחַת נֶגֶד הַמְּתִינוּת;

אַתְּ רוֹצַחַת אֹמֶן, גִּלּוּי לֵב אַתְּ מַטְבִּיעָה;

אַתְּ עֵזֶר לַנָּלוֹז! אַתְּ מְסַרְסֶרֶת זְנוּת!

אַתְּ מוֹלִידָה שַׁעֲרוּרִיָּה וּמְפִיצָה עֱנוּת:

    אַתְּ אוֹנֶסֶת, בּוֹגְדָנִית, גַּנֶּבֶת מְכַזֶּבֶת,

    לִמְרֵרָה דִּבְשֵׁךְ הוֹפֵךְ, עַלִּיזוּתֵךְ עַצֶּבֶת. 

 

"סֵתֶר עִנּוּגְךָ מוּמָר בְּהַלְבָּנַת פָּנִים,

צֶנַע סְעֻדָּתֵךְ בְּתַעֲנִית כְּלָלִית,

חֹנֶף תְּאָרַיִךְ בִּתְהִלַּת צְנִינִים,

נֹפֶת לְשׁוֹנֵךְ בְּטַעַם לַעֲנָה מַחֲלִיא:

לְאַלִּימוֹת שְׁחָצַיִךְ אֵין תּוֹחֶלֶת וְתַכְלִית.

   כֵּיצַד אִם כֵּן, שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, בַּת לְמַשְׂטִינִים

   בֶּהֱיוֹתֵךְ כֹּה מְרֻשַּׁעַת, כֹּה רָבִּים לָךְ מַמְתִּינִים? 

 

"מָתַי תִּהְיִי לִמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים רֵעָה 

וּתְבִיאִיהוּ לַמָּקוֹם בּוֹ תֵּעָנֶה לוֹ מִשְׁאַלְתּוֹ?

מָתָי תַּמְצִיאִי עֵת לְקֵץ מַחְלֹקֶת וְשִׂנְאָה?

אוֹ תְּשַׁלְּחִי לַחֹפֶשׁ לֵב מֵחַרְצֻבּוֹת אֻמְלָלוּתוֹ?

אוֹ לַחוֹלֶה מָזוֹר תִּתְּנִי, רִפּוּי לֶעֱנוּתוֹ?

   דַּלִּים, עִוְּרִים, נָכִים, שָׁחִים וְלָךְ קוֹרְאִים;

   אֲבָל אֶת שְׁעַת הַכֹּשֶׁר לְעוֹלָם אֵינָם מוֹצְאִים. 

 

"מֵת הַמְּטֻפָּל עֵת הָרוֹפֵא יָשֵׁן

הַיְּתוֹם מַזֶּה עֵת הַנּוֹגֵשׂ שֹׂבַע;

אַלְמָנָהּ דּוֹמַעַת עֵת הַצֶּדֶק מִדַּשֵׁן;

חוֹלֵי מִתְפַּשֵּׁט עֵת הַמַּצִּיל מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ;    

אַתְּ הֵן לֹא תַּקְצִיבִי זְמַן לְחֶסֶד מְסַיֵּעַ:

   מַעַל, רֶצַח, אוֹנֵס, שֹׁד, בַּכֹּל מִשְׁתּוֹלְלִים,

   וּשְׁעוֹתַיִךְ הַמְּאוּסוֹת עוֹזְרוֹת לַמְּחוֹלְלִים. 

 

"עֵת לָךְ זְקוּקִים כׇּל כָּךְ הַטּוֹב וְהָאֱמֶת,

אֶלֶף מִכְשׁוֹלִים יָקוּמוּ מִצִּדֵּךְ:

הֵם קוֹנִים אֶת סִיּוּעֵךְ – אֲבָל הַחֵטְא שָׁמֵט,

הוּא בְּחִנָּם; וְדַעְתֵּךְ נָחָה בִּמְאוֹדֵךְ

כָּךְ שֶׁדְּבָרָיו זוֹכִים לְקֶשֶׁב כְּעֵדֵךְ.

   אַחֶרֶת קוֹלְטִין שֶׁלִּי הָיָה אֵלַי מַגִּיעַ

   קוֹדֵם לְטַרְקְוּיִן, אֲבָל אִתָּךְ נִשְׁאַר אֵין נִיעַ.

 

"אֲשֵׁמָה אַתְּ בִּקְטִילָה וּבִגְנֵבָה,

אֲשֵׁמָה בְּעֵדוּת שֶׁקֶר וּבְהַסְטָיָה,

אֲשֵׁמָה בְּחַתְרָנוּת, בְּזִיּוּף, כֻּזְּבָה,

אֲשֵׁמָה בְּהֶפְקֵרוּת, זוֹ הַמַּחְטִיאָה;

אַתְּ מְסַיַּעַת בִּנְטִיָּה

   לְכָל הַחֲטָאִים מִקֶּדֶם וְלַעֲתִידִים,

   מִבְּרֵאשִׁית עַד יוֹם פְּקוּדִים. 

 

"זְמַן סוֹטֶה, בֶּן בְּרִית שֶׁל לַיְלָה מְכֹעָר,

שְׁלִיחַ רִמְזֵי חָטַף, בַּלְדָּר אֹמְנַת זְוָעָה,

זוֹלֵל הַנְּעוּרִים, שָׁרָת עָקָר לְעֹנֶג נֶעֱכַר,

מִשְׁמַר תּוּגוֹת שָׁפָל, פַּח גָּד, מַשְּׂאַת חֶלְאָה,

מֵנִיק הַכֹּל וְכָל מַשְׁכִּין עָפָר לַתּוֹלֵעָה,

   אוֹ, שְׁמַע אוֹתִי זְמַן פֶּגַע, הַזְּמַן הַשַּׁנַּאי!

   אָשַׁמְתָּ בְּפִשְׁעִי, לָכֵן בְּמוֹת חַיַּי. 

 

"מַדּוּעַ זֶה וְלָמָּה שִׁפְחָתְךָ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר,

בִּשְׁעוֹת הַמְּנוּחָה שֶׁהֶעֱנַקְתָּ לִי בָּגְדָה,

בִּטְּלָה כָּל אוֹצְרוֹתַי, רִתְּקָה אוֹתִי בְּקֶשֶׁר

עַד שֶׁל נֶצַח לֹא נִגְמַר לְחִיל כַּיּוֹלֵדָה?

תַּפְקִיד הַזְּמַן הָפֵג שִׂנְאָה מָרָה לְאַהֲדָה;

   וּלְסַכֵּל מִשְׁגִּים אֲשֶׁר הֵפִיצָה הַסְּבָרָה – 

   לֹא לְכַלּוֹת נְדוּנְיָה שֶׁל מִטָּה כְּשֵׁרָה. 

 

"תְּהִלַּת הַזְּמַן הִיא עַל צִנּוּן רִיב מְלָכִים,

עַל חֲשִׂיפַת כָּזַב וַהֲבָאַת אֱמֶת לָאוֹר,

עַל הַטְבָּעַת חוֹתַם הַזְּמַן בְּכֹל הַנִּכְלָחִים,

עַל הֲקָצַת הַבֹּקֶר וְלֵילוֹת אַשְׁמוֹר,

עַל הַרְשָׁעַת רָשָׁע כִּי בִּתְשׁוּבָה יַחֲזֹר,

   עַל הַשָּׁבַת בִּנְיְנֵי שָׁחַץ לְאַחְדוּת עִמְּךָ,

   וְעַל קִנּוּחַ בָּאָבָק מִגְדַּל פָּז שְׁנִמְחָה. 

 

"עַל שִׁבּוּץ אַנְדַּרְטָאוֹת בְּחֲרִירֵי תוֹלַעַת,

עַל הַזָּנַת הַשִּׁכְחָה בִּבְלָאִי שֶׁל הַדְּבָרִים,

עַל עִפּוּשׁ סִפְרֵי עָבָר וְשִׁנּוּיָם מִדַּעַת, 

עַל מֶרֶט קֻלְמוֹסִים מִכְּנַף עוֹרְבִים מְפֻגָּרִים,

עַל חֹרֶב לְשַׁד אַלּוֹן זָקֵן וּבָאָבִיב שִׁירִים,

   עַל שָׁחַק עַתִּיקוֹת פְּלָדָה מְחֻשָּׁלוֹת,

   וְסֵבֶב הַסְּחַרְחֹרֶת שֶׁל גַּלְגַּל הַמַּזָּלוֹת. 

 

"עַל מִפְגָּשׁ זְקֵנָה בָּלָה וּבְנוֹתֶיהָ שֶׁל בִּתָּהּ,

עַל מׇעֳבָר הַיֶּלֶד לְגַבְרוּת, הַגֶּבֶר לַיַּלְדוּת,

עַל שְׁחִיטַת טִיגְרִיס הַחַי עַל הַשְּׁחִיטָה,

עַל בִּיּוּת חַד קֶרֶן וְהַלַּיִשׁ מִפְּרָאוּת,

עַל הִתּוּל בַּמְּהַתְּלִים עַצְמָם בְּלֹא לֵאוּת,

   עַל הִלּוּלֵי חוֹרֵשׁ בְּדֶמַע בְּשֶׁפַע יְבוּלִים

   וּשְׁחִיקַת סַלְעֵי עֲנָק בְּטִפְטוּפִים קַלִּים. 

 

"מַדּוּעַ זֶה בִּנְדוּדֶיךָ בִּמְשֻׁבָה תִּפְעַל,

אֶלָּא אִם לְאָחוֹר הוּסַבְתָּ לְתַקֵּן טָעוּת?

בִּמְלוֹא הַדּוֹר רַק רֶגַע כֹּה קְטַנְטַן וָדַל

הָיָה קוֹנֶה לְךָ אַלְפֵי קִשְׁרֵי רֵעוּת,

בְּהַשְׁאָלַת בִּינָה לְבַעַל חוֹב מַלְוֶה הַבְלוּת:

   אוֹ, לֵיל אֵימָה, אִלּוּ חוֹזֵר הָיִיתָ בְּשָׁעָה,

  יָכֹלְתִּי סָעֲרָה לִמְנֹעַ, חֶרְבּוֹנְךָ מַשְׁעָה. 

 

"לְנֵצַח הַנְּצָחִים אַתָּה שָׁרָת מַתְמִיד,

חֲלֹף כְּבִישׁ מַזָּל עַל טַרְקְוּיִן הַנִּמְלָט:

קְרֹץ לוֹ קֵצֶה מִקְּצָוֵי קִיצוֹן הַמַּעַד הַמֵּאִיד,

וַעֲשֵׂה כִּי יְחָרֵף אֶת לֵיל הַפֶּשַׁע הַנֶּחְלַט:

תֵּן לְצִלְלֵי זְוָעָה עֵינָיו בַּלֵעַ בְּבַלַהַת;

   וּלְמַחְשֶׁבֶת נוֹרָאוֹת בְּמַעֲשֵׂהוּ הַמְּשֻׂטָּן

   לַצּוּק כֹּל שִׂיחַ בְּצוּרַת אֵין-צוּרָתוֹ שֶׁל הַשָּׂטָן. 

 

"מְנוּחָתוֹ טַלְטֵל בְּאִי מָנוֹחַ מְסֻיָּט,

הַכֵּה בּוֹ בְּגַּנַּחַת שְׁכִיב מֵרַע עַל מִשְׁכָּבוֹ;

וְשָׂם אָרֵעַ לוֹ תַּהְפּוּכָה לְלֹא מִפְלָט,

לִגְרֹם שֶׁיֶּהֱמֶה; אַךְ אַל תַּחְמֹל עַל מַצָּבוֹ:

סָקוֹל אוֹתוֹ בִּלְבָבוֹת קָשִׁים מֵאֶבֶן לְבָבוֹ;

   מֵהַנָּשִׁים הָאֲנִינוֹת כְּלַפָּיו הָסֵר אֲנִינוּתָן

   שֶׁפִּרְאִיּוֹת כְּלַפָּיו יִהְיוּ מֵהַנְּמֵרִים בִּפְרָאוּתָן.

 

"דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִמְרֹט אֶת תַּלְתַּלָּיו,

דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ נֶגֶד עַצְמוֹ לְהִתְקוֹמֵם,

דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִצְרִי הַזְּמַן לִקַו לַשָּׁוְא,

דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִחְיוֹת כְּעֶבֶד בֶּן-בְּלִי-שֵׁם,

דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִרְעֹב לִשְׁיָרֵי קַבְּצָן שָׁמֵם,

   וּזְמַן לִרְאוֹת כִּי מִי שֶׁחַי עַל נְדָבוֹת,

   שֶׁהוּא אוֹתוֹ בְבוּז דָּחָה, יִתֵּן לוֹ דְּחוּיֵי סְחָבוֹת. 

 

"דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִרְאוֹת בִּידִידָיו אוֹיְבָיו,

וּלְלֵיצָנֵי שְׂמָחוֹת לִלְעֹג עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ,

דֵּי זְמַן תֵּן לִזְמַנּוֹ בְּשֶפִי לַעֲבֹר עָלָיו

לְעֵת יָגוֹן, כִּי יִזָּכֵר בְּחִישׁ זְמַנּוֹ

וְקִצּוּרוֹ בִּזְמַן סִכְלוּת הוֹלֶלֶת בִּמְעוֹנוֹ;

   וְאַל תִּתֵּן לוֹ לְעוֹלָם לִשְׁכֹּחַ אֶת פִּשְׁעוֹ

   כִּי זְמַן רַב יְקוֹנֵן עַל בִּזְבּוּזוֹ בְּמֵרַעוֹ.  

 

"אוֹ זְמַן, אַתָּה הַמְּלַמֵּד הֵן טוֹב הֵן אֶת הָרַע,

לׇמְדֵנִי לְקַלֵּל אֶת שֶׁלִּמַּדְתָּ רִשְׁעוּת!

כִּי הַגַּנָּב מִצֵּל עַצְמוֹ יָנוּס אָחוּז מוֹרָא, 

וְתָמִיד יִרְדֹּף עַצְמוֹ בְּיַד עַצְמוֹ לָמוּת!

כִּי דָּם כְּלוּמִי יַגִּירוּ רַק יְדֵי כְּלִמּוּת;

   כִּי מִיהוּ כֹּה שָׁפֵל לְתַפְקִידוֹ הַזֶּה

   שֶׁל מוֹצִיאוֹ לַהוֹרֵג שֶׁל הָעֶבֶד הַנִּבְזֶה? 

 

"הוּא הַשָּׁפֵל, זֶה הוּא שֶׁמֵּהַמֶּלֶךְ בָּא

כְּדֵי לְבַיֵּשׁ תִּקְווֹת אָבִיו בְּמַעֲשֵׂי נִוּוּן:

כְּעֹצֶם הָאָדָם, עׇצְמַת הַתְּנוּבָה

שֶׁבְּעֵטֶיהָ יִזְכֶּה לְקֶלֶס אוֹ קִלוּן

וּכְשֶׁפֶר מַצָּבוֹ כָּךְ גֹּדֶל הַלִּשְׁנוּן.

   לְעֵת הַסַּהַר מִתְכַּסֶּה הוּא לְכֻלָּם חָסֵר,

   אֲבָל לְכוֹכְבִים קְטַנִּים יֵקַל לְהִסְתַּתֵּר. 

 

"כְּנָפָיו הַשְּׁחֹרוֹת כַּפִּיחַ הָעוֹרֵב יַרְבִּיץ בַּטִּיט, 

וְעָלוּם יָעוּף מִשָּׂם עִם טִנׇּפְתּוֹ עָלָיו;

אֲבָל אִם הַבַּרְבּוּר הַצַּח לְחַקּוֹתוֹ יַחְלִיט,

עַל כֶּסֶף פְּלוּמָתוֹ תָּמִיד יוֹפַע רְבָב.

הַמְּשָׁרְתִים הֵם חֲשֵׁכָה, הַמְּלָכִים הֵם יוֹם נִלְבָּב:

   יַתּוּשׁ קָטַן לֹא יֵרָאֶה לָעַיִן בִּמְעוֹפוֹ,

   אוּלָם בִּדְאִיַּת הַנֶּשֶׁר כֹּל רוֹאֶה צוֹפוֹ. 

 

 

 

KK_Raped_cr

Käthe Kollwitz, נאנסה, 1907. תצריב, תצריב רך, תצריב יבש. הדפס בצבע חום כהה ובתוספת שריטות ונגיעות צבע שחור על נייר ארוג בצבע קרם, Metropolitan Museum of Art, New York City

האונס עצמו מחזיק שני בתים בלבד, שהם אבן הראשה לפואמה. תיאורו החסכני של המשורר נמנע מכלל פירוט וקישוט וניצב בתור ניגוד תומך ליצירה כולה. זוהי הצהרה הנמסרת בַמדיום. אם אמנם לא ניתן לחלץ את "כוונת המשורר מאוֹמרוֹ", הרי כבכל מקרה אמנותי תודעת השיר ותודעת הקורא אחת הן ועל כך נותר לנו לסמוך.

 

שייקספיר מציב את רגלו של האנס על האור ומחשיך את הזירה בקדרות המעשה. כגליון נייר טבול בדיו, עולים ממנו שני שברי מראֵה, אולי באור הירח. האנס מניח את ראשו המבחיל על פניה של לוקרטיה ו"מֵצֵן לַהַט פָּנָיו בְּדִמְעָתָהּ הַמְּקֻדֶּשֶׁת". את זעקותיה הוא חוסם בשולי כותנתה שתחב בפיה. גיזה מופשלת זו של שיית העולה היא הרמז להתרחשות המוצנעת בחשכה. נגזל קולה של לוקרטיה והיא תשווה עצמה בהמשך לפילומלה כרותת הלשון והעצמיוּת, שכן חיי הנפש הם מבעם. ואולם תמרוריה של לוקרטיה, "הכלואים בראשה", ישובו להישמע בקולו של הזמיר שהעניק לה את שירו.

 

התיאור מכמיר הלב זוהר על ראש הכותב, שלמען הדמות המעונה והמושפלת כיבה את אורות הבמה. עוד יותר, ניצב תיאור הפשע בניגוד, מתריס אפילו, לייצוגי "האונס ההרואי" הנפוצים בתקופתו של שייקספיר, תיאור הצובע את כל ההרואיות הזאת בצבעים קודרים של אמת.

 

בהמשך, ניתנת לנו תמונת שיקוף הדדי של אומללות קורבן ופושע שנצחונו נפסד ובסופה נשאלת לוקרטיה "לשלומה". תופעת התוקפן הבכיין מוכרת למשורר, כך נראה, ומתבררת לנו גאונותו הפסיכולוגית והבנתו המופלאה בכל דבר אנושי.

 

"נתיניה" (Her subjects) של לוקרטיה, בתשובתה, הם רגשותיה הכבושים, סבלותיה. כך היא מעניקה לאנס שיקוף אישי של הפוליטי. צפויות לו הפיכת השלטון, תבוסה, נידוי והכפשת נצח. היא גם מדמה עצמה לעיר-מדינה מוקפת חומה ומבודלת מהחוץ וכלליות חוקיו, סובייקט.

 

כאן גם נפתחים חמשת שלבי האבל, המתערבבים ונארגים זה בזה החל מנסיון נואל להכחשה ובקשת מסתור בתלונותיה של לוקרטיה נגד הלילה, שעת הכושר (Opportunity) והזמן. ובתוך כך שמתגוללת והולכת התמודדות הניגודים המכוננים חוץ-פנים, מתחוללת קריסתה של האוטונומיה של לוקרטיה. היא תוכל לקומם אותה רק באקט אלים של השמדה עצמית. כיוון שמופנמת בה השיטה הפטריארכלית השלטת, התאבדותה היא המפלט היחיד שנותר בידה לשמר את עצמיותה.

 

במונחי התקופה, האונס מחלל את הכלי. לוקרטיה היא חרס נשבר, מופקעת מזכויות בעלה עליה, רכוש שערכו ירד לטמיון, יתרון שהיה לאסון. היא מתנצחת עם עצמה על התלות בין גופה המחולל לבין רוחה החפה מהפשע שנעשה בה, אך גוברים עליה גדרות הזהות והבְּזוּת. האני הנשגב נפרץ, נותץ ועתה הוא בזוי ומוקצה מחמת מיאוס עצמי. בפרשנותו הפואטית למיתוס העתיק מקדים המשורר במאות שנים את הבנת טראומת האונס והשלכותיו בנפש הקורבן.

 

אבל סער מבעה ההרסני בה בעת מחזק בפעולת הנגד שלו את עצמותה כנגד כל כלליות ומקימה חיץ בין המוסר שהרוח החופשית מקיימת אותו לבין החוק. בכך היא מוציאה מתחום הרלוונטיות דיונים כמו זה שמנהלת סמכות עליונה כמו אוגוסטינוס הקדוש בעניין לוקרטיה ב"עיר האלוהים". אוגוסטינוס מזכה את רוחה מאשמת הגוף שחולל אך מגנה את התאבדותה כחטא. החוק נוטל מהרוח את החירות, הופך אותה ל"נתין".

 

הזמן שלוקרטיה מתקוממת נגדו, השוחק "סַלְעֵי עֲנָק בְּטִפְטוּפִים קַלִּים" ואיתם גם דתות והשקפות עולם, תרבויות ואימפריות, אין בו כדי לרפא את תחושת הבזות, הגינוי העצמי וההאשמה העצמית של הנאנסת. שייקספיר מיטיב להביע את הזוועה הזאת, שאולי יש לה שורשים בתודעה האסתטית של העצמי.

 

קאנט מכנה את התודעה האסתטית, המפיקה עונג מהנקלט בחושים, "חוש משותף". היכולת לשפוט יופי וכיעור היא עקרונית לסובייקט האנושי, לכן כללית ואישית. הדבר מאפשר את הוויכוח אם משהו יפה אם לאו. המשכו של ויכוח בנוגע למצוי הוא הוויכוח על הראוי ולכן, לפי קאנט, היפה הוא סמל למוסרי. בהקשר אמנותי אומר קאנט (§48 בביקורת כוח השיפוט), כי אמן יכול לתאר באופן מציאותי ויפה את הרע והמכוער, אך לא את המבחיל:

 

   "…רק מין אחד של הכיעור אינו ניתן להיות מוצג [ביד האמן] בהתאם לטבע בלי להרוס את כל הפקת הנחת האסתטית… והוא הכיעור המעורר בחילה. שהרי בהרגשה מוזרה זו, המבוססת לחלוטין על הדמיון, מיוצג המושא [האמור לעורר את הנאתנו] כביכול, כאילו הוא כופה הנאה עלינו, בעוד שאנו מתנגדים לכך בכוח."

 

מבחינת החוויה, מתרחשת השתלטות שבכפיה, אונס, של המוחש על החש דרך קולטני הטעם, הריח, המישוש – וכן הדמיון המיני הנעזר בחושים כולם. בהבחנה זו של קאנט ניתן למצוא הסבר לעצמיותו הנבחלת ונדחית כבזות מצד קורבן האונס, במעין תגובה אוטואימונית של הנפש. גאונותו של שייקספיר מיטיבה להמחיש לנו את החוויה באמצעות המבע שהוא מעניק ללוקרטיה.

 

 

 

You don't know me, but you've been inside me, and that's why we're here today, Stanford Victim Letter Impact Statement From Brock Turner s Victim, 2016

Corina Knoll, Prosecutors release moving 12-page statement from woman raped by former Stanford swimmer, Los Angeles Times, 2016

טל יצחקי, על אונס ואמנות – מחשבות לט"ו באב, 2019

עמנואל קאנט, בקורת כוח השיפוט, שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך מתרגמים, מוסד ביאליק 1969, עמוד 129.

St. Augustinus, City of God, trans. Henry Bettenson, Penguin Books, 1984 (1467), pp. 28-30.

Michael J. Brenner, The Christian Terror of Saint Augustine, The Globalist, 2015

Susan  Brownmiller, Against our Will: Men, Women and Rape, New  York:  Simon and Schuster, 1975

Colin Burrow, ed., The Rape of Lucrece, in: The Oxford Shakespeare – Complete Sonnets and Poems, Oxford University Press, 2002.

Anusa Call, The Devaluation of Consent in The Rape of Lucrece, BYU, 2018

Critical Essays Augustine's View of Sexuality, CliffsNotes

Critical Essays Women in the Confessions, CliffsNotes

  1. Roger Denson, From Victim to Victor: Women Turn the Representation of Rape Inside Out, Huffpost, 2017

Heroic Abduction, The Rubenesque Ideal

Stephen Greenblatt, How St. Augustine Invented Sex, The New Yorker, 2017

Mojca Kuplen, Disgust and Ugliness: a Kantian Perspective, Contemporary Aesthetics, vol 9, 2011

Maria Miceli and Cristiano Castelfranchi, Reconsidering the Differences Between Shame and Guilt, Europe’s Journal of Psychology (EJOP), 2018

The shame of the philosophers, The History of Emotions Blog, 2012

Elizabeth Robertson, `Can a Woman Rape a Man? Rape and the Erotic in Shakespear`s Rape of Lucrece`, in: Bradford K. Mudge, ed., The Cambridge Companion to Erotic Literature, Cambridge University Press, 2017. Pp. 47-63.

%d בלוגרים אהבו את זה: