ויליאם שייקספיר: אונס לוקרטיה – ו'

 

"דַּי, מִלִּים בְּטֵלוֹת, יִשְׁעֵי כְסִילִים רֵיקִים!

קוֹלוֹת חַסְרֵי תּוֹעֶלֶת, בּוֹרְרוֹת רָפוֹת!

הִטְעִינוּ עַצְמְכֶן בַּמִּדְרָשִׁים שְׁחוּקִים;

בְּמִשְׁכְּנֵי הַפְּנַאי הִתְפַּלְפְּלוּ בִּטְעָנוֹת שְׁדוּפוֹת;

לַלָּקוֹחוֹת הָרוֹטְטִים תַּוְּכוּ מְשֻׁיָּפוֹת:

   אֲנִי, לִי גַּם טִעוּן שֶׁל קַשׁ אֵין לִזְכוּתִי לִדְחֹק,

   יַעַן כִּי עִנְיָנִי אָבוּד כְּבָר מֵעֶזְרַת הַחֹק. 

 

"שָׁוְא אֶתְמַרְמֵר כְּלַפֵּי שְׁעַת הַכֹּשֶׁר,

וְהַזְּמַן, טַרְקוּיִן וְלֵיל הַנּוֹרָאוֹת;

עִם קְלוֹנִי לַשָּׁוְא אָרִיב עַל תֹּם וְיֹשֶׁר,

שָׁוְא אֶדְחֶה בְּזוּתִי לְפִי כָל הַדֵּעוֹת:

עָשָׁן מִלִּים חִדְלוֹת אוֹנִים אֵינוֹ סוֹמֵךְ נָאוֹת.

    אַךְ יֵשׁ וָיֵשׁ תְּרוּפָה לְמַצָּבִי הַמְּקֻלָּל:

    לִשְׁפֹּךְ אֶת זֻהֲמַת דָּמִי הַמְחֻלָּל. 

 

"יָד עֲלוּבָה, מָה לָךְ בְּרֶטֶט מִגְּזֵרָה?

כַּבְּדִי עַצְמֵךְ בִּפְטֹר גְּבִרְתֵּךְ מִדִּרְאוֹנָהּ:

בְּמוֹת חַיַּי, חִיּוּת כְּבוֹדָהּ תִּהְיֶה בָּךְ צְרוּרָה;

אַךְ אִם אֶחְיֶה חַיַּיִךְ בִּקְלוֹנָהּ:   

עַל כִּי כָּשַׁלְתְּ בַּהֲגָנַת גְּבִרְתֵּךְ הַנֶּאֱמָנָה,

   וּבְשֶׁל פְּחָדֵךְ לִשְׂרֹט אֶת הָאוֹיֵב חוֹרֵשׁ הָרָע,

   הִרְגִי שְׁתֵּיכֶן יַחְדָּו כִּגְמוּל עַל הַכְּנִיעָה." 

 

כָּךְ אָמְרָה, וּמִפְּרָעוֹת הַיְצוּעַ נִמְתְּחָה,

בְּבַקָּשָׁה לִמְצֹא לָהּ כְּלִי אָנוּשׁ לַהֲמָתָה:

אַךְ לֹא בֵּית מַטְבְּחַיִם זֶהוּ לַמִּנְחָה

אֲשֶׁר תִּפְעַר מוֹצָא נוֹסַף לִנְתִיב נְשִׁימָתָהּ,

שֶׁבֵּין שְׂפָתֶיהָ מִתְקַהֶלֶת, עַד הֵעָלְמוּתָהּ

   כְּמוֹ עָשָׁן מֵאֶטְנַה אֲשֶׁר בַּאֲוִיר כָּלֶה,

   אוֹ כְהֶבְלֵי יְרִי הַתּוֹתָחִים הַמִּתְעַלֶּה. 

 

"לַשָּׁוְא", אָמְרָה, "אֲנִי חַיָּה, וְתָרָה שָׁוְא

אַחַר כְּלִי שָׂשׂ לִגְמֹר חַיִּים בְּאֵין לָהֶם תּוֹחֶלֶת.

הֵן מִפֶּגַע הַפִּגְיוֹן הַפַּחַד בִּי נִשַּׁב,

אַךְ לְאוֹתָהּ תַּכְלִית עַכְשָׁו חֶפְצִי בְּמׇאֳכֶלֶת:

אַךְ רַעְיָה נֶאֶמְנָה הָיִיתִי, כְּשֶׁהָיִיתִי מְּבֹהֶלֶת:

  וְכָךְ גַּם אֲנִי עַכְשָׁו: אוֹ לֹא, זֶה כְּלָל לֹא אֶפְשָׁרִי;

   טַרְקוּיִן שָׁדַד אוֹתִי מֵאֹמֶן יְצוּרִי. 

 

"אוֹ, אָבַד לִי מַה שֶׁבְּעֶטְיוֹ חָפַצְתִּי בַּחַיִּים,

וּמִזֶּה הַטַּעַם אַל לִי לְפַחֵד לָמוּת.

יֵשׁ לְטַהֵר אֶת הַרְבָב בְּמָוֶת, לְהַתְאִים

לַחֲלִיפַת מַדֵּי שִׁמְצָה תַּג שֶׁבַח וּשְׁלֵמוּת;

טוֹב חַיִּים מֵתִים עַל פְּנֵי חַיֵּי כְּלִמּוּת:

   אוֹן אֵין-אוֹנִים אָנוּן, גָּזְלוּ אֶת הָאוֹצָר,

   לִשְׂרֹף אֶת הַתֵּבָה הַחַפָּה בָּהּ נִנְצָר! 

 

"כֵּן, קוֹלַטִין יָקַר, אַתָּה בִי לֹא תֵּדַע

הַטַּעַם שֶׁאִלְּחָה נֶאֱמָנוּת נִשְׁבֶּרֶת;

לְרַחֲשִׁי לִבְּךָ לֹא אֶתְנַכֵּל בְּשׁוּם מִדָּה

בְּחִבּוּבֵי כָזַב וּבִשְׁבוּעָה מוּפֶרֶת;

אֵב הַמַּמְזֵרוּת בְּזֶה הָרֶחֶם יִהְיֶה לְכֶרֶת:

   כִּי לֹא יִתְהַלֵּל זֶה שֶׁחָרַשׁ בְּעֶגְלָתְךָ

   כִּי לְפִרְיוֹ כְּאָב נָתַתָּ רוֹב אַהֲבָתְךָ. 

 

"הוּא לֹא יְגַחֵךְ לְךָ בְּסֵתֶר מַחְשַׁבְתּוֹ,

וּלְמַצָּבְךָ לֹא יְצַחֵק בְּקֶרֶב מֵרֵעָיו:

אַתָּה הֵיטֵב תֵּדַע כִּי תְּמוּרָתוֹ

שֶׁל קִנְיָנְךָ, חָמַס הָיָה וְלֹא זָהָב.

אֲנִי עַצְמִי אֲדוֹנִיתוֹ שֶׁל פּוּרִי הַנִּדְאָב,  

   וּלְדֵרָאוֹן עוֹלָם תִּדְבַּק בִּי הַסָּרָה,

   וְרַק מוֹתִי עַל עֲבֵרָה כְּפוּיָה יִהְיֶה לִי כַּפָּרָה. 

 

"אֲנִי לֹא אַרְעִילְךָ בְּשֵׁפֶל בִּזְיוֹנִי,

גַּם לֹא אָלִיט כִּשְׁלִי בְּצִחְצוּחֵי לָשׁוֹן;

שְׁחוֹר פִּיַּח מִשְׁבַּתִּי לֹא יִמָּשַׁח לְצִבְעוֹנִי,

וְלֹא אַסְתִּיר אֱמֶת לֵיל רֹעַ וְאָסוֹן:

פִּי יֹאמַר הַכֹּל, עֵינַי יֵרָדוּ שִׁטָּפוֹן,

   כְּפֶלֶג מֵהָהָר לִרְוָיַת הַגַּיְא,

   אֶת הֲטֻמְּאָה שֶׁל סִפּוּרִי יִטְהֲרוּ קְלָחַי." 

 

בְּכָךְ פיִלוֹמֵלָה הַמְּקוֹנֶנֶת סִיְּמָה

אֶת סִלְסוּלֵי צַלְמוֹן אֶבְלָהּ הַצּוֹלְלִים,

וְלֵיל קַדְרוּת פָּנָה לָצֵאת בְּרַהַט שֶׁל עׇגְמָה

אֶל גֵּיהִנּוֹם כָּעוּר; עֵת, שׁוּר, הַבֹּקֶר חַכְלִילִי

הִלּוֹ מַשְׁאִיל לְכָל אֲשֶׁר עֵינָיו בַּשּׁוֹאֲלִים:

   וְרַק לוּקְרֶטְיָה בָּהּ בְּעַצְמָהּ נְבוֹשָׁהּ מִלִּרְאוֹת,

  וּבֵינוֹת חוֹמוֹת לֵילָהּ שׁוֹאֶלֶת הִיא לִשְׁהוֹת. 

 

יוֹם חוֹשְׂפָנִי נוֹעֵץ בְּכָל חָרַךְ בָּבָה,  

שׁוֹלֵחַ אֶצְבָּעוֹ כְּלַפֵּי יוֹשֶׁבֶת וּבוֹכָה;

"אוֹיָה עֵין הָעֵינַיִם", הִיא אוֹמֶרֶת בִּיבָבָה,

"לָמָּה פָּרַצְתָּ לְהָצִיץ בְּחַלּוֹנִי, כַּלֵּךְ לְךָ:

עֵינַיִם יְשֵׁנוֹת דַּגְדֵּג בְּקֶרֶן בְּדוּחָה:

   בְּאוֹר נוֹקֵב אַל תְּטַבֵּעַ בְּמִצְחִי אֶת חוֹתָמְךָ,

   כִּי אֵין לַיּוֹם דָּבָר עִם הַקּוֹרֶה בַּחֲשֵׁכָה." 

 

וְכָךְ הִיא מְלִינָה עַל כֹּל שֶׁהִיא רוֹאֶה:

תּוּגַת אֱמֶת שׁוֹפַעַת וּכְעוּסָה כַּיֶּלֶד,

מִשְׁתָּנָה פִּתְאוֹם, סוֹרֶרֶת, לֹא שׁוֹעָה:

עַצְבוּת שָׁנִים, לֹא כְעוֹלַל, בִּמְתִינוּת נִסְבֶּלֶת

וּמְאֻלֶּפֶת מֶשֶׁךְ – הַאַחֶרֶת מִשְׁתּוֹלֶלֶת,

   כְּמוֹ שַׂחְיָן טִירוֹן שֶׁבְּכָל זֹאת טוֹבֵל,

   וּמִתְחַבֵּט בְּאִי מְיֻמָּנוּת, טוֹבֵעַ וְצוֹלֵל. 

 

כָּךְ הִיא, הָרְווּיָה בְּיָם שֶׁל דְּאָגָה,

עִם הַנִּבָּט הִיא מִתְפַּלְמֶסֶת, מִתְמַקַּחַת, מִשְׁתַּוָּה,

וּלְעֻמָּתָהּ לְכֹל יִסּוּר מַעֲנִיקָה דַּרְגָּה;

וָכֹל דָּבָר מַגְבִּיר הוֹלֵךְ וּמְחַדֵּשׁ דָּוָהּ;

עוֹד זֶה חָלַף עָבַר, וְהָאַחֵר נָבַע:

   עִתִּים אֶבְלָהּ אִלֵּם וּמְאַבֵּד מִלִּים,

   עִתִּים כִּמְשֻׁגָּע מַכְבִּיר בְּמִלְמוּלִים. 

 

הַצִּפּוֹרִים מְשׁוֹרְרוֹת אֶת צׇהֳלַת הַבֹּקֶר

וּבְעֶטְיָן תִּנְהַם כַּדֹּב עַל מֹתֶק נִגּוּנָן:

כִּי לִמְצוּלוֹת הַהֲצָקָה יוֹרֵד הַשְּׂחוֹק לְחֵקֶר;

הֵן חֶבְרָה עוֹלֶזֶת תְּרַצֵּחַ הַנְּשַׁמּוֹת בִּיגוֹנָן;

הָאֵבֶל בְּחַבְרוּתָא בְּיֶתֶר נָחַת יְחוֹנָן:

   כִּי כֵן רִגְשֵׁי יָגוֹן-אֱמֶת יָפִיגוּ עַגְמוּתָם

   לְעֵת יִזְכּוּ בְּאַהֲדָה בְּקֶרֶב בְּנֵי דְּמוּתָם. 

 

לִטְבֹּעַ בְּקִרְבַת הַחוֹף הֲרֵי זֶה כֶּפֶל מָוֶת;

הָרָעֵב יִרְעַב פִּי עֶשֶׂר לְמַרְאֶה מָזוֹן;

לְנֹכַח הַצֳּרִי עוֹד הַפְּצִיעָה כּוֹאֶבֶת;

נִחוּמֵי הַרְגֵּעַ עוֹד מַעֲמִיקִים יָגוֹן;

צִירִים קָשִׁים הֵם נַחַל הַהוֹלֵךְ בְּלִי אוֹן,

   עַד יֵעָצֵר, יִשְׁטֹף וְיַעֲבֹר גְּדוֹתָיו;

   הָאֵבֶל אֵין לוֹ גְּבוּל וְאֵין לוֹ חֹק עָלָיו.    

 

"צִפּוֹרֵי קֶלֶס", הִיא אָמְרָה, "קִבְרוּ אֶת צְלִילֵיכֶן

בַּחֲזוֹתֵיכֶן הַמְּנֻצִּים, הַמְּנֻפָּחִים בְּרִיק, 

הֱיוּ אִלְּמוֹת-חֵרְשׁוֹת לְמַעַן לֹא אֶשְׁמַעֲכֶן:

לִצְרִימָתִי בְּאֵין מָנוֹחַ לָהּ הַמְּנוּחָה תַּזִּיק;

עַל מְאָרַחַת מְיֻסֶּרֶת עֶלֶז הָאוֹרְחִים מֵעִיק.

   בִּצְלִילִים קְלִילִים עַנְּגוּ אׇזְנַיִם רְגוּעוֹת,

   אַךְ הַדִּכְדּוּךְ נוֹקֵף בְּנוֹחַ לְמִקְצָב דְּמָעוֹת. 

 

"בּוֹאִי, פִילוֹמֵלָה, הַמְּשׁוֹרֶרֶת אֹנֶס,

פֶּרַע שְׂעָרִי יְהִי לְחֻרְשָׁתֵךְ הָעֲצֵבָה:

עַל כִּלְיוֹנֵךְ עָפָר הָאָרֶץ בִּדְמָעוֹת נָמֵס

וְכָךְ יַרְטִיטוּ בִּי נִימַי עִם כֹּל נִימָה דָּוָה

וּלְעֹמֶק אֶנְקוֹתֵינוּ נְתָאֵם צְלִילוּת שָׁוָה.

   עַל טַרְקְוּיִן כְּפִי סִבְלִי אָשׁוּב וְאֶהֱמֶה,

   וְעַל טֵרֵאוּס אַתְּ בְּיֶתֶר חֵן תָּשִׁירִי מַעֲנֶה. 

 

"וּבְעוֹד אַתְּ אֶת חָזֵךְ כְּנֶגֶד קוֹץ תַּצִּיבִי,

כְּדֵי לְשַׁמֵּר צִירַיִךְ בְּעֻזָּם, אֲנִי הָאֻמְלָלָה,

כְּדֵי לְחַקּוֹתְךָ כִּדְבָעֵי, נֶגֶד לְבָבִי

אֶקְבַּע חוֹד הַסַּכִּין לִתֵּן עֵינִי בְּתַבְהֵלָה –

כִּי תֵּעָצֵם, כְּהֶרֶף מָוֶת יַפִּילָהּ.

   מַשְׁמַע, כְּמוֹ שְּׂרִיגִים בִּכְלִי הַנְּגִינָה,

   נִימֵי לִבֵּנוּ נְכַוְנֵן לָשִׁיר קִינָה נֶאֶמְנָה. 

 

"הֵן אַתְּ, צִפּוֹר נוּגָה, תָּשִׁירִי לֹא בְּיוֹם, 

שֶׁבּוֹ כֹּל עַיִן מְבַזָּה תּוּכַל אוֹתְךָ לִרְאוֹת.

שְׁמָמָה קוֹדֶרֶת, נִדָּחָה מִכֹּל מָקוֹם,

אֲשֶׁר אֵינָהּ יוֹדַעַת קִפָּאוֹן אוֹ חֹם צִיּוֹת

נִמְצָא; וּבָהּ יְהֵא בִיכׇלְתֵּנוּ לְשַׁוּוֹת

   צְלִילֵי עַצֶּבֶת לַיְּצוּרִים וּלְהָמִיר מִינָם:

   אִם הַגְּבָרִים חַיּוֹת, שֶׁרוּחַ הַחַיּוֹת תִּנְעַם." 

 

כִּצְבִיָּה נִבְהֶלֶת, אֻמְלָלָה בְּכַף מֶבָּט,

נִלְבֶּטֶת בְּסָפֵק פָּרוּעַ אָן תּוּכַל לִבְרֹחַ,

אוֹ כְּמִי שֶׁבְּנִבְכֵי מָבוֹךְ נִפְתַּל נֶחְבַּט,

מֵאֵין יְכֹלֶת יְצִיאָה בְּפֶסַע קַל וְנֹחַ,

כָּךְ מִרְיָהּ, בָּהּ בְּעַצְמָהּ רָחַשׁ בִּמְלוֹא הַכּוֹחַ,

   מָה הַטּוֹב יוֹתֵר בַּצֶּמֶד מָוֶת אוֹ חַיִּים,

   הַמָּוֶת הַמְּגֻנֶּה שֶׁמָּא חַיִּים בְּזוּיִים. 

 

"לִקְטֹל עַצְּמִי", אָמְרָה, "אוֹיָה, לֹא

יְשַׁחֵת גּוּפִי יַחְדָּו עִם נִשְׁמָתִי הָאֻמְלָלָה?

כָּל מַפְסִיד הַחֵצִי בְּאֹרֶךְ רוּחַ יְקַבְּלוֹ

מִזֶּה שֶׁכֹּל מְלוֹאוֹ בִּמְהֻמָּה נִבְלַע.

רַק אֵם הַנְּטוּלַת רַחֵם בְּאֹמֶד שִׁקּוּלָהּ,

   תְּהֵא זוֹ שֶׁבְּמוֹת אֶחָד מִצֶּמֶד מְתוּקִים

   תִּשְׁחַט אֶת הַנּוֹתָר לְהִוָּתֵר בְּלֹא יוֹנְקִים. 

 

"גּוּפִי אוֹ נִשְׁמָתִי, מִי לִי הָיָה יָקָר,

כְּשֶׁטׇּהֳרוֹ שֶׁל זֶה, בָּזוֹ קְדֻשָּׁה מַשְׁכִּין?

אַהֲבָתוֹ שֶׁל מִי הָיְתָה קְרוֹבָה לִי בְּעִקָּר

שָׁעָה שֶׁנִּשְׁמְרוּ שְׁנֵיהֶם לָאֵל וְקוֹלַטִין?

אֲנִי! וְכִי מִקְּלִפָּתוֹ יֻפְשַׁט הָאֹרֶן בַּסַּכִּין,

   הֵן כֹּל עָלָיו יִקְמֹלוּ וּלְשַׁדּוֹ יִכְמֹשׁ;

   וְכָךְ גַּם נִשְׁמָתִי, עֵת קְלִפָּתָהּ תָּמֹשׁ. 

 

"בֵּיתָהּ נִבְזָז, הוּפְרָה שַׁלְוַת הַשְׁקֵט

אֲחֻזָּתָהּ בְּיַד אוֹיֵב הָיְתָה לִמְחִתָּה;

הֵיכַל קׇדְשָׁהּ הֻכְתַּם, נִפְגָּם, שִׁחֵת,

חֻשַּׁק בְּבַהֲמוּת סְחוּיָה בְּחֻצְפָּתָהּ:

כִּי כֵן אַל יְחַשֵּׁב לִי כְּלָל לְחַטָּאָה,

   אִם בְּמִבְצָר סָרוּחַ זֶה, אֲנִי אֶקְדַּח נִקְבָּה

   דַּרְכָּהּ יֻתַּן לִי לְמַלֵּט אֶת נִשְׁמָתִי הָעֲקֻבָּה. 

 

"אַךְ לֹא אָמוּת מִבְּלִי שֶׁקוֹלַטִין שֶׁלִּי

יִשְׁמַע הַטַּעַם לְמוֹתִי בְּטֶרֶם בּוֹא הָעֵת;

וְיִשָּׁבַע, בִּשְׁעַת הָאֹפֶל שֶׁל סִבְלִי,

לִנְקֹם בְּמִי אֲשֶׁר גָּרַם לִנְשִׁימָתִי לָצֵאת.

לְטַרְקְוּיִן אַנְחִילָהּ אֶת דָּמַי שְׁטוּפֵי הַחֵטְא

   אֲשֶׁר הוּא זִהֲמָם וּלְמַעֲנוֹ נִקְוִים,  

   הֵמָּה צַוָּאָתִי וּפִרְעוֹנָם הֵם מְצַוִּים. 

 

"אֶת כֹּל כְּבוֹדִי אַשְׁאִירָהּ לַסַּכִּין

אֲשֶׁר פּוֹצֵעַ אֶת גּוּפִי הַכֹּה לֹא מְכֻבָּד.

כָּבוֹד יֵשׁ לַנּוֹטֵל חַיִּים כְּבֵדִים בַּדִּין;

יָמוּתוּ הַחַיִּים, הַלָּה יִחְיֶה לָעַד:

וְכָךְ מֵאֵפֶר כְּלִמָּתִי תְּהִלָּתִי תּוּלַד;

   כִּי בְּמוֹתִי אֲנִי רוֹצַחַת גְּנוּת עוֹלָם:

   וְכָךְ, בְּמוֹת בֹּשְׁתִּי, נִצָּן כְּבוֹדִי נֶחְלַם. 

 

"אָדוֹן יָקָר שֶׁל הָאוֹצָר אֲשֶׁר אִבַּדְתִּי,

מָה אֲצַוֶּה לְךָ מִמֶּנִּי כְּמוֹרֶשֶׁת?

נְחִישׁוּתִי, אָהוּב, תִּפְאַרְתֶּךָ תְּהִי,

כְּדֻגְמָתָהּ תְּהִי נָא נִקְמָתְךָ עִקֶּשֶׁת.

מָה יֵעָשֶׂה בְּטַרְקְוּיִן קָרָא בִּי הַנּוֹאֶשֶׁת:

   בְּעַצְמִי, יְדִידָתְךָ, עַצְמִי אוֹיַבְתְּךָ, אֶרְצַח,

   וּלְמַעֲנִי שָׁרֵת כָּךְ אֶת טַרְקְוּיִן הַנֶּאֱלָח. 

 

"זוֹ צַוָּאָתִי, קְצָרָה וּמְהִירָה:

גּוּפִי וְנִשְׁמָתִי לָאֲדָמָה וְלַשָּׁמַיִם;

עֹז רוּחִי, בַּעַל, אֲנִי לְךָ מַעֲבִירָה;

יְהֵא כְּבוֹדִי לְלַהַב שֶׁיִּשְׁפֹּךְ דַּמִּי כַּמַּיִם,

לִמְחָרֵב תְּהִלָּתִי תִּדְבַּק בֹּשְׁתִּי כִּפְלַיִם;

   וּתְהִלָּתִי הַחַיָּה תַּעֲבֹר בִּירוּשָׁה

   לְאֵלֶּה הַחַיִּים, הַמְּהַרְהֵרִים בִּי בְּלִי בוּשָׁה." 

 

אֶת תׇּכְנִית מוֹתָהּ בְּשִׁבְרוֹנָהּ נוֹקֵטֶת,

וּמוֹחָה פְּנִינִים שֶׁל מֶלַח מֵעֵינַיִם בּוֹהֲקוֹת,

בִּלְשׁוֹן עִלְּגִים צְרוּדָה קוֹרְאָה לַמְּשָׁרֶתֶת,

הַנַּעֲנֵית בִּמְהֵרָה מִבְּלִי לִתֵּן לָהּ לְחַכּוֹת;

הֶעָמָל עָף עֲלֵי כְּנַף הַמַּחְשָׁבוֹת הַמְּתוּקוֹת.

   אַךְ לְחַיֵּי אֶבְלָהּ נִרְאוּ לְשִׁפְחָתָהּ כְּמוֹ

   כָּרִים בַּשֶּׁלֶג שֶׁהֵמֵס הַשֶּׁמֶשׁ בְּחֻמּוֹ. 

 

הִיא מְבָרֶכֶת אֶת גְּבִרְתָּהּ בְּבֹקֶר טוֹב צָנוּעַ,

תָּו עֲנָוָה יֵשׁ בִּדְבָרָהּ הָאַט וְהַנָּמוּךְ,

מַבֶּטֶת בִּגְבִרְתָּהּ וְרִגְשׁוֹתֶיהָ יַעֲנוּהָ

מָה לָבְשׁוּ פָּנֶיהָ צַעַר וְדִכְדּוּךְ!

אַךְ מְנוּעָה מִשְּׁאוֹל הִיא בְּשִׁהוּי דָּרוּךְ,

   מַדּוּעַ זֶה חָשְׁרָה גְּבִרְתָּהּ אֶת צֶמֶד שִׁמְשׁוֹתֶיהָ,

  וּמַדּוּעַ נְכָאִים שׁוֹטְפִים אֶת נָאוֵי לְחָיֶיהָ. 

 

לְעֵת הָאָרֶץ תִּתְיַפַּח, בְּרֶדֶת הַחַמָּה,

כֹּל פֶּרַח מִתְלַחְלֵחַ כְּמוֹ עַיִן נְמוֹגָה;

וְכָךְ הַמְּשָׁרֶתֶת טִלְּלָה רְבִיבֵי עָגְמָה

עֵינַיִם עֲגֻלּוֹת, כַּמָּעֻזִּים שֶׁל דְּאָגָה

לְדִמְדּוּמֵי שְׁמָשׁוֹת הַגְּבֶרֶת בְּשָׁמֶיהָּ בְּתוּגָה,

   עִם רֶדֶת מְאוֹרָם בְּמֵי אוֹקְיָנוֹס מְלוּחִים,

   לָהֶם עֵינֶיהָ נַעֲנוֹת בַּאֲגָלִים נֶאֱבַכִים. 

 

זְמַן מָה עוֹמְדוֹת הָיוּ כָּךְ תְּאוֹמוֹת הַחֵן,

כְּצִנּוֹרֵי שֶׁנְהַב הַמְּמַלְּאִים מִקְוֵה אַלְמוֹג:

אַחַת מִטַּעֲמָהּ בּוֹכָה, לְרֵעָתָהּ כְּלַל אֵין  

מֻשָּׂג לָמָּה, חוּץ מֵהַחֶבְרָה לַדֶּמַע הֶעָנֹג:

כִּי בְחֵפֶץ לֵב מִינָן הָרַךְ בְּדִמְעוֹתָיו יִמּוֹג;

   מִכְּאֵבָם שֶׁל אֲחֵרִים נֵעוֹר בַּהֵן עַצְבָּן, 

   אֲזַי יַטְבִּיעוּ עֵינֵיהֶן אוֹ יְשַׁבֵּר לִבָּן.  

 

כִּי רוּחַ שַׁיִשׁ לַגְּבָרִים, מִדּוֹנַג לַנָּשִׁים,

לָכֵן נַפְשָׁן בְּאוֹן רְצוֹן הַשַּׁיִשׁ מְעֻצָּב;

חוֹתַם זָרִים נוֹגֵשׂ טִבְעוֹ בְּטֶבַע חַלָּשִׁים,

וּמְטֻבָּע בְּכֹחַ, מְיֻמָּנוּת וּבְשֶׁקֶר וְכָזָב:

לָכֵן אֵין לְהַחְשִׁיב לָהֶן לִקּוּי וְתַו אַכְזָב,

   הֵן כָּךְ מַמָּשׁ לַּשַּׁעֲוָה לִקְרֹא מִרְשַׁעַת לֹא נִתַּן

   הָיָה כִּי נְטַבֵּעַ בָּהּ בֵּן דְּמוּת שֶׁל הַשָּׂטָן.     

 

הֲרֵי הֵן חֲלָקוֹת, וּכְמִישׁוֹר נִרְחָב,  

שָׂרוּעַ בִּפְתִיחוּת לִרְחִישַׁת רִמָּה –

וְהַגְּבָרִים, בָּהֶם נוֹתֶרֶת כְּבִסְבַךְ בְּיַעַר עָב

נִקְבָּה קוֹדֶרֶת שֶׁל עַוְלוֹת שְׁבָהּ רִשְׁעוּת נָמָה:

מִבַּעַד קִיר גָּבִישׁ נִרְאֵית כָּל זוּטָה זְעוּמָה:

   אִם הַגְּבָרִים יָלִיטוּ פֶּשַׁע בְּמַרְאֶה קָשׁוּחַ,

   הַנָּשִׁים הָאֻמְלָלוֹת, פְּנֵיהֶן כַּסֵּפֶר לִקּוּיִים פָּתוּחַ. 

 

אִישׁ לֹא יִתְקוֹמֵם כְּנֶגֶד פֶּרַח שֶׁנָּבַל,  

אֶלָּא יִגְעַר בְּחוֹרֵף מַר עַל כָּךְ שֶׁהָרָגוֹ:

לֹא הַנִּטְרָף, כִּי הַטּוֹרֵף הַמְּנֻוָּל,

רָאוּי כִּי יֻאֲשַׁם. אוֹ, אַל נַדְבִּיק בְּגּוֹ

נָשִׁים אֶת פְּגִימוּתָן, הָאֻמְלָלוֹת, נִרְצוֹת כֹּה

   עִנּוּיֵי גְּבָרִים: הָאֲדוֹנִים הַיְּהִירִים, הֲרֵי זוֹ אַשְׁמָתָם:

   רְצִיעָתָן שֶׁל הַנָּשִׁים שֶׁהֶחֱלִישׁוּ לְבׇשְׁתָּם. 

 

יוֹצֵא כִּי מִבְּחִינַת לוּקְרֶטְיָה חֲשִׁיבוּת רֹאשָׁה

בְּהַתְקָפַת הֲלֵיל, עִם אֶפְשָׁרוּת גְּדוֹלָה

לְמָוֶת מִיָּדִי, וְאַחַר כָּךְ הַתּוֹצָאָה הַמְּבִישָׁה

שֶׁל מָוֶת זֶה, הִיא בִּגְרִימַת עַוְלָה לְבַעְלָהּ:

וּבְכָךְ עִלַּתְּ הִתְנַגְּדוּתָהּ לַסַּכָּנָה הָעֲלוּלָה,

   כְּדֵי כָּךְ שֶׁפַּחַד מָוֶת אֶת גּוּפָהּ צוֹמֵת;

   כִּי מִי זֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְגֹּעַ בְּגוּף מֵת?    

 

זֹאת הַסִּבָּה לַמְּתִינוּת הַסַּבְלָנִית בְּדִבּוּרָהּ

לָעֹתֶק הֶעָלוּב שֶׁלָּהּ, הַמִּתְלוֹנֵן מוּלָהּ:

"בִּתִּי", אָמְרָה, "עַל מַה אַתְּ מַגִּירָה

דְּמָעוֹת הַלָּלוּ, שְׁעַל לְחָיַיִךְ כַּמָּטָר אַתְּ מַזִּילָה?

אִם עַל סִבְלִי בְּבֶכִי תַּמְרוּרִים אַתְּ אֲבֵלָה,

   דְּעִי לָךְ, פִּרְחַחוֹנֶת, זֶה לֹא יְשַׁפֵּר רוּחִי,

   כִּי אִם דְּמָעוֹת הָיוּ לְעֵזֶר, יֵשׁ לִי כָּל צׇרְכִי.  

 

"אֲבָל סַפְּרִי לִי, יַלְדָּתִי, מָתַי" – וְכָאן פָּסְקָה

לִגְנֹחַ עֲמֻקּוֹת – "טַרְקְוּיִן מִכָּאן הָלַךְ?"

"עוֹד לִפְנֵי שֶׁקַּמְתִּי, גְּבֶרֶת," הַמְּשָׁרֶתֶת הִצְטַדְּקָה,

"עַצְלוּתִי הָרַשְׁלָנִית, הִיא זוֹ אֲשֶׁר אַשְׁמָה לָךְ:

אַךְ בָּאַשְׁמָה הַזֹּאת יֵשׁ בְּכָל זֹאת דָּבָר נִסְלָח:

   לִפְנוֹת אוֹר בֹּקֶר אֶת עׇצְמִי מִמִּטָּתִי נִעַרְתִּי,

   בְּרַם, הוּא הִסְתַּלֵּק זְמַן רַב טֶרֶם שֶׁקַּמְתִּי.

 

"אֲבָל, לֵיְדִּי, אִיְּלוּ אֲמַתֵּךְ יָכְלָה לִהְיוֹת בּוֹטָה,

הָיְתָה דּוֹרֶשֶׁת מְעַנֶּה לְמַשְׁמָעוּת עֻלָּהּ."

"אוֹ, הַס!" לוּקְרֶטִיָה עָנְתָה: "הַגַּם רָאוּי כִּי יְבֻטָּא,

הֵן לֹא תּוֹעִיל לִי כְּלָל וּכְלָל הַחֲזָרָה לַהֲקָלָה;

כִּי יִרֶב מִיְּכֹלֶת מַבָּעִי וְהִיא דָּלָה:

   הֵן גֵּיהִנּוֹם נִקְרָא לְכָל עִנּוּי נוֹרָא

   שֶׁתְּחוּשָׁתוֹ כָּבְדָה מִכְּפִי יְכֹלֶת סִפּוּרָהּ. 

 

"גְּשִׁי, הָבִיאִי לִי נְיָר, עֵט וּדְיוֹ:

אֲבָל חִסְכִי אֶת הֶעָמַל, הֵם כָּאן.

וּמָה אֹמַר? עַל הַסַּיָּס שֶׁל בַּעֲלֵי לָבוֹא,

מִסְרִי לוֹ, כִּי עָלָיו לִהְיוֹת מִיַּד מוּכָן,

לַאֲדוֹנִי, לַאֲהוּבִי, לִיקִירִי לָקַחַת לְהֵיכָן

   שֶׁהוּא מָצוּי בִּמְהִירוּת גְּדוֹלָה אִגֶּרֶת;

   הַסִּבָּה דּוֹרֶשֶׁת בְּהִילוּת, וּבָהּ נִמְסֶרֶת." 

 

אַמָּתָהּ הָלְכָה, הִיא מִתְכּוֹנֶנֶת לִכְתִיבָה,

תְּחִלָּה בְּקֻלְמוֹסָהּ עַל הַנְּיָר רוֹחֶפֶת:

רֹאשׁ בְּרֹאשׁ נֶאֱבָקִים יָגוֹן, דְּחִיפוּת וְגַאֲוָה;

בִּנְחִישׁוּת כֹּל מְלִיצָה שֶׁהֻתְקְנָה נִדֶּפֶת;

זֶה מְשֻׁיָּף מִדַּי, הַלָּה בּוֹטֶה וְזֶה רָפֶה:

   מַמָּשׁ כְּלַחַץ הַקְּרוּאִים הַמְּרֻבִּים בַּדֶּלֶת,

   בְּבַקְּשָׁם לְהִכָּנֵס וּמְיַצְּרִים מִקְהֶלֶת.  

 

וּפוֹתַחַת לְבַסּוֹף: "אַתָּה אָדוֹן רַב מַעֲלָה

לְרַעְיָה שְׁפָלָה הַמְּאַחֶלֶת תּוֹעָפוֹת

בְּרִיאוּת! עַכְשָׁו, הַאִם תּוּכַל בִּמְחִילָה,

אִם בְּלוּקְרֶט שֶׁלְּךָ, אָהוּב, עֲדַיִן תְּבַקֵּשׁ לִצְפּוֹת,

לָבוֹא בִּמְהִירוּת נִכֶּרֶת לִרְאוֹתֵנִי פֹּה.

   בִּי אֲדוֹנִי, מִבַּיִת זֶה שֶׁלָּנוּ בִּמְרוֹרִים:

   נִלְאֵיתִי יְסוּרִים, אׇמְנָם דְּבָרַי קְצָרִים."  

 

אֶת רוּחַ לוּז אֶבְלָהּ הִיא מְגוֹלֶלֶת,

אַךְ רֹחַב צַעֲרָהּ דּוֹבֶבֶת לֹא בְּרַחֲבוּת.

קוֹלַטִין יוּכַל מִלְּשׁוֹנָהּ הַמְּדֻלֶּלֶת

לְהָבִין הָעֶצֶב, אַךְ בְּלִי פֵּשֶׁר הָעַצְבוּת.

אֵינֶנָּה מְעִזָּה לַחְשֹׂף טַעַם הַדַּאַבוּת

   שֶׁמָּא בָּהּ יִתְלֶה אֶת הַחֲטָאַת הַפְּרוּצָה,

   בְּטֶרֶם תַּחֲמִיץ בַּדָּם אֶת צִדְקָתָהּ הֶחָמוֹצָה. 

 

בִּכְלָל, אֶת רֶגֶשׁ וְרִגְשַׁת מַסֶּכֶת יִסּוּרֶיהָ

הִיא אוֹצֶרֶת, כְּדֵי לִפְרֹק שָׁעָה שֶׁהוּא אִתָּה:

עֵת אֲנָחָה וָאֳנִיָּה וּנְהִי יִהְיוּ חַסְדֵי דּוֹבְרֶיהָ

הַמְּעַטְּרִים אֶת חֶרְפָּתָהּ, אוּלַי לְנַקּוֹתָהּ

מֵהַחֲשָׁד בּוֹ הָעוֹלָם עָלוּל לְמַסּוֹתָהּ.

   לִמְנֹעַ הָרְבָב, לֹא תְּרַבֵּב אֶת הַמְּכֻתָּב

   בְּרֹב מִלִּים, עַד שֶׁבְּפֹעַל תַּפְעִילֵן לַמֵּיטָב. 

 

מַרְאֶה רַב עֶצֶב מְרַגֵּשׁ מִתֵּאוּרוֹ;

כִּי אָז עֵינֵנוּ לְאׇזְנֵנוּ מְפָרֶשֶׁת

כִּרְאוּתָהּ אֶת עֹל הָרְגָשׁוֹת לַאֲשׁוּרוֹ,

וּבְכָל פָּרַט אֶת פֶּרֶט הַיָּגוֹן מַגֶּשֶׁת.

כִּי פְּרָט בִּלְבַד מֵהַיָּגוֹן הָאוֹזֵן מְנַחֶשֶׁת:

   דְּכִי מַעֲמַקִּים שָׁקֵט מֵהֹלֶם יוּבַלִּים,

   וְאִיְּלוּ הַכְּאֵב נָסוֹג, נִשֹּׁב בְּרוּחַ הַמִּלִּים. 

 

מִכְתָּבָהּ חָתוּם עַתָּה, וּמְמֹעָן

"אֶל אֲדוֹנִי, אַרְדֶאָה, בִּבְהִילוֹת גְּמוּרָה."

הִנֵּה הַשָּׁלִיחַ, הָאִגֶּרֶת כָּאן, 

וּמְצַוָּה עַל הַסַּיָּס חָמוּץ הַסֵּבֶר בִּמְהֵרָה

לְהֵחָפֵז, כְּתַרְנְגֹלֶת מִשְׁתַּהָה טְרוֹם סְעָרָה:

   לָאוּץ בְּהֶאָצָה, אֲבָל מִלֵּאוּתוֹ חוֹשֶׁשֶׁת: 

   קֵצֶה הַיֵּאוּשׁ יָקוּץ בִּתְבוּסְתָנוּת נוֹאֶשֶׁת. 

 

שְׁפַל הַבַּיִת קַד אַפָּיִם אַרְצָה כָּל-כֻּלּוֹ,

וּבְשֶׁלָּהּ מַסְמִיק, בְּעַיִן דְּהוּמָה

נוֹטֵל אֶת הַמְּגִלָּה בְּלֹא כֵן וּבְלֹא לֹא,

וּמִזְדָּרֵז לָצֵאת מִשָּׂם בְּחַיְשָׁנוּת תְּמִימָה.

אַךְ מִי שֶׁמְּקַנֶּנֶת בְּחֻבָּם כָּזֹאת אַשְׁמָה

   בְּדִמְיוֹנָם כֹּל עַיִן בְּקַלְקָלָתָם צוֹפָה;

   כִּי בְּסֻמָּקוֹ לוּקְרֶטִיָה סוֹבֶרֶת כִּי חֵרְפָה: 

 

מָתַי, שָׁרָת פּוֹתֶה! רַק אֱלֹהִים יוֹדֵעַ, פָּגַם

רוּחוֹ הָיָה זֶה, הַחַיִּים, עַזּוּת הַמֵּצַח הַגָּסָה.

בִּרְיוֹת תַּמּוֹת כָּאֵלֶּה הַכָּבוֹד שֶׁל נׇהֳגָם

נוֹשֵׂא דְּבָרוֹ בְּמַעֲשִׂים, הָאֲחֵרִים בְּהַתְרָסָה

בְּנִנּוֹחוּת יֵלְכוּ, בְּהַבְטִיחָם בְּרוֹמְמוּת טִיסָה.

   וּבְכָל זֹאת, מוֹפֵת זֶה לִבְלָיַת הַזְּמַן

   הִפְקִיד בְּאֵלֶם כֵּן אֶת עֵרְבוֹנוֹ הַנֶּאֱמָן. 

 

נִצַּת הוֹקָרָתוֹ אֶת חֲשָׁדָהּ הִצִּיתָה,

וְכָךְ בִּפְנֵי הַצֶּמֶד כֶּפֶל שַׁלְהָבוֹת אָדְמוּ;

כִּי מִיְּדִיעָה עַל תַּאֲוַת טַרְקֻוִּין סָמַק, בְּדַעְתָּהּ,

וּמַסְמִיקָה אִתּוֹ, עֵינֶיהָ שֶׁהִבִּיטוּ בּוֹ עָגְמוּ:

עַל עֶגֶם מֶבָּטָהּ תְּהִיּוֹתָיו עַצְּמוּ:

   וְהִיא, כְּכֹל שֶׁרָאֲתָה כִּי בִּלְחָיָיו הַדָּם אֻגַּם,

   כָּךְ בִּטְחוֹנָהּ גָּדַל כִּי הוּא מָצָא בָּהּ פְּגָם. 

 

 

Anonymous, Little girl with dead bird, between 1500 and 1525. Royal Museums of Fine Arts of Belgium, Brussels

אמן לא ידוע, ילדה עם צפור מתה, בין 1500 ל-1525. Royal Museums of Fine Arts of Belgium, Brussels

 

לוקרטיה נוסח שייקספיר איננה פרסונה, אין לה אישיות של ממש. לא ניתן להשוות אותה לדמויות התיאטרליות הגדולות שלו. כל שניתן לומר עליה זה שהיא יפה וצנועה, נאמנה לבעלה. יפיה צחיח. היא משווה את גופה לקליפת האורן, pine באנגלית, ערגה, בדיוק מה שהיא חסרה. האונס הורג ומעיר אותה ותא תודעתה העצמית מתחיל להתחלק ולהתרבות בדרך לרכישת אישיות ורצון. אבל הריבוי הזה עשוי סתירות שכל אחת מהן מובילה לגיהנום.

 

מצטיירת דמות העשויה קליפה של יופי שתוכה צניעות. צניעות היא מכשיר הפועל על עצמו, ממשטר את עצמו, מה שניטשה כינה "מוסר עבדים" הסוגד לסבל. תפקידה הראשי, המוטל ומקובל עליה כאשה, הוא השמירה על השער. כבעלת תפקיד זה אונס הוא כשלון.

 

למשטר הצניעות יש קורבן אחד: התשוקות. לכל התשוקות ניתן לקרוא בשם אחד, הערגה האסתטית. אדם צנוע לא יכול להיות אסתטיקן. הוא קשוב לעצמו רק לשם הכנעה עצמית, התמחקות. ההתנגדות הפנימית שמן ההכרח למחיקה העצמית היא היוצרת, לפי פרויד, את התת מודע. האונס מפגיש את לוקרטיה עם מידע שאין לה שום אפשרות להכיר בו ולהכילו: העוול שהיא מוחתמת בו. רק אנו הקוראים יכולים להעניק לה את מה שעליה לדעת, ואפילו במקומה ובזמנה. גם יכולנו לשאול את עצמנו, עד כמה אנחנו בזמנה גם עכשיו.

 

שייקספיר שוכן בבלתי נאמר. מה שהוא אומר לנו בהילה השתוקה, כרותת הלשון האופפת את לוקרטיה, נשמע חזק מאוד על ידי הקורא. אי-אפשר להניח בכלל כי מי שכתב את "אונס לוקרטיה" לא היה מודע לטענות האוניברסליות שלוקרטיה צעוקה בהן. דמויות הגברים, טרקווין וקולטין, הן פלקטיות לחלוטין: טרקווין בבהמיותו הסוציופתית האישית-פוליטית, קולטין בסתמיותו. הדמות הבולטת בין הגברים היא של ברוטוס (מאבות ברוטוס שרצח את יוליוס קיסר). הוא יופיע לשורות ספורות בפרק המסיים ומפגין תחילה של פיתוח אישיות. יש בו משום מבשר של הפרחח הנעשה מנהיג כהנרי החמישי.

 

בהקשר זה, של אמנות התיאטרון, ניתן לנו לשמוע הצהרה ארס פואטית. שייקספיר מאמין, כי הבמה היא עולם מלא המאחד את המרחב, הזמן, החושים והרגשות וכך מייצר תודעה. אמנות התיאטרון אינה מתארת (מספרת על-) כי אם פועלת (עושה את-):

 

מַרְאֶה רַב עֶצֶב מְרַגֵּשׁ מִתֵּאוּרוֹ;

כִּי אָז עֵינֵנוּ לְאׇזְנֵנוּ מְפָרֶשֶׁת

כִּרְאוּתָהּ אֶת עֹל הָרְגָשׁוֹת לַאֲשׁוּרוֹ,

וּבְכָל פָּרַט אֶת פֶּרֶט הַיָּגוֹן מַגֶּשֶׁת.

 

גם מבחינה זו, כמו מבחינת פיתוח האישיות, נמצאת לוקרטיה, הדמות והשיר, בלימבו, או על קו האופק של האישיות. זה שיר מייצר מחשבה.

 

הרולד בלום אומר כי עמדותיו של שייקספיר האיש בנוגע לפוליטיקה ולדת אינן ידועות ולעולם לא נדע אותן. הוא גם חושב שלא היו לו עמדות כאלה. מה ששייקספיר החזיק בו, לדברי בלום, הוא "החזון האנושי, או האנושי יותר" (Blum, p. 113). כלומר, נקודת המבט של שייקספיר מוסרית, במובן "הגבוה", או "העמוק" או "הקטגורי" של המלה. שייקספיר מכוון לצירוף האוקסימורוני המאפיין מוסר כזה, שהוא אוניברסלי ובו בזמן רק ואך ורק אישי. מוסר כזה הוא הפועל הפרסונלי. כך נשקף אלינו החזון האנושי שלו מלוקרטיה, המייצגת בבירור את הנשים כולן והיא אלגורית בעליל, ספינקס שסודו גלוי לנו – אך לא לו. אין להבין את "אונס לוקרטיה" כשיקוף תמים של זמנו. מפתח ההבנה שלו הוא נקיפת העלבון, ממש כמו ב"הסוחר מוונציה". הסבל אמור להתייתר ולפוג לאחר שהתעוררנו בסיועו.

 

בתחילת פרק זה מפתחת לוקרטיה את הדיון של אוגוסטינוס הקדוש וקושרת אותו אליה:

 

מָה הַטּוֹב יוֹתֵר בַּצֶּמֶד מָוֶת אוֹ חַיִּים,

הַמָּוֶת הַמְּגֻנֶּה שֶׁמָּא חַיִּים בְּזוּיִים.

 

זו התפנית האנושית, כאן החזון של שייקספיר (אני ממשיכה את הטיעון של הרלוד בלום, בעניין זה): אוגוסטינוס ניהל את הדיון מול החוק, מול האל. לוקרטיה מפנימה את הדיון ומצמחת נפש, אמנם עוברית ובעלת רצון של עובּר. הדיון התיאולוגי של אוגוסטינוס עומד על קרקע מטאפיזית ופריו הוא החוק המגלם כוח ומשמש מניע לַכוח. אותו דיון עובר באמצעות לוקרטיה טרנספורמציה, בריאה מחדש. שכן, כאן הוא מופיע בתור מונולוג פנימי, בתור מבעו של מאבק הנפש בעצמה. אבל בשני המקרים הוראת הדיון היא סבל.

 

DAB1960022W00070-06A-07.jpg

Bruce Davidson, נערה עם חתול, לונדון, 1960. Magnum Photos

 

 

Hind Abduallah Alkoli, An Analysis of Power Desire of Iago in Shakespeare’s Othello From Psychological Perspectives, Journal of Literature and Art Studies, March 2018

Robert Appelbaum, Shakespeare and the Concepts of Fear, Actes des congrès de la Société française Shakespeare [Online], 36, 2018

Harold Bloom, Shakespeare and the Invention of the Human, Riverhead Books, a member of Penguin Putnam INC, New York, 1998

John Huntington, Ambition, Rank, and Poetry in 1590s England, University of Illinois Press, 2001, pp. 28-29

Johannah King-Slutzky, After Philomela: A History of Women Whose Tongues Have Been Ripped Out, The Hairpin, 2014

Susie Linfield, Photographing Cruelty, Boston Review, June 2004. Photos from the Chinese Cultural Revolution suggest that it was not the gun but the spectacle of public shaming that was the Red Guards’ weapon of choice.

Keith Oatley, Simulation of Substance and Shadow: Inner Emotions and Outer Behavior in Shakespeare's Psychology of Character, University of Toronto, 2006

Jane O'Brien, Shakespeare's evolving attitudes towards women, BBC, 2015

Timeline of Shakespeare criticism, Wikipedia

Harvey Wiltshire, “Ere She with Blood had Stained her Stained Excuse”: Graphic Stains in Shakespeare’s The Rape of Lucrece and Middleton’s The Ghost of Lucrece, Profane Shakespeare – Perfection, Pollution and the Truth of Performance, vol. 33, 2018

 

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: