ההגדרה המוסדית: אנה פראנק, למשל

 

בתנאים מסויימים נדרש אף האדם היחיד להגדרה מוסדית, ממש כמו יצירת האמנות אצל ג'ורג' דיקי. אנה פרנק, למשל.

 

בנסיון להשיב על השאלה "מהי אמנות?" יוצא דיקי מהמונח של ארתור דנטו, Artworld, כדי להגדיר את האמנות כמה שאפשרות קיומו, בתור אמנות, ניתנת לו מהמוסדות האמנותיים (מוזיאונים, אוצרים, מבקרים וכיו"ב). אמנות, הוא אומר, היא כל מה שמועמד להערכת המוסדות האמנותיים. אין מדובר כאן באיכות דווקא אלא בהגדרה הנרמזת בעצם הוויכוח על איכות ומתגלמת בשאלת המורשים או הכשירים לנהל את הוויכוח הזה. מחזקת את הטיעון הלז העובדה, כי מתחילת המאה ה-20 נדרשת בקיאות מסויימת לשם ההבחנה בכלל באמנות, לא כל שכן לשם הדיון בה.

 

אנה פרנק, למשל. בעודה כותבת יומן שלא היה מיועד כלל לעין זר, היא החלה בהדרגה להכיר בעצמה סופרת בתחילת דרכה. האם היתה סופרת עוד טרם שנמצא יומנה על רצפת המחבוא הפרוץ? האם יכול האמן לשמש לעצמו "קהל" או "מוסד" המעריך את עבודתו-הוא כאמנות? ואם כן, האם מרוקן הדבר את התיאוריה של דנטו-דיקי? ובנוסף, האם הקביעה לגבי משהו, שהוא לא-אמנות, מכניס אותו לטווח הערכת האמנות של השיח המוסדי או שמא מקרבו להגדרת 364 הימים בשנה שהם ימי לא-הולדתה של אליס?

 

כמובן, אין עיסוקם של המוסדות האמנותיים בשלילה מעשית של מה שמתיימר להיות אמנות אך איננו כזה – הם פשוט מתעלמים ממנו. הרי מדובר בתכונת הדבר שנשללת, לא בקיומו של הדבר בעולם. מדובר בקיום הדבר בעולם האמנות בלבד, לא בעולם בכלל. ובכל זאת, ניתן להקצין את התיאוריה המוסדית Ad absurdum כדי להפוך אותה בכך לטאוטולוגית, לטריוויאלית ולומר כי כל המוגדר אמנות בעולם האמנות הריהו אמנות.

 

ואולם, יש קוץ באליה המוסדית והוא הסמכות, הפעלתה וגבולות כוחה. למיסוד ההכרה באנה פרנק כסופרת תרמה העובדה, כי מהבחינה המוסדית הרלוונטית לכך היא לא עמדה במלוא תנאֵי הגדרתו של "אדם" ולכן הושמדה. ואמנם, הקצנת הסמכות המוסדית לעבר המוחלט, היא-היא הרצף המוביל משריפת ספרים לשריפת בני אדם. אנושיותה של אנה נשללה ע"י מוסדות ה-Menschwelt, שגירשו אותה בשל כך לפלנטה האחרת ברגן בלזן להמתה. היא זכתה להערכה שוללת מצד המוסדות הלגיטימיים הנוגעים בדבר, שהגדירו אותה תת-אדם (Untermensch) או נכון יותר לומר, לא-אדם בדמות אנוש.

 

אבל, האם עשתה הכותבת כאן, קפיצה לא ראויה מהדיון במעמדה האונטולוגי של האמנות לדיון בהגדרתו של האדם כאדם, כלומר, בלבלה בין "אדם" לבין תכונתו של אדם בהגדרתו כאמן? על פי האמור (ומקושר למעלה), נעשתה הקפיצה הזאת בדיוק על ידי מכחישי שואה, הנאצים החדשים הממשיכים להחיל בדיוניהם את האונטולוגיה המוסדית הנאצית. בטענותיהם נגד אמינות ואיכות היומן של אנה פרנק הם מכסים את כל ההנחות הפילוסופיות של דיקי באשר לתנאים המוסדיים של הגדרת האמנות. יתר על כן, בעשותם זאת הם מפעילים את "מומחיותם". מצד אחד הם טוענים כי היומן הוא זיוף, וזאת בעיקר משום שנערה צעירה כמו אנה לא יכולה היתה להוכיח יכולת כתיבה בשלה כל-כך – ומהצד האחר הם טוענים, כי גם אם היומן נכתב על-ידה הרי שמדובר בכתיבה ירודה של אדם ירוד, דבר המעיד, במובלע, על יהדותה, כלומר על אנושיותה החסרה. התקיפה על פי האיכות מכוונת אצלם, כמו במשטר הנאצי, לשלילת מועמדותו של היהודי לחברות בקהילה האנושית. שלילה זו, המשכה המתבקש הוא לא רק המלצת הדרה (כמו במקרה הדיון באמנות) כי אם המלצת חיסול.

 

מוסדות, הם אינם רק תחום שיפוט, עשיה ושיח אלא גם אירגונים בעלי סמכות פועלת. בתור שכאלה, הם שואפים מטבעם להגביר את כוחם, במקרים מסויימים עד סף המוחלט. הדת היא מוסד מאורגן כזה, המוקצן פרא בסמכותו, לשמש אב טיפוס לבני דמותו. הרי אפילו האימפרטיב הקטגורי של קאנט לא הצליח להתגונן בפני הכיבוש הנאצי. העיד על כך אייכמן שאמר במשפטו כי פעל על פיו, בכך שקיבל את חובת הציות לחוקי הפיהרר משל היו אלה חוקי הטבע (הכלליים והמוחלטים).

 

ודבר זה מחזיר אותנו למקומנו, לזמננו ולענייננו. במקום שבו ניתנת למוסד מאורגן כלשהו סמכות בלתי מוגבלת הוא ישאף להפעיל אותה כפי כוחו. הסמכות השופטת את האמנות תוגבל בהתמדה על ידי העשיה האמנותית עצמה, המשנה את הסמכות הזאת בפעולתה התמידית נגדה ונגד קביעותיה. הממסד האמנותי נדרש לעשיה המתרחשת מחוץ לגבולות שליטתו והדבר מפרק אותו כל פעם מחדש מסמכותו. האמנות היא עשיה של הגדרה עצמית ששום סמכות לא תוכל לה. כאן גם חולשת התיאוריה המוסדית של הגדרת האמנות, אשר היא אשר קובעת, מגדירה ומסמיכה, בתורה, את הסמכות הראויה לה. (זאת אלא אם כן מרחיבים את התחום המוסדי עדי חיץ הטריוויאלי).

 

והדמוקרטיה, היא מגבילה את מוסדותיה בכך שהיא מפעילה את סמכותם זה-על-זה. דמוקרטיה מתוקנת מעניקה למוסדות הדת חירות פעולה אוטונומית נטולת סמכות ומשוללת כוח. ניתן לכנות את סמכות הדת בדמוקרטיה סמכות לשם כבוד התלויה ברצונו החופשי של היחיד.

 

ולעומת זאת הדת כשלעצמה וכפי עצמה, כל דת באשר היא דת, הרי היא מוסד המכוון להפעלת סמכות מוחלטת, מפעל המכונן סמכות מוחלטת באמצעות הוראות מן המוחלט. צווי הדת, מוחלטים וכלליים בהוראתם כביצועם, נועדו לפעול על העולם בלא הגבלה משל הקבילו לחוקי הטבע. ככאלה, תכליתם הפעלת סוכניהם כלפי העולם באין מענה.

 

לכן, מי ששורף מן הטעם הדתי ספר, מטע זיתים או מסגד הריהו עומד בהגדרתו של היינריך היינה כמי שנכון, ואף עתיד, לשרוף בני אדם.

 
Gjon Mili, אדולף אייכמן בכלא רמלה, אפריל 1961. "הקריאה והכתיבה הותרו לאייכמן בכלא והוא התרכז בספרים על המשטר הנאצי".  Via Life Magazine

Gjon Mili, אדולף אייכמן בכלא רמלה, אפריל 1961. "הקריאה והכתיבה הותרו לאייכמן בכלא והוא התרכז בספרים על המשטר הנאצי".
Via Life Magazine

 

לקריאה נוספת:

 

George Dickie, What is Art? An Institutional Analysis

 

Hilda Bastian, Motivated reasoning: Fuel for controversies, conspiracy theories and science denialism alike, at the Scientific American

 

ניבה חיים מבצעת: "אני מאמין" (שחקי שחקי). מלים: שאול טשרניחבסקי, לחן: טוביה שלונסקי (הערה לשיר: "זוּ" = "אשר", "ש-". פירוש הבית הראשון: "את יכולה ללעוג לחלומות שאני מספר לך ואת יכולה ללעוג לי על כך שאני מאמין באדם, על כך שעדיין אני מאמין גם בך.."  כל היתר בהיר כשמש).

מודעות פרסומת

הבשורה על-פי פלאנרי או'קונור

פְלַאנֶרִי אוֹ'קוֹנוֹר בחווה שלה במילדג'וויל, ג'ורג'יה

 

הדת המונותאיסטית מתייחדת ללשון, למלה. והלשון, היא מבתרת את תודעת הנמצא לזה הניתן להאמר לעומת הבלתי יאמר, הסתום הנתפס מצידה כאין.

 

תודעתנו דתית מלכתחילה כשהיא מלולית, כשהיא מחשבתית: היא תופסת ושופטת, חורצת דין. רק במחשבה יכול משהו להיות או לא להיות ולהתקדם מכאן לשאלה הדתית ("המוסרית") אם ראוי הוא להיות אם לאו. רצחנות זו, היא שמכשילה את התודעה המוסרית בכלל, ובפרט את הדת, המייחדת לעצמה את תחום הראוי. ואלוהים שהדת חורצת בשמו את הדין, לעצמו הוא שוכן במדור הבלתי יאמר.

 

הסופרת האמריקנית פלאנרי או'קונור (Flannery O'Connor), שהיתה קתולית אדוקה בדתה ובכתיבתה, מתמודדת באופן ממוקד עם אי-פתירותה של הבעיה העמוקה הזאת כדי להפוך אותה לבשורת גאולה. זוהי הבמה הארצית לחזיונות האנושיים שהיא שכתבה, חזיונות הזוועה הקיומית בגאולה המובטחת. היא ערנית לחלוטין למלכודת המוסרית שהדת, כל דת מונותאיסטית מציבה לעצמה ואומרת אמן, מקדשת. עוגן לקריאה בפלאנרי או'קונור נמצא בסמלי הנצרות וברימוזים לברית החדשה. כשאנו קוראים לתוכה את המשלים, הדמויים, הסמלים הופכת האכזריות הבלתי נסבלת שלה כלפינו, הקוראים, לחמלה.

 

כי, מנקודת מבט קתולית, הקתולי הוא האדם, כל-אדם. הקתוליות היא כנסיית היקום האנושי כולו, הקהילה האנושית הנקראת להשמע לצו "אהוֹב", שהוא גרוטסקי ממש כמו הצו "היֶה ספונטני" (ביחסי מין, למשל), אלא אם אנו מרוקנים את משמעותה של אהבה מכל עמדה אישית.  

 

האמונה (האהבה, תודעת הבלתי יאמר) סותרת, אם כן, את הדת אבל גם נולדת בסתירה הזאת. ישוע הנוצרי הוא משיח שהקריב עצמו למען האנושות. מה פירושה של ההקרבה הזאת? פירושה טיהור מוחלט ולנצח נצחים של כל המתכחשים לו ושל כל החוטאים כולם. הקורבן של ישוע טיהר וקידש את הדמויות ההיסטוריות שבבשורות הברית החדשה, של שופטיו, מעניו ורוצחיו, ואיתם את הכופרים, הבוגדים, העושקים, המענים והרוצחים, כל החוטאים כולם מכאן ועד עולם.

 

כן, לא רק מטוהרים הם אלא אף קדושים, מפני שבמעשיהם הם מאפשרים את האמונה, דהיינו את האהבה הנוצרית ומאשרים ומקיימים, מחיים ומחדשים את הבשורה הנוצרית. פלאנרי או'קונור מראה בספרות המופתית שלה את המפלצתיות הגלומה ברעיון הדתי האוניברסלי של שכר ועונש (המוּבְנִים בחיים עצמם, הן של החוטא הן של הקדוש). בתוך כך היא מחדשת את הבשורה באמצעים המדמים את הקיום האנושי השפל ביותר. היא ניצבת ביצירתה "על צדו של השטן", כדבריו של הסופר ג'ון הוקס (John Hawkes ) ובפרפרזה על דבריו של ויליאם בלייק (William Blake) על מילטון, כפי שהם מצוטטים באחרית דבר של המתרגמת רנה ליטוין לאסופת ספוריה של או'קונור שיצאה בעברית, "אדם טוב קשה למצוא" (כתר 1991). 

 

כתביה הספרותיים של או'קונור הם בבחינת שחזור טקסי של הרֶשע הסתמי הטבוע במצב האנושי והפיכתו לפולחן. הקיום הרי סתמי הוא, כל עוד איננו אמנות (יצירת משמעות), כל עוד איננו אמונה, אהבה, מסתורין.

 

ניתן לראות ביצירתה של או'קונור מקבילה ספרותית, חידוש וקוממיות הפולחן הקניבלי של המיסה (אכילת הגוף, שתית הדם) והווידוי (הקאת וזלילת החטא), הקתוליים. דרך החרך הצר הזה, שהוא פולחן ספורי נשנה-אך-מתחדש, אנו יכולים להרחיב מבט על הקניבליזם הראשוני, הישיר ביחסיהם של בני-אנוש; וקודם לכל באלה שלנו, משעה שראויים אנו לחיינו באמצעות הזולת.

 

הכלים הספרותיים של או'קונור חמורים בפשטותם העובדתית ואיומים מבחינה חזותית. למשל המשפט "קו היערות מאחוריהם נפער כמו לוע אפל" בספור "אדם טוב קשה למצוא", משפט שגילפה בתחתית עולם שטוח ונמוך, מטומטם ואלים שיטרוף עוד מעט את כולנו.

 

האוניברסליות מושגת בכתיבה של או'קונור באמצעות מקומיוּת קטנונית ודמויות צרות אופקים בדרום האמריקני, אורחות חייהן ושיחן. צרות אופקים זו, המרוקנת מכל זכר של יסוד העונג, האהבה, האמונה, המסתורין מייצגת אותנו-עצמנו. שכן, לעולם נגזר עלינו לזהות בעצמנו-אנו את הראוי הבלעדי לגאולה ו"שימותו כל האחרים", כפי שאומר ניקולאוס קוזאנוס במסה שלו על ראות האל (De Visione Dei).

 

על חומרת כתיבתה של או'קונור ניתן ללמוד ממכתבה לידידה הסופר בריינרד צ'ייני (Brainard Cheney), מכתב המצוטט בתרגומי להלן ומגולמים בו (במכתב) גם חוש ההומור ושמץ מהאקסצנטריות שלה. הכל חוץ מ"גותיקה קתולית": 

 

לוֹן יקר,                                                                                                        9 ביולי 1957

 

אני סבורה כי זה [הרומן של צ'ייני] לא יכול היה לצאת טוב יותר. באמת גרמת לכך שהיחסים בין אַדַם לבין גב' הייטאואר יכנסו אליו פנימה באופן מוחשי מבלי לציין זאת, וזה מה שאתה רוצה לעשות.

 

עלו בדעתי רק דבר אחד או שניים: הסצנה ההיא שבה אַדַם מתייצב בפני הגברים במשרדו של דיוּק נראית לי מהירה מדי. כוונתי שהוא מגיע לשם יותר מדי מהר. נראה לי שזה יכול היה לסבול הכנה מסוימת מכיוון שזו סצנה חשובה מאד. אם הקורא היה מובל לקראתה קצת יותר לאט, הוא היה מכיר בחשיבותה עוד יותר.

 

בנוסף אתה נותן למספר הכל-יודע לדבר מדי פעם כמו אַדַם (הוא נמלא פליאה וכיו"ב) או שלכל הפחות נראה כי הוא המספר הכל-יודע; בכל אופן יש בלבול כלשהו בנוגע לזהותו. קרוליין (Caroline Gordon) תמיד אומרת לי שמנמיכים את הטון בשעה שהמספר הכל-יודע מדבר כמו מישהו מהדמויות או משתמש בבטוים שגורים. כשתטפל בזה, אני הייתי מטפלת בזה בתשומת לב לדברים שהיו משפרים את איכות הכתיבה.

 

כמו כן, לעתים תכופות יש דמוי בולט שמושך יתר תשומת לב. כמו הנמשים הללו היוצאים ומתבלטים כמו על גבעולים. אולי הדמיון המוחשי שלי אבל אני לא מפסיקה לראות את הגבעולים. זה יותר מדי. כמו כן בנוגע לפה בהיותו מהודק כדלת של תנור אפיה הולנדי או משהו. אינני יודעת כיצד נראית דלת של תנור אפיה הולנדי אבל לא משנה הדמוי ההוא לא עובד. אין זה ספר שיהיה תלוי בדברים כאלה אז כל דבר כזה שמתבלט, הייתי פשוט מסלקת אותו. כשאתה בספק, פעל, על-פי דר' או'קונור. ולכן ככל הנראה היא אינה יכולה לצבור מלים נוספות לטובתה.

 

אני סבורה שהכותרת החדשה [של הרומן, This is Adam] היא ככל הנראה טובה מן האחרת. בכל מקרה אינני חושבת שיש לך סיבה לדאגה בנוגע לרומן הזה. הוא מתקדם במלוא הקיטור.

 

קנינו פר [מגזע] סנטה גרטרודיס והוא צפוי להגיע בסוף השבוע הבא. אמא שלי מצפה ליום שבו היא תהיה בעסק הבקר. יהיה עליה להמשיך בעסק החלב לזמן מה אבל יחד עם זאת יש לנו עתה הבסיס לזה האחר. כל הסנטה גרטרודיס שראיתי מרשימים עד כדי להדהים המחץ. אנחנו רק מקוות שהוא ישאר על מקומו. שלשום היה פה בן אדם שהיה לו שור שאי אפשר היה להחזיק במתקן כליאה פדרלי.

 

בשבת צפוי אשלי [Samuel Ashley Brown] לבוא ואנו מקווים שכולכם תגיעו גם כן. מתי שתוכלו, אנו רוצות שתבואו.

 

באהבה, פלאנרי

 

הסופר בריינרד צ'ייני כתב ב-1952 ביקורת אוהדת על הרומן הראשון של פלאנרי או'קונור Wise Blood. היא קבלה את כתובתו מהסופרת קרוליין גורדון, שלחה לו מכתב תודה ובכך נפתח פרק ידידות בין השניים, שנחתם במותה ב-1964. גם הוא כמוה היה קתולי אדוק בדתו ושניהם שיתפו ביניהם חיבה לישועי האבולוציוניסט פייר טיאר דה שרדן (Pierre Teilhard de Chardin).  את חליפת המכתבים בין פלאנרי או'קונור ובריינרד צ'ייני ניתן לקרוא בגוגל-ספרים.

 

את מכתביה של פלאנרי או'קונור לסמואל אשלי בראון אפשר לקרוא, אבל בדרך הישנה בלבד.

 

יש הרבה חומר על או'קונור ברשת, לרבות הרצאות בווידאו, למשל של פרופ' איימי האנגרפורד בייל. הרצאתה מאוד, מאד מלומדת.

 

תרגום פרק מספרה של או'קונור "דם טוב" פורסם בגליון 18 של "מטעם".

 

קריאה ביומן התפילה של או'קונור ניתן לשמוע בתחנת הרדיו On Point

 
פלאנרי או'קונור, תנועה (Traffic),  1942-1945, via Open Calture

פלאנרי או'קונור, תנועה, 1942-1945, via Open Calture. בצעירותה יצרה או'קונור עבודות קומיקס נפלאות שאף יצאו לאור בספר

 

 
%d בלוגרים אהבו את זה: