מעולם לא

 

 

 

מֵעוֹלָם לֹא אָבַד לִי דָּבָר לֹא

גָּבִיעַ שָׁחוֹר יַהֲלוֹם לֹא

מִלָּה לֹא

טָעוּת

אוֹ לֹא מֵעוֹלָם

מֵעוֹלָם לֹא אַבֲד לִי דָּבָר מֵעוֹלָם

 

הַעוֹלָם  הַעוֹלָם

 

לְעוֹלָם הָעוֹלָם לֹא נִפְגָּם אֵיךְ מָלֵא אִם נִפְגָּם

 

 

 

 

Il Pordenone, מתווה הכנה ל"רצח סנט פטר המרטיר", 1526-1528. גיר אדום,  The Getty Museum, Los Angeles

Il Pordenone, מתווה הכנה ל"רצח סנט פטר המרטיר", 1526-1528. גיר אדום,
The Getty Museum, Los Angeles

 

פטר הקדוש מוורונה, זה הקרוי גם "פטר המרטיר" , נרצח  בהזמנה ע"י שונאים אידאולוגיים. אומנותו של הרוצח השכיר, המקדש במעשהו את קורבנו, היא גם הדימוי ברישום של פורדנונה וגם אומנותו של הצייר עצמו. יש קשר עמוק בין אלימות וידע, כנאמר "מלמד ידי למלחמה" (שמואל, תהלים). רצח הוא מיומנות, אומנות המחוייבת לדרישות אסתטיות של דיוק, נקיון וכיו"ב.

 

על אותו הרצף, עושה הרצח המאוגד את הלאום בכך שהוא מלבן ומחשל את ההתאגדות לכוח מחייה וממית.

 

אנו רואים בתמונה את אחיזת הגוף המיומנת. המאכלת שביד המתנקש כמוה כמכחול ביד האמן כשהוא נפגש בנסיבות המשתנות ונותן בהן צורה היודעת ומיידעת אותנו. במיומנות האצורה בגופו ומתחדשת במפגש עם קורבנו רוקדים השניים את מחול ההמתה. מבטו של הרוצח חותך, בקו מקביל לסכין, את מבטו המתחנן של קורבנו המבקש אחר זה שלו כשהוא משסף את צווארו.

 

החומר, שהונפש וקם לתחייה, נע על הספקטרום של מחזורי הדם, היום, החיים והמוות, שבין הנייר האדמדם לבין הגיר האדום כעפר שתוי.

 

כמו שקורה פעמים רבות, מגלה רישום ההכנה של פורדנונה את הסוד שיוסתר היטב תחת מחלצות העבודה הגמורה. אין הרישום ייצוג סתם ואובייקט דומם. או לא. הדימוי איננו משהו שרק "מעמיד בפנינו" התרחשות היסטורית ואנשים (שאפילו אנו מאמינים בקיומם אין אנו מכירים את עובדות קיומם). אין הדימוי כבול למה שמיוצג על הנייר. הדימוי הוא השלכה של הישות המציירת בצאתה להזדווגות יוצרת עם המבט המתבונן, שלנו, הצופים בו. הוא מייצר את המבט שלנו ויוצא לרקוד אתו את הריקוד האינטימי ביותר של הבריאה וההמתה. הוא מעורר את ההתבוננות לחיים ומלמד אותה להתבונן בעצמה הרואה, היודעת והעושה.

 

חמש מאות השנים מאז שעמד האמן מול הרישום הזה חלפו ואינן כלא היו. הדימוי הזה גובר על הזמן כשהוא מייצר את עכשיו ההתבוננות שלנו. הוא מראה לנו, הדימוי האמנותי, כי הזמן הוא אשלייה ונוטע אותנו בעכשיו ההתבוננות הנצחי. זה תלמודו של המורה הנעלם בדימוי. וזהו הנעלם הגדול שיש לדעת: המוות איננו. הרצח הוא מעשה סרק שמשיג את היפוכו ומי שמרים יד על רעו רק מעניק לו את הנצח.

 

 

מודעות פרסומת

היה איש – וראו: גווייתו המצולמת

 
 

בעיניים פקוחות או עצומות, בְּגַפּוֹ או בתמונה קבוצתית עם קרוביו. תינוקות, פעוטות, ילדים ובני נוער בגפם או בחיק הוריהם, בתוך זר אחים ואחיות ואפילו עם חברים לכיתה: כאלה הם דיוקנאות המוות באוסף בֶּרְנְס האמריקני(The Burns Archive).

 

ישירים ומרוחקים, מחרבי אמונות, בלתי נתפסים, התצלומים האלה הם שערורייה לרגש ולמוח. והם מתגרים לא רק בתאוריות הצילום והדמוי המוכרות. על רצף התודעה שלנו הם קוראים תיגר.

 

התצלומים חונטים את המת ומניחים אותו בקרב בני ביתו. מת – לא מת-חי. קרוביו, הם שימשיכו לצדו כדמוי מצולם של חיים מתים.

 

דיוקנאות המוות הללו נאספו בשלושה אלבומים שכותרתם: "יופי נם: צילום הנצחה באמריקה" (Sleeping Beauty: Memorial Photography in America).

 

אין הם תוצר של ניסיון החייאה. היקום שאליו משתייכים התצלומים הללו סגור בתוך פרטיות הרמטית, והוא זורק את המבט המהופנט שלנו החוצה, אל היקום הממודר שלנו. נוכל רק לזהות קרבה נואשת, אחיזה בגוף מת של אדם יקר.

 

בתחום הפרטיות של האחר כשהוא לעצמו אין חוקי מוסר ואין הלכה, וכל נוהג אטום לבינתנו.

 

איזה מין צילום זה? לא דיוקן החי שמת כבר, לא תיעוד אסונות בתקשורת, לא צילום משטרתי, לא סנאף נאצי, לא תצלום אמנותי של גוויות ב"מורג" ולא צילום גוויית ידוען. מה זה? לאיזה משבצת מתומללת של שימוש ומשמעות ניתן להכניס את תצלומי הדיוקנאות הללו של אמצע עד סוף המאה ה-19, העשויים בטכניקת דאגרוטיפ?

 

מסתבר כי בשנותיו הראשונות של הצילום, פשט באירופה ובאמריקה הנוהג של צילום דיוקן המת (כל האזכורים ב: Dan Meinwald – Memento Mori). אבל שום הסבר לא יוכל לשמש עוגן של "הבנה" בשבילנו. צמצמי זמננו טרוקים עלינו, ואין שום אפשרות להיחלץ מהם באמצעות הקשרים היסטוריים.

 

במאה ה-19 היה המוות גלוי, מצויר, מפויט ובסופו של דבר אף מצולם ואילו המין, לעומתו, כסוי. במלחמות העולם חל מהפך וייצוג המוות היה במערב לפורנוגרפיה: ההתבוננות בו תחשב "עיוות מוסרי" והמתבונן מציצן. המוות הוא בבחינת טאבו ולתבוסה ייחשב, לעונש. תודעת המוות שלנו היא ברירת מחדל ערכית של אסון או כישלון.

 

לכן, ההתבוננות בצילומי המתים באוסף ברנס היא מניה וביה התבוננות עצמית, רפלקסיה הפוכה של אי-הבנה. התצלומים מדיחים אותנו מאופקי התודעה שלנו אל ריק של תדהמה אילמת לשהות בה. אנו מוּתרים מחווקי הזמן שלנו באין לנו אחרים במקומם.

 

ומשום שאנו כלואים במציאות שלנו, איננו מסוגלים להבין את הנוהג הזה. ההבנה עצמה, תפיסת המציאות "ישירה" ככל שתהיה, המציאות בעצמה, אינה אלא נוהג, מארג כללי התנהגות תפיסתיים והבנתיים. אנו, המגולגלים במארג אחר, נשלפים במפגש עם דיוקנאות המוות לחלל פתוח של חוסר הבנה. וזה קורה לנו דווקא משום שצילום הוא אמצעי הדמוי של זמננו, תבנית המסר שלנו, בעוד שאין לסוגת צילום ההנצחה באוסף ברנס כלי שימוש בעולמנו, אין לה הבנה. האינטימיות המצולמת באוסף, זמנם של דימוייה זר ולכן לא נוכל להתמצא בסממניה.

 

סתום בפנינו התצלום של גבר שרוע לצד גופת הרעיה. הסימבוליזם ניתן לפענוח אך אין חפץ בו בלא שימוש. איפה מניחים את התצלום הזה? על השידה בחדר השינה? במגירה? אנו מחוץ לטווח ההבנה של הדבר הזה לעזאזל!

 

ובכל זאת, זמן הדימוי כמעט כאן, מתחכך בזמן ההבנה שלנו: הן הדימוי המצולם זה אנחנו! הצילום הוא האובססיה הקומפולסיבית שלנו-עצמנו!

 

אוי הבנה, ידיעה: נוהג מתחלף, צעיף! אוי נהגי תפיסה ונהלי ספונטניוּת, אינטואיטיביוּת, תשוקות וצרכים עמוקים! אתם גוזלים את צלמנו, את יכולת ידיעת עצמנו, אתם חומסים את יכולתנו לחיות!

 
%d בלוגרים אהבו את זה: