הו, אלוהים! אלוהים! אלוהים! (ג'ון קיטס)

 
 

רק עוד מכתב אחד כתב המשורר ג'ון קיטס טרם מותו ברומא ממחלת השחפת, אף הוא לחברו צ'ארלס בראון, כמו זה המתורגם כאן בהמשך. והנוכחי הוא מאלה, שלא עורך אחד בלבד (ר' Gittings, p. xx) מנע הבאתם לדפוס, זאת עקב הסברה כי הכאב המובע בהם יכריע את כושר הספיגה של הקוראים. שֶצֶף התודעה שהעלה קיטס על הכתב, ללא עריכה או תיקונים, מפולח שתיקות המצויינות בקוי הפרד קצרים וארוכים. תחילתו של המכתב בנסיון כושל לשלוט ברגשות אשר נקטע בפרץ פתאום, הממשיך בקְרֶשֶׁנְדּוֹ אפל עד סופו תוך שהוא ממית באִבַּן התעשתויות חדלות ישע נוספות, שרק מבליטות את נגינת הנהי בבני גוון נוספים של מרורים. המכתב דורש קריאה בקול בתור שירה בפרוזה. כותבו ניצב על הגדה מנגד לחיים ומנסה לגבור בקולו על נהמתם כדי להגיע אל הנשארים מאחור, זאת בעוד צלליתו-שלו המתרחקת נשקפת אליו מדמותם. קיטס היה בטוח כי נידון לשכחה כמשורר וכי שמו "נחקק במים", כפי שביקש שייכתב על קברו.

 
Ellsworth Kelly, גפן בר, 1960. גרפית על נייר.

Ellsworth Kelly, גפן בר, 1960. גרפית על נייר.

 
 
 

נאפולי. יום רביעי ראשון בנובמבר.

 

בראון יקירי,

 

אתמול שחררו אותנו מההסגר, במהלכו נפגעה בריאותי מהאוויר הקלוקל והתא המחניק יותר ממה שנפגעה במשך המסע כולו. האוויר הרענן השיב את נפשי במקצת ואני תקווה כי ייטב לי הבוקר דיי כדי לכתוב לך מכתב קצר ורגוע; –  אם ניתן כך לכנות כזה, שבו אני חרד לומר את הנקל ממה שמטריד את מעייני. ובאשר הרחקתי לכת בכך עד הנה, עלי להמשיך עוד קצת; – שמא יועיל הדבר להקל את עקת האומללות הרובצת עלי. האמונה כי לא אראה אותה עוד תהרוג אותי. אינני יכול           בראון יקירי, צריך הייתי לקחתה לי כשעוד הייתי בקו הבריאות, והיה עלי להשאר בריא. למות אני יכול לשאת – לעזוב אותה איני יכול לשאת. הו, אלוהים! אלוהים! אלוהים! כל מה שבתיבות שלי מזכיר לי אותה מפלח אותי כמו חנית. רפידת המשי שהיא שמה בכומתת המסע שלי חורכת את ראשי. הדמיון שלי חי להחריד בכל הקשור אליה – אני רואה אותה – שומע אותה. אין שום דבר בעולם שיהיה בו די עניין כדי להסיט אותי לרגע אחד ממנה. כך היה גם כשהייתי באנגליה; אין ביכולתי להזכר, מבלי להתחלחל, בתקופת היותי כלוא אצל האנט, כשעיני נתלו בהאמפסטד כל היום. תקות ממש היתה לי אז לראות אותה שוב – עכשיו! – או, להקבר ליד היכן שהיא חיה! אני פוחד לכתוב לה – לקבל מכתב ממנה – לבי ישבר למראה כתב ידה – אפילו לשמוע עליה באקראי, לראות את שמה על הכתב יהיה יותר מכפי כושרי לסבול. בראון יקירי, מה עלי לעשות? לאן עלי לפנות לנחמה או הקלה? שמץ סיכוי אילו היה לי, להבריא, היתה התשוקה הזאת הורגת אותי. כך ממש במשך כל חוליי, הן בביתך הן בקֶנְטיש טאוּן, לא חדלה הקדחת הזאת לכלות אותי. כשאתה כותב אלי, כפי שתעשה מיד, כתוב לרומא (poste restante) – אם היא בריאה ושמחה, ציין זאת כך +, – אם – מסור שלום לכולם. אשתדל לשאת את יסורי באורך רוח. לאדם במצב בריאות כשלי לא אמורים להיות יסורים כאלה לשאתם. כתוב פתק קצר לאחותי האומר כי שמעת ממני. סוורן בטוב מאד. אם היה מצב בריאותי טוב יותר הייתי מאיץ בך לבוא לרומא. אני חושש כי אין בידי איש להקל עלי. האם יש חדשות כלשהן מג'ורג'? או, כי המזל היטיב במשהו עִמי או עם אחַי! – כי אז יכולתי לקוות, אך היאוש כפוי עלי כמו הֶרגל. בראון יקירי, למעני, הֱיֵה לה למגן עולם. אין ביכולתי לומר דבר על נאפולי; ריבוא החידושים סביבי איננו מעורר בי שום עניין. אני פוחד לכתוב לה. הייתי רוצה שהיא תדע כי איני שוכח אותה. הו, בראון, גחלים של אש יש בחזי.. יכולתו של הלב האנושי להכיל ולסבול כאב רב כל-כך באה לי בהפתעה. הלשם כך נולדתי? יברך האל אותה, את אמה, את אחותי ואת ג'ורג' ואשתו ואותך ואת כולם!

 

ידידך האוהב תמיד,

 

ג'ון קיטס

 

יום חמישי. הקדמתי ביום אחד את השליח. הוא יוצא עכשיו. היום הייתי שליו יותר, אף כי חרד למחצה כי לא אתמיד בכך. לא אמרתי דבר על בריאותי; אינני יודע עליה דבר; תשמע את הדוח של סוורן מ-XXX. עלי לחדול בזה. המחשבות שאתה מעורר בי קרובות מדי ל———-

 

יברכך האל!

 
 
Ellsworth Kelly, שתי חבצלות, 1980. גרפית על נייר

Ellsworth Kelly, שתי חבצלות, 1980. גרפית על נייר

 
 

הערות:

 

ג'ון קיטס, שאצילות רוחו זוהרת במכתביו, שהם כשלעצמם יצירות מופת, הוא "המשורר שלי". כל שנכתב על-ידו ועליו שיש ברשותי ניתן לי מחברה אהובה שאיננה עוד, וכמו נמסר לי משניהם יחדיו. הוא שב ומופיע באכסניה הנוכחית ומתורגם כאן (עם הערות רבות), וכאן וכאן, ועוד כאן וגם כאן, ועוד כאן, ועוד. רוב הדמויות והמקומות המצויינים במכתב המתורגם ברשימה הזאת כבר נמצאים בהערות לתרגומים קודמים, אך בקצרה ניתן לומר, כי אהובתו של קיטס היא פאני ברוּן (Fanny Brawne), שכנתו ב- Wentworth Place, האמפסטד. מקנטיש טאון כתב המשורר את מכתבו האחרון לפאני. צ'ארלס בראון (Charles Brown) היה חברו הטוב ובעל הדירה בה התגוררו השניים בהאמפסטד, שם מת אחיו של המשורר, תום, משחפת, המחלה שתכריע גם אותו. האח השני, ג'ורג', נקלע לחובות באמריקה וקיבל את חלקו של ג'ון בקצבה מירושת הוריהם, דבר שמנע ממנו, יחד עם מחלת השחפת, להנשא לפאני. הצייר ג'וזף סוורן (Joseph Severn) ליווה את קיטס בהפלגה לנאפולי, שם הוכנסה האניה להסגר בן עשרה ימים מחשש ממחלות מדבקות. לאחר צאתם נסעו השניים לרומא ושם, בחדרון במלון שיהפוך בעתיד למוזיאון קיטס-שלי, כשסוורן ידידו לצדו, ימות ג'ון קיטס ב-23 בפברואר 1821 והוא בן 25. האיקסים בסוף המכתב הושמו על ידי הנמען, בראון, שעה שהעתיק ומסר אותו לדפוס וצ"ל רשום שמו של ויליאם האזליט (William Hazlitt) , אף הוא ידיד של קיטס. האנט (Leigh Hunt), היה מבקר, מסאי ומשורר, עורך ה-Examiner בו התפרסם לראשונה שיר של קיטס. poste restante – "דאר כללי" – הנשמר בבית הדואר לנמען.

 
"כאן מונח אחד ששמו נחקק במים", בית הקברות לנוצרים שאינם קתולים, רומא. מכתביה של פאני ברון, שלא נפתחו ולא נקראו, נטמנו איתו. על הקבר סיגליות, הפרח האהוב על קיטס.  Via Deep Roots Magazine

"כאן טמון אחד ששמו נחקק במים", בית הקברות לנוצרים שאינם קתולים, רומא. מכתביה של פאני ברון, שלא נפתחו ולא נקראו, נטמנו איתו. על הקבר סיגליות, הפרח האהוב על קיטס.
Via Deep Roots Magazine

 
 

תוספת לצפיה:

 

Andrew Motion ו-BBC, שחזרו את מסעו האחרון של קיטס מאנגליה לרומא. לקראת סוף הסרט גם נקרא המכתב המתורגם כאן.

 

אורפאוס ואאורידיצ'ה, קטע, כוריאוגרפיה של פינה באוש לאופרה של גלוק, פריס 2008 (1975)

 

ועוד פינה באוש, במזורקה פּוֹגוֹ, סנטיאגו 2007

ג'ון קיטס: לֵיל סֶנְט אַגְנֶס – ב', תרגום

 
Arthur Huges, ליל סנט אגנס, 1856. שמן על בד, מוזאון טייט, לונדון

Arthur Huges, ליל סנט אגנס, 1856. שמן על בד, מוזאון טייט, לונדון

 

לֵיל סֶנְט אַגְנֶס, מאת: ג'ון קיטס

 

I

לֵיל סֶנְט אַגְנֶס – אָה! הָיָה אָחוּז קָרָה!

הַכּוֹס, לַמְרוֹת כָּל נוֹצוֹתיו, צִנָּה חָטַף;

וְהָאַרְנָב כָּשַׁל רוֹעֵד בְּעִשְׂבִּיָּה כְּפוּרָה,

דָּמַם הַצֹּאן אֲשֶׁר בַּצֶּמֶר נֶעֱטַף:

אֶבְיוֹן הַתְּפִלָּה עַל צְפַד אֶצְבָּעוֹתָיו נָשַׁף

וְהִתְפַּלֵּל, וּכְמוֹ קְטֹרֶת בְּשׂוּמָה, הֶבְלוֹת

נשימתו, קְפוּאוֹת כְּמוֹ עָלוּ בִּיעָף,

אֶל שְׁמֵי הָאֵל, מִבְּלִי לִכְלוֹת,

עַל-פְּנֵי דּיוֹקַן הַבְּתוּלָה חָלְפוּ, יַחְדָּיו עִם הַתְּפִילוֹת.

 

 II

אֶת תְּפִלּוֹתַיו אוֹמֵר, קָדוֹשׁ זֵה וְסַגְפָן;

בָּעֲשָׁשִׁית יֹאחֵז וְאָז יָקוּם מִכְרֹעַ,

לָשׁוּב עַל עִקְּבוֹתָיו מוּתָשׁ, עָגוּם, יַחְפָן,

בְּמַעֲבַר הַכְּנֵסִיָּה מָדוּד יָּחֵל לִפְסֹעַ:

מֵתִים מְפֻסַּלִים מֵעֲבָרָיו קָפְאוּ מִנוֹע,

כְּבוּלְים בְּתַּכְרִיכִים שְׁחוֹרִים שֶׁל כַּפָּרוֹת:

דּוֹרְשִׁים בְּאֵלֶם-קוֹל גְּבִירוֹת וְאַנְשֵׁי שׁוֹעַ

הוּא עַל פְּנֵיהֶם חוֹלֵף; רוֹאֵה שְׁחוֹרוֹת:

בִּקְפוֹא אַדֶּרֶת וְשִׁרְיוֹן וַדָּאִי כִּי יִתְיַסְּרוּ מָרוֹת.

 

III

בְּדֶּלֶת לֹא גְּדוֹלָה אֲזַי פוֹנֶה הוּא לַצָּפוֹן,

הַמַּדְרֵגוֹת שָׁלוֹשׁ כִּמְעַט, אָז לַחַן בִּלְשׁוֹן זָהָב

מְלַחְלֵחַ אֶת עֵינֵי זָקֵן זֵה וְדַּלְפוֹן;

אַךְ לָאו – מוֹתוֹ כְּבָר מְצַלְצֵל בְּכָל פַעֲמוֹנָיו;

נֻגְּנוּ וְנֶאֱמְרוּ כְבָר כָּל חֶדְווֹת חַיָּיו:

בְּלֵיל סֶנְט אַגְנֶס זֶה בְּלִי רַחֵם יִסְתַּגֵּף:

דַּרְכּוֹ אַחֶרֶת, בָּה הָלַךְ וּבִמְהֵרָה יָשַׁב

עַל אֵפֶר, בְּדֶּמַע נֹחַם-לֵב שׁוֹטֵף,

לְמַעַן כָּל חוֹטְאֵי הַדּוֹר נַפְשׁוֹ עַד בֹּקֶר יִנָּגֵף.

 

 IV

אוֹתוֹ זְקַן כְּנֵסִיוֹת שָׁמַע פֶּרְלוּד עָדִין;

עֵת קַרְתָה לְמַעַנוֹ הִתְרוֹצְצוּת לְשָׁם וּפֹה,

וּפַעֲרָה דְּלָתוֹת לָרוֹב. וּכְבָר חָרַץ דִּין,

וְרָמָה, קוֹל כֶּסֶף חֲצוֹצְרוֹת, הִתְרִיעַ בְּקִצְפּוֹ:

הַטְּרַקְלִין הַמְּרֻוָח, גֵּאֶה הֵכִין סָפּוֹ,

נוֹגֵהַ יְקָרוֹת לִקְרַאת אֶלֶף אוֹרְחִים:

הַשְּׂרָפִים הַמְּגֻּלָּפִים, מַבָּט לָטְשׁוּ, נֵצַח כָּסְפּוֹ,

בְּקָדְקוֹדַם, עָלָיו נִקְבָּע כַּרְכֹּב הַפִּתּוּחִים,

עִם שְׂעָרַם מוּנָף אֲחוֹר, כַּנְפֵיהֶם עַלֵי הֶחָזֶה כוֹרְכִים.

 

V

לִבְסוֹף הָהִלוּלָה פָרְצָה פְנִימָה מְכֻסֶפֶת,

עִם נֵזֶר, עִם נוֹצָה וְעֹשֶׁר מַלְבּוּשִׁים,

עַם רָב כִּלְהֲקַת צִלְלֵי פֵיוֹת רוֹדֵּפֶת

מוֹחַ, פְּטוּמָה בַּעֲלוּמִים וְרַהַב כִּבּוּשִׁים

כִּדְּבַר רוֹמַנְסַת אֲבִּירִים. אַךְ נַשִּׂים

לִבֵּנוּ שָׁמָּה, לִגְּבִירָה אַחַת, אֲשֶׁר,

רַק בְּסֶנְט אַגְנֶס הַמְּכֻנֶּפֶת, בְּנִחוּשִׁים

וּבִמְזוֹרָהּ, לִבָּהּ כָל אוֹתוֹ יוֹם הִרְהֵר,

לְפִי שְׁבָה זְקֵנוֹת כְּבוּדוֹת הִרְבּוּ הֵן-צֶדֶק לְדַבֵּר.

 

VI

לָהּ הֵן סִפְּרוּ כִי, בְּנֶשֶׁף אַגְנֶס הַמְּקֻדֶּשֶׁת,

יוּכְלוּ בְתוּלוֹת לִזְכּוֹת בְּחֶזיוֹנוֹת עֶדְנָה,

מַתָּת עָנֹג מִדּוֹד, הֶמְיַת לִבּוֹ הַמּרֻגֶּשֶׁת,

בְּדִיּוּק בְּחֶצִי לַיִל הַמָּתוֹק בַּשָׁנָה,

אַךְ רַק אִם כְּלַלֵי טֶקֶס יְמֻלָּאוּ נְכוֹנָה;

הֵן עַרְבִית לֹא יִסְעַדוּ וּבְצוֹם יֵלְכוּ לִשׁוֹן,

לְיָפְיָן מַצָּע יַנִּיחוּ כָחֲבַצֶּלֶת בְּלָבְנָהּ;

לֹא יַבִּיטוּ לְאָחוֹר, אוֹ לַצָּד, וְרַק בִשְׁמֵי עֶלְיוֹן

תִּתְלֶנַה מֶבָּטַן, לִדְרוֹשׁ מַחְמַד לִבָּן, שֶׁכֹה יְהִי רָצוֹן.

 

 VII

הֶבֶל זֶה גָּדַשׁ אֶת מַחְשְׁבוֹת מַדְלֶן:

אֶת הַלַּחַן, מִתְחַנֵּן כָּאֵל בִּכְאֵבָיו,

כְּמוֹ לֹא שָׁמְעָה: עֵינֶיהָ רוֹם קוֹרן,

בַּקַּרְקַע נְטוּעוֹת, לְגִּרְפֵי שֹׁבֶל בִּמְסֹבָב 

חוֹלְפִים – לֹא שָׁעְתָה בִּכְלָל: לַשָּׁוְא

נִגְּשׁוּ גִּבּוֹרֵי לֵב, כְּמְהַלְּכִים עַל חֶבֶל,

וְנָסוֹגּו לְאֲחוֹר; בְּלִי שְׁכִבָּם קִּיתוֹן הַרַהַב,

וְהִיא לֹא רָאֲתָה: הַרְחֵק לִבָּהּ חִבֵּל:

נִכְמַר לְחֲלוֹמוֹת הַלֵּיל, הַמְּתוּקִים בִּמְלֹא תֵּבֵל.

 

VIII

אָמְנָם רִקְּדָה בְרִיחוּק, בְּלֹא נָחַת,

שְׂפָתֶיהָ שׁוֹקֵקוֹת, נְשִׁימַתָהּ קְצָרָה:

הָעֵת הַמְּאֻוָּה כִּמְעָט: הִיא נֶאֱנָחַת

בְּלֵב סְאוֹן טָמְבּוּרִין, בְּהֲמֻלַּת חֲבוּרָה

מִתְּלַחֵשֶׁת, בְּחָרוֹן אוֹ בִּגְּבוּרָה;

בְּתָּוֶךְ מֶבַּטֵי אוֹהֵב, נוֹטֵר וּבַז,

בִּשְׁבִי שְׁעִפֵּי פֵיוֹת; כֻּלָם עַפְרָא דְאַרְעָא,

לְבַד מֵאַגְנֶס וְצֹאנָהּ שְׁלֹא נִגְזַז

וְכָל האֹשֶׁר הַצָּפוּי לָבוֹא לָהּ עוֹד בְּטֶרֶם לָיְלָה גָז.

 

IX

כַּךְ, בְּעוֹד שׁוֹקֵלֶת הִיא לְהִפָּקֵד,

נִשְׁתַּהֲתָה מְעַט. בֵּין כֹּה וְכָה, אֶת מֶצֶר

הַבִּצוֹת צוֹלֵחַ פּוֹרְפִירִוֹ, בְּלֵב יוֹקֵד

לְמַדְלֶן. לְיָד הַשַּׁעַר, מִתְבַּצֵּר

מֵאוֹר הַלְּבָנָה, נִצָב הוּא, וּפוֹצֵר

בְּכָל הַקְּדוֹשִׁים בְּמַדְלֶן לַחֲזוֹת

וְלוּ לְרֶגַע קָט בְּחִדָּלוֹן שָׁעוֹת אֵין-עֶצֶר,

בָּן בַּלֹּא-נִרְאֶית יָכוֹל הָיָה לִבְהוֹת;

אוּלַי אַף לְדַבֵּר, לִכְרוֹעַ, לָגַעַת, לְנַשֵּק – הֵן כְּבָר הָיְתָה כָזֹאת.

 

X

בְּעוֹז נִכְנַס: בּלִי רַחַשׁ כִּי יִמְסֹר אוֹתוֹ:

הַלְוַאי כֹּל עַיִן תְּסֻּמָא, אוֹ מֵאָה חֲרָבוֹת

יִתְקֹפוּ אֶת לִבּוֹ, מָעוֹז אַהֲבַתוֹ:

מִצִּדוֹ, הַטְּרַקְלִינִים מָלְאוּ בְנֵי נַעֲווֹת,

צְבֹעִים זֵדִים, לוֹרְדִים שִׂבְעֵי תּוֹעֵבוֹת,

שְׁלֹעַ כַּלְבֵּיהֶם יִפְתָּח בִּיְלֵל שֶׁל תִּעוּב

כְּלַפָּיו וִיחוּסוֹ: קָרְטוֹב חֶמְלָה בַּלְּבָבוֹת

לֹא יִהְיֶה אֵלָיו בָּזֶה, בְּאֲחֻזַּת סֵאוּב,

חוּץ מֵאוֹמֶנֶת חֲלוּשָׁה, בָּלָה, זְקֵנָה מִבַּעֲלַת הָאוֹב.

 

XI

אָה אֵיזֶה מַזָּל! הַיְּשִׁישֹׁנֶת מַגִּיעָה,

בְּדִּשְׁדּוּשׁ מַקֵּל רֹאשׁוֹ עֹטֶה שֶׁנְהָב,

לְהֵיכָן שְׁנֶעֱמַד, נֶחְבָּא מִלַּהַב מַשּׂוּאָה,

מֵאֲחוֹרֵי עַמּוּד רָחַב, מֵעֵבֶר לְכָל קוֹל נִרְהָב

שֶׁל זֶמֶר מַקְהֵלָה עָמוּם וְעֶלֶז מְשֻׁלְהָב:

הוּא הֶחֱרִיד אוֹתָה, בְּרַם מִיַּד פָּנָיו הִכִּירָה,

וּבְכִמְשׁוֹן יָדָהּ נָטְלָה אֶצְבְּעוֹתַיו,

אֹמֶרֶת לוֹ, "Mercy, פּוֹרְפִירוֹ! נוּס וּמַהֵרָה;

שֵׁבֶט הַדָּמִים כֻּלּוֹ הַלַּילָה הִתְכַּנֵּס, כָּאן כֹּל הַחֲבוּרָה!"

 

 XII

"כְּלַךְ וְלֵךְ! כְּלַךְ וְלֵךְ! כָּאן הִילְדֶבְּרַנְד הַגּוּץ,

"הוּא לֹא מִכְבָר אָחַז קַדַּחַת, וְתְּקוּף פַּלָּצוּת

"אֵרֵר אוֹתוֹ וְאֶת שֶׁלוֹ, מִבַּיִת וּמִחוּץ:

"כָּאן גָּם הַזָּקֵן לוֹרְד מוֹרִיס, שֶׁאַרְצוּת

"דָּרְכּוֹ לֹא הִתְבַּרְכָה שֵׂיבָה – בִּנְחִיצוּת!

"נוּס חִישׁ כְּרוּחַ מֵת – אָה! יַקָּר, סַפֵּר

"לַסָּבְתָא, מוּגָנִים אָנוּ דַּיֵּנוּ; בְּכֶסֶא הַנּוֹצוֹת

"שֵׁב, סַפֵּר לִי אֵיךְ" – "אוֹי! שׁוֹד וַשֶּׁבֶר,

"בּוֹא אַחֲרַי, יַלְדִּי, אִם לָאו, אֲבָנִים הָאֵלֶּה לַךְ תִּהְיֶינָה קֶבֶר."

 

 XIII

אַחֲרֶיהָ הָלַךְ תַּחַת קִמְרוֹן שִׁפְלִי,

קוּרִים גּוֹרֵף בְּצִיצַת כּוֹבַעוֹ הָרָמָה;

וּכְשְׁהִיא מְמַלְמֵלֶת "אוֹי לִי, אוֹי לִי!"

מָצָא עָצְמוֹ בְחֶדֶר שְׁהַלְּבָנָה הִמֵּמָה,

קִיטוֹן שָׂבוּךְ, קָפוּא, דּוֹמֵם כְּבוֹר דּוּמָה,

"עַתָּה סַפְּרִי, אֵיפֹה מַדְלֶן", אָמַר לָהּ,

"בִּי אַנְגֶ'לָה, סַפְּרִי, בִּקְּדֻשַּתוֹ הַעֲּלוּמָה

"שֶׁל הַכִּישׁוֹר שְׁרַק אַחְיוֹת הַתְּהִלָּה

"יִרְאוּ בְעֵת שְׁצֶמֶר שֶׁל סֶנְט אַגְנֶס הֵן טוֹוֹּת בִּתְּפִלָּה".

 

XIV

"סֶנְט אַגְנֶס, אָה! אָכֵן כֵּן, זוֹ הַעֵת,

"אַךְ אֲנָשִׁים יִרְצַחוּ גָּם בַּטּוֹב שְׁבַּזְּמַנִּים:

"יְהֵא עָלָיו בִּנְפַת כְּשָׁפִים מַיִם לָשֵׂאת,

"לִגְּבוֹר על הַפֵיוֹת, הַשֵּׁדוֹנִים,

"כָּזֹאת לְהִסְתַּכֵּן: נַפְשִׁי הָיְתָה צְנִינִים

"פּוֹרְפִירוֹ! – לִרְאוֹתוֹ דַּוְקָא בְזֵה הַלֵּיל!

"אֵלִי הַטּוֹב! גְבִרְתִי הַנָּאוָה עוֹשָׂה קְסָמִים

"בְּלַיְלָה זֵה: סִיוּעַ מִשָּמַיִם דַּעֲתָהּ גוֹזֵל!

"אַךְ תֵּן לִצְחֹק מְעַט, עוֹד רַב לִי זְמַן לְהִתְאַבֵּל."

 

 XV

קְלוּשׁוֹת הִיא צִחְקֵקָה בַּדֹּעַךְ הַנֹּגֵהַּ,

עֵת בְּפָנֶיהָ פּוֹרְפִירוֹ מַבִּיט,

כְּמוֹ פִּרְחָח נָבוֹךְ בְּכֶלַח אֵל שׁוֹקֵעַ 

הַמַּחֲזִיק בִּמְגִלַּת חִידוֹת פִּלְאִית,

בֵּין כֹּה בְּמִשְׁקַפֵיהָּ הִיא בָּאָח נֶחְבֵּאת.

אַךְ כְּשֶׁעַל כַּוָנוֹת גְבִרְתוֹ סִפְּרָה

לוֹ, בְּרַק עֵינָיו מִיַּד חָזַר וּבְקֹשִׁי לַחְלוּחִית

כָּבַש, לְמַּחְשָׁבָה עַל הִקַסְמוּת קְרִירָה,

וּמַדְלֵן, שֶׁבְחֵיק מַעֲשִׂיָּה נִשְׁכַּחַת יְשֵׁנָה צְרוּרָה.

 

 XVI

הִרְהוּר-פִּתאוֹם צָץ כְּשׁוֹשָן עַתִּיר גָּבִיעַ,

מְחַכְלֵל מִצְחוֹ, וּבְלִבּוֹ הַנֶּעְצַב

פּוֹרֵעַ מְהוּמַת שָׁנִי: אוֹ אָז מַצִּיעַ

הוּא תָּכְנִית, וְהַזְּקֵנָה קָמָה עָלָיו:

"אַכְזָר הוּא וְלִבּוֹ-בוֹ מָה נִתְעָב:

"הַחֲמוּדָה, תֶן לָה לְהִתְפַּלֵּל, לִישֹׁן, לַחְלֹם

"לְבַד עִם מַלְאָכֵיהָּ הַטּוֹבִים, הַרְחֵק וָרָב

"מִמְּרֻשָׁע כְּמוֹתוֹ. לֶךְ, לֶךְ! – הַיּוֹם

"אֵינְךָ יָכוֹל לִהְיוֹת הָהוּא שְׁפַעַם לֹא מָצָאתִי בוֹ מְתֹם".

 

 XVII

"בַּקְּדוֹשִׁים אֲנִי נִשְׁבַּע לַךְ אִם אֶפְגַּע בָּה",

כֹּה דְּבַר פּוֹרְפִירוֹ: "וְלָּאו אֶמְצָא הַחֶסֶד 

"עֵת קוֹלִי הֲדַּךְ יִלְחַשׁ תְפִלַּתוֹ הָאַחֲרוֹנָה,

"אִם אָזִיז אַחַת מִלֶּטֶף קְוֻצוֹתֶיהָ עַל הַכֶּסֶת,

"שֶׁמַא בְּפָנֶיהָ אֶתְבּוֹנֵן בְּתַאֲבָה חוֹמֵסֶת:

"אַנְגֶ'לָה טוֹבָה, בִּטְחִי בְזֵה הַדֶּמַע;

"אִם לָאו, כְּרֶגַע אֶת כְּלַל כְּנֶסֶת

"צֹרְרָי אֲנִי מַחְרִיד בְּזַעֲקַת חָרְמָה,

"וְיוֹצֵא נֶגְדָּם, אִם-גָּם נִיבִים לָהֵם כְּדֹב וְכְזְאֵב מֻכֵּי חֵמָה".

 

XVIII

"אָה! מַדּוּעַ זֶה נֶחְרַדֶת נֶפֶשׁ עֲיֵפָה?

"אֲמֵלָה, צַפֵדָה, חֲצַר-עַד מְעוֹנֵךְ,

"כְּבָר צִלְצוּל לֶכְתֵּךְ יִפְתַח בִּנְקִיפָה;

"וּמֵעוֹלָם, עַרְבִית וְשַׁחֲרִית, לְמַעֲנֵךְ

"לֹא הֶחְמַצְת".– כַּךְ תּלוּנַתָהּ הוֹעִילָה לְחַנֵּךְ

אֶת בְּעֵרַת פּוֹרפִירוֹ לִדְּבָרִים שֶׁל יֶתֶר רוֹךְ;

כֹּה דְּאוּבִים הַיוּ, וּרְווּיִים בְּצַעַר מַר וְאֶנֶח,

שְׁאַנְגֶ'לָה הִבְטִיחָה כִי יוּכַל לִסְמוֹך

כִּי תַּעַשׂ כָּל שֶׁיְאַוֶּה, לְטוֹב אוֹ רַע מַה מֶנָּהּ יַהֲלֹך.

 

 XIX

לֵאמוֹר, כִּי תּוֹבִילוֹ, בְּסוֹדִיּוּת גְּמוּרָה,

הַיְשֵׁר לִמְדוֹרָה שֶׁל מַדְלֶן, וְתַּסְתִּירוֹ

בְתוֹךְ אֲרוֹן, וְתְהֵא צִנְעָתוֹ שְׁמוּרָה

בִיְפִי הַנַּעֲרָה לַחֲזוֹת, סָמוּי מְעֵין רוֹאוֹ,

וְהַלְוַאי יִזְכֵּה בְלֵב רַב מִפְּנִינִים מִכְרוֹ,

עֵת שֶׁלִגְיוֹן פֵיוֹת כּוֹבֵשׁ אֶת מִטַּתָה,

וּכְבֵדוֹת עֵינֵיהָ תַּחַת קֶסֶם וְנִדְרוֹ.

כִּי מִפְגַּשׁ נֶאֱהַבִים כָּזֶה לֹא קָם עַד עַתָּה

מֵאָז מֶרְלִין לַשֵּׁדָה שֶׁלוֹ הֶחְזִיר מלוֹא חוֹב הַבְּעָתָה.

 

XX

"יְהִי זֵה כְּחֶפְצוֹ", הַמַּטְרוֹנִית הִסְכִּימָה:

"כֹּל-טוּב שֶׁל תַּרְגִּימָה יְאֻחְסַנוּ מַהֵר

"שָׁם בְּלֵיל הַמִּשְׁתֶּה: לְיַד תֹּף הָרִקְמָה

"וְאֶת הַלַּאוּטָה שֶלָה תִרְאֶה: הַזְּמָן דֹּהֵר,

"הֵן תַּשׁ כֹּחִי וְגָּם אִטִּית הִנְנִי, אֶזַהֵר

"בְּדַּעֲתִי הַמְּבֻלְבֶלֶת מֵעֲמוֹד בַּמַּטָּלָה.

"כָּאן הַמְּתֵּן, יַלְדִּי, בְּאֹרֶךְ רוּחַ, כְּרָע וְהַרְהֵר

"בֵּינְתַיִם: אָה! עַלֵיךָ לְקַחְתָּה לַךְ לְכָלָה,

"אוֹ כִי לָעַד בֵּין הַמֵּתִים אֶשְׁכָּן וְאֵין לִי גְּאֻלָּה."

 

 XXI

אָמְרָה, וְנִצְטַלְעָה מִשּׁם בְּטֹרֶד יֵאוּשָׁה.

דַּקּוֹת אֵין-סוֹף הַמּאַהֵב סָפַר לְאַט;

הַמַּטְרוֹנִית חָזְרָה וְעַל אָזְנוֹ לָחְשָׁה

לָבוֹא אַחֲרֶיהָ, מֶבַּטָה עָשֵׁשׁ, נִבְעַת

מֵחֲשַׁשָהּ לְרַחַשׁ-קוֹל. הֵם לְמִפְלָט

הִגִּיעוּ לְבַסּוֹף בְּמַחְשַׁכֵּי אַכְסַדְרָאוֹת,

וְנִכְנְסוּ לְחֲדַר הָעַלְמָה, הַמִּשְׁיִי, הַתָּם, הַלָּט.

שָׁם פּוֹרְפִירוֹ שִׁכֵּן עַצְמוֹ שֶׁלֹא לְהֵרָאוֹת,

וְאִילוּ בָת בְּרִיתוֹ פָּנְתָה וְנֶחְפֶּזָה לָשּוּב בְּמֹחַ תְּקוּף פְּרָעוֹת.

 

 XXII

בְּיַד הַמְּגַשֵּׁשֶׁת עַל הַמַּעֲקֶה,

אַנְגֶ'לָה הַיְּשִׁישָׁה נִחְשָׁה בַמַּדְרֵגוֹת,

לְפֶתַע אֲמָתָהּ שֶׁל מַדְלֶן, כְּרוּחַ מֻכֶּה

קֶסֶם שֶׁל סֶנְט אַגְנֶס, קָמָה לְהַנְחוֹת,

בְּלִי דַּעַת, עִם פָּמוֹט כֶּסֶף בְּיָדָהּ, רָכּוֹת,

בִּמְסִירוּת כְּבִשְׁלִיחוּת, אֶת הַשַּׁטְיָה

הַזְּקֵנָה לְבֶטַח בַּמּוֹרָד. בַּהֲכָנוֹת

פּוֹתֵחַ פּוֹרְפִירוֹ לַשִּׂים עֵינַיִם בַּמִּטָה;

הִיא בָאָה, שׁוּב הִיא בָאָה, כְּצוֹצֶלֶת, רַק לִפְרוֹחַ בִּשְׁעָטָה.

 

 XXIII

הַנֵּר כָּבָה עֵת נִכְנְסָה הִיא פְנִימָה,

וּבְהֵל יָרֵחַ חִוַּרְיָן עֶשְׁנוֹ חָדַל, וְמֵת:

סַגְרָה הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ, הִתְנַשְּׁמָה,

כְּנַחַה בִקְהַל רִפְאֵי חֶזְיוֹן אֱמֶת:

וְלֹא הִשְׁמִיעָה הֶגֶה, אוֹ, הֵד קִינָה נִדְהֵמֶת!

אַךְ לִבָּהּ, לִבָּהּ רָהוּט הָיָה,

נָהִיר הִכְאִיב לִבָּהּ לַצֶּלַע הַנִּרְדֵּמֶת;

כְּזָמִיר בְּלֹא-קוֹל, אֲשֵׁר בַּעֵּמֶק, לְהֶמְיָה

נִפַּח אֶת גְּרוֹנוֹ לַשָּׁוְא, וְמֵת, לִבּוֹ-בוֹ פָּג לְדֻמִיָּה.

 

 XXIV

חָלוֹן גָּבֹהַּ תְּלַת-קְשָׁתוֹת הָיָה כָאן,

עָטוּר כֻּלּוֹ צְלָמִים גְּלוּפִים

שֶׁל פְּרִי, פְּרָחִים וַאֲגֻדּוֹת קַחְוָן,

וּמְשֻׁבָּץ לוּחוֹת מִיַּד כְּשָׁפִים,

בְּנֵי-גָּוֶן לְאֵין-סְפוֹר וְעִם צְבָעִים יָפִים

כְּעֹמֶק הַקְּטִיפָה שֶׁל כְּנַף סָס-הַנָּמֵר;

וּבַמֶּרְכָּז, בֵּין אֶלֶף שִׁלְטֵי אַלוּפִים,

קְדוֹשִׁים שֶׁל דִּמְדּוּמִים וְהוֹד קוֹדֵר,

סָמוּק מִדָּם מְלָכוֹת וּמְלָכִים, מָגֵן אֵימִים שׁוֹמֵר.

 

XXV

הַסַּהַר הַחָרְפִּי מָלֵא זָרָח עַל הַחָלוֹן,

זוֹרֵק בְּעֵרוֹת שָׁנִי בִצְחוֹר

חָזֵהָּ שֶׁל מַדְלֶן, אֲשֶׁר רַכְנָה חַסְדֵי עֶלְיוֹן

לִקְרוֹא; יָדֶיָה הַדְּבֵקוֹת רָחְצוּ בְרֶסֶס אוֹר

וַרְדִּי, עָנֹג כְּאַחְלָמָה כֶסֶף צְלַבָהּ נָאוֹר,

וְשְׂעַרָהּ בָעֲטָרָה שֶׁל זֹהַר, כִּקְדוֹשָׁה:

וְכָל מַרְאֶיָהּ כְּמַלְאַךְ מֻפְלָא, שְׁאַךְ נֵעוֹר,

הַגָּם חָסֵר בִּכְנַף שָׁמַיִם: – פּוֹרְפִירוֹ נִתְפַּס חֻלְשָׁה:

בִּכְרִיעַתָּהּ הִנָּה יְצוּר טָהֹר כֹּה, חַף מִפִגְמֵי יְלוּד אִשָּׁה.

 

XXVI

מִיָּד שָׁב לְבָבוֹ וְקָם: תְפִלּוֹתֵיהָּ בָאוּ לְתֻמָּן,

וְהִיא מִכֹּל שִׁזְרֵי פְנִינָיו אֶת שְׂעַרָהּ מַתֵּרֶת;

אַחַת-אַחַת האֶצְעָדוֹת פּוֹרֵקֶת עַל חֻמָּן;

כֹּל לְסוּטָה בְשׂוּמָה לְפִי תּוֹר מְשַׁחְרֵרֶת,

עַד כִּי כְלַל הַמַּחְלָצוֹת נִפְשַׁל בְּלַחַשׁ לְשַׁחֵר אֶת

הַבִּרְכַּיִם: חֶצְיָהּ חֲבוּיָה, כְּבַת-יָם בְּאַצּוֹת,

לְרֶגַע מְהֻרְהֶרֶת, וְשׁוֹגָה, בְּדִּמְיוֹנָהּ מַכֶּרֶת

בְּסֶנְט אַגְנֶס הַנָּאוָה עַל כֶּסֶת הַנּוֹצוֹת,

וִלְבַל יִפְקַע הַקֶּסֶם, אַך-וְרַק מוּל פָּנֶיהָ עֵינֶיהָ נְעוּצוֹת.

 

XXVII

עַתָּה, רוֹעֵדֶת בְּקִנָהּ הָרַךְ וְהַקּוֹפֵא,

שְׂרוּעָה, נִסְחֶפֶת בְּהָקִיץ, מְעֻלֶּפֶת,

עַד כִּי אִלְחוּשׁ נֵחַם שֵׁינָה, כּוֹפֶה

מַרְגּוֹעַ בְּכָל אֵיבָר, בִּנְשָׁמָה מִתְעַיֵּפֶת;

נִסַּקָה, כְּמַחֲשָׁבָה, עַד בֹּקֶר מְרַחֵפֶת;

מִצַּעַר וְשִׂמְחָה בְחֶרְגוֹנָהּ נְצוּרָה;

כְּתָּנָך שֶׁל בְּנֵי חָם בִּתְּפִלָה, מְלֻפֶּפֶת;

מִפְּנֵי גֶּשֶׁם וְשֶׁמֶש יַחְדָּו נִסְתְּרָה,

כְּמוֹ הָיְתָה הַשּׁוֹשָנָה לְהִסּגֵר אֹמֶרֶת, לְנִצָן בַּחֲזָרָה.

 

XXVIII

בְּגַּן הַעֵדֶן שְׁפָרַץ, וְסְחוּף-חוּשִׁים,

בְּרִיק בִּגְדָהּ נָתַן פּוֹרְפִירוֹ עַיִן מְִחַנֵּנֶת,

וְהֶאֱזִין לִנְשִׁימַתָהּ, וְלוּ בְמַעֲשֵׂה-נִסִּים

יֵעוֹר אֶל תוֹךְ הִתְמוֹגְגוּת נִרְדֶמֶת;

וּכְשִׁמְעָהּ, כְּהֶרֶף הוּא סִמֵּן אֶת

הַבְּרָכָה, נִשֵׁף רוּחוּ: וְאַז מֵהָאָרוֹן נֶחְטַף,

מַחֲרִישׁ כְּמוֹרָא בִקְצוֹת אֶרֶץ שׁוֹמֶמֶת,

וְעַל מַרְבָד הָסוּי, דָּמוּם, טָפַף,

מִבֵין הַוִּילָאוֹת הֵצִיץ בָּה, שׁוּר! – הִיא לֹא תָּנִיד עַפְעַף.

 

 XXIX

אוֹ-אָז אֶל דֹּפֶן הַמִּטָּה, שָׁם יָּרֵחַ נִדְהָה

יָצָר דִּמְדוּם כָּבוּי, כָּסְפִּי, הִצִּיב בַּעֲדִינוּת

שֻׁלְחָן, עָלָיו הִשְׁלִיךְ, כָּאוּב קִמְעָה,

אָרִיג עָשׂוּי מַטְוֶה זָהָב, עִם אַרְגָּמָן וְדִּיּוּת:–

הוֹ לְמוֹרְפִין מַרְדִּים בְּתוֹר קִשּׁוּט!

הַקְּלַרִיוֹן חָגַג חֲצוֹת בִּצְוָחָה,

תּוֹף-הַדּוּד, הַקְּלַרִינֶט בְּקוֹל עֱנוּת,

הֶחְרִישׁוּ אֶת אָזְנָיו, אִם-גָּם בִּדְּעִיכָה:–

כִּי הָרַעַשׁ חָדַל, עֵת דֶּלֶת הָאוּלָם שָׁבָה וְהֻבְרְחָה.

 

 XXX

וְהִיא יָשְׁנָה עֲדַיִן שְׁנַת תָּכוֹל מוּגָף,

בִּכְלֵי-לָבָן, מִשְׁיִים, נִבְשַׂם אֵזוֹב הַכָּר,

שָׁעָה שְׁהוּא חִילֵץ מִן הֶאָרוֹן, גָּרַף

תַּפּוחַ וְחָבוּשׁ, שֵׁזִיף וְדְּלַעַת בְּסֻכָּר;

עִם קְרִישִׁים נִמוֹחִים מִן הַקּוֹם הַמֻּבְחָר,

וְכָל מִינֵי סִירוֹפּ בְּגִּוְנוּן קִנָּמוֹן;

נֹפֶת וְתְּמָרִים שְׁנָדוּ בִסְפִינוֹת מִסְחָר

מִפֶס; מַעֲדַנִּים בְּתַּבְלִינִים שְׁבְּהֲמוֹן

הָעֳבְרוּ מֵאַרְצוֹת מֶשִׁי וְאֶרֶז, סַּמַרְקַנְד עַד לְבָנוֹן.

 

XXXI

בְּיַד קוֹרֶנֶת אֶת הַמִּגְדָּנוֹת עָרַם

עַל כְּלֵי זָהָב וְקַעֲרוֹת בְּבֹהַק

כֶּסֶף מְעֻטָּר: וְעָמְדָה תִפְאַרְתָּם

בְּעִזְבוֹן לַיִל דֹּם נִּשְׁתַּק,

כְּפוֹר הַחֶדֶר מָלֵא נִיחוֹחַם הַדַּק.–

"עַתָּה, אֲהוּבַתִי-לִי, מַלְאָכִי, הִתְעוֹרְרִי!

"אֲנִי לַךְ נָזִיר, אַתְּ לִי מַלְכוּת שַׁחַק:

"בְּשֵׁם אַגְנֶס הַצָּדֶּקֶת, עֵינַיִך עוֹרְרִי,

"פֶּן לְצִּדֵּךְ אֱטֶה לַנּוּם, נָפְשִׁי בִכְאֵב עַד אֵין צָרִי."

 

 XXXII

עוֹדוֹ לוֹחֵשׁ, רִפְיוֹן זְרוֹעוֹ, הַחֲמִימָה,

בְּכַרָהּ הִשְׁתַּקֵּעַ. חֲלוֹמָהּ שְׁקוּי צְלָלִים

מֵאֵבֶךְ וִילוֹן:– שְׁעַת חֲצוֹת כָּעֵת, קִסְמָהּ

לֹא יִתְמוֹסֵס כְּקֵּרַח הַנְּחָלִים:

עַל חֶמֶד מַגָּשִׁים שְׁבִיבֵי סַהַר מוּטָלִים,

אִמְרַת פָּז רְחָבָה עַל שָׁטִיחַ נוֹפֵלֶת:

נִדְמֶה לְעוֹלָם, לְעוֹלָם הוּא לֹא יַחְלִים

מִכֶּשֶׁף כֹּה עָז, עֵינֵי גְּבִרְתּוֹ הַמּיֻחֶלֶת;

אוֹ-אָז שָׁגָה מְעַט, בְּקוּרֵי הֲזָיוֹת הִתְחַבֵּט לְאֵין תּוֹחֶלֶת.

 

 XXXIII

לְעוֹרֵרָה, אָחַז בַּלַּאוּטָה הַנְּפוּחָה,–

מְזֻעֲזָע,–וְאַז, בִּצְלִיל שֶׁל רוֹךְ שֹׁפִי,

נִגֵּן פִּזְמוֹן עָתִיק, זִמְרָה מֵאָז נִשְׁכָּחָה,

שְׁמָהּ בְפְּרוֹבַנְס, “La belle dame sans mercy”:

נָגַע בִּכְנַף אָזְנָהּ כְנַף הַנִּגּוּן הָסוּי;–

מֻפְרָעַת בְּעֶטְיוֹ, הִשְׁמִיעָה בְעֶדְנָה גְּנִיחָה:

פָּסַק – הִיא הִתְנַשְׁפָה קְצָרוֹת – וּבְנֹגָה פִתְאוֹמִי

עֵינֵיָה בְכָחוֹל נִרְעַש הַיוּ פְקֻחוֹת לִרְוָחָה:

הוּא עַל בִּרְכָּיו צָלַל, חֵוֵּר כְּאֶבֶן שְׁהֵיטֵב מֹרְטָה וְצֻחְצַחָה.

 

XXXIV

עֵינֵיָה הפְּקֻחוֹת, הִמְשִׁיכוֹ עוֹד,

וּבְהָקִיץ אָמְנָם, חֶזְיוֹן שְׁנָתָהּ לִרְאוֹת:

וְרַק תְּמוּרָה כוֹאֵבֶת אִיֵּמָה לִטְרוֹד

אֶת עֹנֶג חֲלוֹמָהּ הַזָּךְ כֹּה וְעָבֹת,

וּבְעֶטְיָה הֵחֵלָּה מַדְלֶן הַנָּאוָה לִבְכּוֹת,

לְהִתְיַפֵּחַ בְּמִלִים שֶׁל כְּלוּם וְנְהִימָה;

מִבְּלִי לַחְדֹּל בְּפּוֹרְפִירוֹ לִבְהוֹת

כֹּרֵעַ, אֶת יָדָיו פּוֹכֵר וְעֵינוֹ קָמָה,

יְרֵא מִדָּבֵּר אוֹ מִזּוּז, הִיא נִרְאֲתָה כָה חֲלוּמָה.

 

 XXXV

"אָה, פּוֹרְפִירוֹ, אֲמְרָה, גָּם עַתָּה

"בְתוֹך אָזְנִי קוֹלְךָ רְתֵת מַתְקוּת,

"נִמְתַּק עִם-כֹּל שְׁבוּעָה בִנְעִימוּתָה;

"עֵינַיִם אֵלֶה נֶעֱצַבוּ לִצְלִילוּת וְנַעֲלּוּת:

"הִשְׁתַּנֵּיתַ! כֹּה צוֹנֵן, חִוֵר וְכְסוּי חֲדְלוּת!

"פּוֹרְפִירוֹ שֶׁלִי, הַקּוֹל הַלָּז עָשֵׂה כִי יְשָּׁנֶה,

"גָּם הַתְּלוּנוֹת, יַקִּיר, אוֹתוֹ מֶבַּט אַל-כְּלוּת!

"אוֹ אַל-נָא יַּעַזְבֵנִי כָאן בַּנֶּצַח הַמְּעֻנֶּה,

"הָיָה כִי מַתָּ, אֲהוּבִי, הֵן לֹא אֵדַע אָנָה אֶפְנֶה."

 

 XXXVI

מִבֵּן תְּמוּתָה בִתְּשׁוּקָתוֹ עָצַם וָרָב

מִטְּעָמִים עֲסִיסִיִּים כֹּה, הִתְרוֹמֵם,

שְׁמֵימִי, רוֹשֵׁף, וּפוֹעֵם כַּכּוֹכָב

הַנִּבַּט בְּלֵב רָקִיעַ סַפִּירִי וּמִתְנַמְנֵם;

וּבְקוּמוֹ, בַּחֲלוֹמָה נוֹצַק, וְהִתְרַקֵם

כְּהִמַזֶּג נִיחוֹחַ וֶרֶד עִם הַסִּגָּלִית,–

נֶסֶךְ מַמְתִיק: מַשְׁבֵי כְפוֹר סְבִיבוֹתֵיהֶם

בְּמַדְקֵרוֹת בָּרָד נוֹקְשִׁים עַל הַזְּגוּגִית

כְּמֹרַךְ אַהֲבָה; הַלְּבָנָה שֶׁל סֶנְט אַגְנֶס נִכְבֶּית.

 

XXXVII

חֹשֶׁךְ: סַעַר זִלְעָפוֹת בְּעֹז בָּרָד מֵטִיחַ:

"זֵה לֹא חֲלוֹם, מַדְלֶן שֶׁלִי, כָּלָה!"

חֹשֶׁךְ: קֹפֶא הֶעַלְעוֹל מִשְׁתּוֹלֵל, מֵפִיחַ,

"לֹא חֲלוֹם, אֲבוֹי! אֲבוֹי! אֲנִי הַאָבֵלָה!

"פּוֹרְפִירוֹ יַּעַזְבֵנִי כָאן עוֹרֶגֶת, מִתְּכַּלָה.–

"רָשָׁע! עוֹד לִמְעוֹל בַּמֶּה יָכוֹל הָיָה בִי?

"לֹא אַחָרֵף, הַלֹּא לִבִּי בוֹ-בְשֶׁלוֹ נִכְלָא,

"הַלֹּא תִּטְּשֵׁנִי נִבְגְדָה בְסֵתֶר מַחֲבוֹאִי;–

"יוֹנָה שְׁבֻרַת כָּנָף, לְבַד, נוֹאָשׁ אוֹמֵרֶת בְּחַגְוִי."

 

 XXXVIII

"מַדְלֶן שֶׁלִי! חוֹלֵמֶת מְתוּקָה! כָּלָה!

"מָה, אֶהְיֶה אֲנִי לַךְ עֶבֶד מְבֹרָךְ?

"מָגֵן יָפְיֵךְ וְתֹּאַר לֵב לוֹ, עֵינוֹ חַכְלִילָה?

"אָה, מִזְבֵּחַ כֶּסֶף, אֲבַקֶּשׁ מָנוֹחַ

"פֹּה, בְתֹּם שְׁעוֹת תְּעִיָּה לאָפֵס-כֹּחַ,

"צַלְיָן מֻרְעָב,– בְּדֶרֶךְ נֵס נִצַּל.

"הַגָּם מָצָאתִי, אֶת קִנֵךְ לֹא אֶעֱשֶׂה מַלְקוֹחַ

"חוּץ מֵחֶמְדַּתֵּךְ-אַתְּ; אִם לֹא תֶּחְדַּל

"בְּדַּעֲתָהּ לִבְטֹחַ, מַדְלֶן נָאוָה,  בִּשְׁאֵינוֹ כוֹפֵר וַנְדָּל."

 

 XXXIX

"שׁוּר! מֵאֶרֶץ פֵיוֹת שְׁדֵי הַסַּעַר פָּשְׁטוּ,

"חֶזְיוֹן אֵימִים, אָבל נוֹשֵׂא בְרָכָה:

"לָקוּם – לָקוּם! צְפִירוֹת בֹּקֶר נָטוּ:–

"וְדַעַת הוֹלְלִים בְּבִלְעָם נִפַּחָה:–

"נָנוּס, לִבָּתִי, נָאוּץ בְּשִׂמְחָה;

"אֹזֶן אֵין לִשְׁמוֹעַ, גָּם עַיִן לִרְאוֹת,

"שְׁנַת כֹּל טֻּבְּעָה בַּיַּיִן וּבִתְּמָד נְסוּכָה:

"הִתְנַעֲרִי! אַהֲבָתִי, בְּעֹז תַעֲצֻמוֹת,

"כִּי בַיִת לִי לְמַעַנֵךְ דָּרוֹמָה לְעֵבֶר הַבִּצוֹת."

 

 XL

לִדְּבָרָיו הִיא מִהַרָה, מִפַּחַד רוֹחֵפֶת,

מֵחֲמַת פְּרִיצֵי-חֲיוֹת הַנְּפוֹצִים עַל שָׁכְבָם,

בְּלֶטֶשׁ עַיִן, וְאוּלַי אַף, בְּחָנִית נִשְׁלֶפֶת –

גֶּרֶם מַדְרֵגוֹת רַחַב הֶחְשִׁיךְ מָטָּה נְתִיבַם.–

קוֹל אֱנוֹשׁ לֹא נִשְׁמָע מְלֹא הַבַּיִת סְבִיבָם.

מְנוֹרָה עַל שַּׁלְשֶׁלֶת הִבְהֵבָה עַל כֹּל דֶּלֶת;

נֵץ, כֶּלֶב וּפָרָשׁ עַל שָׁטִיחַ בְּכָל-צְבָאָם,

לַקִּיר נֶחְבְּטוּ בִשְׁבִי רוּחַ מִשְׁתּוֹלֵלֶת;

מַרְבָד אָרֹךְ כָּנְפוֹ הֵרִים מִהָרִצְפָּה הַמִּתְעַרְבֵּלֶת.

 

 XLI

גּוֹלְשִׁים, כִּרְפָאִים, לַמָּבוֹא הַגָּדוֹל;

כִּרְפָאִים, הֵם גּוֹלְשִׁים, אֶל סְטָו הַבַּרְזֶל;

שָׁם הַשּׁוֹעֵר שָׂרוּעַ, אֵיבַרָיו בִּשְׁכֹּל,

וּבְצִדּוֹ, עֲנָק וְרֵיק, קַּנְקַן מִתְגּוֹלֵל.

כֶּלֶב-הַדָּם עֵר וְקָם, עוֹרוֹ מְטַלְטֵל,

אַךְ עַיִן פִּקְחִית אַחַר בַּת-בָּיִת מִתְחַקָּה:

זֵה, אַחַר זֵה, בְּרִיחִים יַחְלִיקוּ כְּנוֹזֵל:–

דֹּם שַׁלְשֶׁלֶת מוּנָח עַל מִרְצֶפֶת שְׁחוּקָה:–

מַפְתֵחַ סַב, וְכָל צִירֵי הַדֶּלֶת מַשְׁמִיעִים אֲנָקָה.

 

 XLII

וְהֵם אֵינָם, כֵּן, אֵי שָׁנִים רָבּוֹת

מֵאָז הַצֶּמֶד נָס אֶל-תּוֹך הַסְּעָרָה.

הָרוֹזֵן אוֹתוֹ לָיְלָה חָלַם תַּלְאֻבוֹת,

כֹּל רֵעָיו הֶעַזִּים הֶחֱלִיפוּ צוּרָה

לְשֵׁד, מְכַשֵּׁף, רִמַּת קֶבֶר כְּעֻרָה,

וְהַיוּ לוֹ לְסִיוּט מַתְּמִיד. אַנְגֶ'לָה מָלְאוּ

יָמֶיהָּ בְפִרְפּוּר שָׁבָץ, פַּנֵיָה עֻוְּתוּ לְזָרָא;

שִׂפְתֵי הָאֶבְיוֹן אֶלֶף "אַוֶה" מִלֵּלוּ,

אַחַר בְּאֵפֶר קַר נִרְדַּם וְכָל זֹכְרָיו עַד אֶחָד לַנֶּצַח כָּלוּ.

 

 

 
William Holman Hunt, "ליל סנט אגנס: המנוסה", 1867. שמן על בד, Walker Art Gallery, Liverpool, UK

William Holman Hunt, "ליל סנט אגנס: המנוסה", 1867. שמן על בד,
Walker Art Gallery
, Liverpool, UK

הערות


הפואמה עצמה, כמו רבות מן ההערות, מאסופת השירה של קיטס בעריכתו של Wright Paul, מ-2001.


Ralph Fletcher Seymour, איורים,  Edmund Gosse הקדמה, ליל סנט אגנס, 1900

Ralph Fletcher Seymour, איורים, Edmund Gosse הקדמה, ליל סנט אגנס, 1900

 

לֵיל סֶנְט אַגְנֶס – ליל סנט אגנס חל ב-21 בינואר, החודש ב-1819 בו כתב קיטס בן ה-23 את השיר שזו כותרתו. הוא קרוי על שם אגנס הקדושה. לפי המסורת העממית, בלילה זה יוכלו הבתולות לראות את מי שעתיד להיות להן לבעל. *** אֶבְיוֹן הַתְּפִלָּה – המתפלל בעד פרוטות בעבור אחרים, Beadsman, או "איש המחרוזת", במקור. *** כְּבוּלְים בְּתַּכְרִיכִים שְׁחוֹרִים שֶׁל כַּפָּרוֹת – במקור: Purgatorial rails. התרגום נשען על הערה ב-John Algeo, The Origins and Development of the English Language, vol. 1, 2005 (2001), p. 17, , לפיה אין להבין כאן את המלה Rails כ"סורגים", אלא כ"אריגים", אריגי טהרה, ולכן תרגמתי ל"תכריכים של כפרות". *** דּוֹרְשִׁים – נושאים דרשות ומתפללים. ***

The Eve of St. Agnes, by Charles E. Wentworth, Cambridge University Press, 1885

The Eve of St. Agnes, by Charles E. Wentworth,
Cambridge University Press, 1885


כָּסְפּוֹ – (כוספו) – כיסופו. *** הֵן-צֶדֶק – כאן נחשפת האירוניה של קיטס, שמצא בדמיון ובחזיונות הרוח את דבר-האמת, אך גם סלד מאמונות תפלות בפרט ומהדת המאורגנת בכלל. ניתן להיווכח בכך ב: סוֹנֵטָה: שְׁנִכְתְּבָה בְתִּעוּב כּלַפֵּי אֱמוּנָת הָהֶבֶל הָהַמוֹנִית. ***

הרבו הן-צדק לדברThe Eve of St. Agnes, by Charles E. Wentworth, Cambridge University Press, 1885

הרבו הן-צדק לדבר
The Eve of St. Agnes, by Charles E. Wentworth, Cambridge University Press, 1885

 

גִּרְפֵי שֹׁבֶל בִּמְסֹבָב – שובלי סחרור וטאטוא שמלות על המרצפת. במכתב מה-11 ביוני 1820 למוציא לאור וידידו ג'ון טיילור, ששגה בהדפסת השיר, הוא מבהיר עניין זה. *** עַפְרָא דְאַרְעָא – עפר הארץ: אין ואפס, נחשבים כמת. *** וְצֹאנָהּ – על פי המסורת, הוקרבו שתי שיות למשתה של אגנס הקדושה וגזתן נטוותה בידי נזירות לגלימה או רצועת צמר, אותן לבשו אפיפיורים ובישופים. *** פּוֹרְפִירִוֹ –  מהמלה הלאטינית porphyry, פורפיר בעברית, מחצב בצבע ארגמן ומקור המלה ארגמן בלאטינית, הוא צבע המלכות, האצילות. ***

 

The Eve of St. Agnes, by Charles E. Wentworth, Cambridge University Press, 1885

The Eve of St. Agnes, by Charles E. Wentworth,
Cambridge University Press, 1885

חוּץ מֵאוֹמֶנֶת חֲלוּשָׁה, זְקֵנָה מִבַּעֲלַת הָאוֹב – במקור: Beldame, זקנה מכוערת, "מכשפה"; ובאנגלית עתיקה מטרונה כבודה, אומנת: רימוז לנאהבים מוורונה. *** נִרְהָב – גואה. *** סַפֵּר לַסָּבְתָא – במקור: Gossip, dear; כשהכוונה לפטפוטי נשים. *** בְּכֶלַח אֵל שׁוֹקֵעַcrone – כאן, לפי Wright, הכוונה לפֵיה זקנה, או לאלת קץ מחזור החיים שמשכנה בצדו האפל של הירח. *** אֶמְצָא הַחֶסֶד – ברית חדשה, אל העברים ד'. *** מַה מֶנָּהּ יַהֲלֹך – אחת היא לה, על-פי איוב ט"ז. *** מֶרְלִיןMerlin, הקוסם האגדי, פותה ע"י "הגבירה מהאגם" ובכישופה, ננעל למוות איטי בגומחת קבר של זוג נאהבים.

 

The Eve of St. Agnes, by Charles E. Wentworth, Cambridge University Press, 1885

The Eve of St. Agnes, by Charles E. Wentworth,
Cambridge University Press, 1885

 

 

תֹּף הָרִקְמָה – באנגלית עכשוית: Hoop. *** לַּאוּטָהלאוטה, לוט, קתרוס: Lute. *** כְּזָמִיר בְּלֹא-קוֹל – אחד מניצני הסונטות בשיר זה, שנכתבו מאוחר יותר באותה "שנה קסומה" של קיטס, "אודה לזמיר". *** קַחְוָן– במקור, Knot-grass, שצ"ל בעברית ארכובית הצפורים. *** סָס-הַנָּמֵרJersey Tiger-moth, למשל. *** חֶרְגוֹנָהּ – חֵרָגוֹן: טרנס (מחריגה). *** בְּנֵי חָם – במקור swart Paynims, פגאנים שחרחרים. *** בְּרִיק בִּגְדָהּ נָתַן פּוֹרְפִירוֹ עַיִן – מנקודת מבט חלקית, כנראה.

 

The Eve of St. Agnes, by Charles E. Wentworth, Cambridge University Press, 1885

The Eve of St. Agnes, by Charles E. Wentworth,
Cambridge University Press, 1885

 

נִשֵׁף רוּחוּ – Breath’d himself, (הבשורה על-פי יוחנן כ'). לא יכולתי לתרגם ל"נפח". *** דִּיּוּת – jet, שחור כדיו. *** קְּלַרִיוֹןקְּלַרִיוֹן, כלי נשיפה עתיק. *** קּוֹם – curd, הקריש שמתחת לשמנת. *** La belle dame sans mercy – "הגבירה היפה שאינה יודעת רחם" – כותרת שיר של קיטס ממארס-אפריל אותה שנה. קיטס נטל אותה משיר של Alain Chartier שנכתב ב-1414.

 

Peter Alexander Hay, The Eve of Saint Agnes, 1905

Peter Alexander Hay, The Eve of Saint Agnes, 1905

 

 

רְתֵת – רטט, חרדה, גיל (הושע י"ג, א). *** כוֹכָב – ניצן הסונטה Bright Star הנחשבת האחרונה של קיטס. *** יַּיִן – Rhenish, במקור: יין מהריין. *** תְּמָד – mead, "מי דבש", שכר המיוצר מדבש. *** כֶּלֶב-הַדָּם – bloodhound, כלב-ציד שתפקידו למצוא ברחרוח את בעלי החיים שנורו ע"י בעליו. אַוֶה – תפלת "אוה מריה".

 

 

נָהִיר הִכְאִיב לִבָּהּ לַצֶּלַע הַנִּרְדֵּמֶתJohn Everett Millais, St. Agnes Eve, Engraved by the Dalziels, 1857. Wood Engraving, via Victorian Web

נָהִיר הִכְאִיב לִבָּהּ לַצֶּלַע הַנִּרְדֵּמֶת
John Everett Millais, St. Agnes Eve, Engraved by the Dalziels, 1857. Wood Engraving, via Victorian Web

 
 

בית השיר בנוי על פי הסטנצה של אדמונד ספנסר בפואמה The Faerie Queene מ-1596. מספר השורות בבית תשעה, משקל שמונה מהן פֶּנטמטר יאמבי (חמש הטעמות בכל שורה) והתשיעית, האחרונה, הֶקסמטר יאמבי (שש הטעמות). כמובן שהעברית איננה יכולה לעמוד בדרישות הללו (אבל היא יכולה לנסות). הטורים מחורזים בסדר של א-ב-א-ב-ב-ג-ב-ג-ג.

 

הגישה שלי לתרגום, בהתייחס ליכולתי הצנועה, כמובן, קרובה (באלף-אלפי הבדלות) לעקרונות של עדו בסוק בתרגמו את גרגנטואה ופנטגרואל לרבלה: עקרון העונג (של המתרגמת) ועקרון החִיוּת (שהוא מצטט מניטשה). ועלי לציין גם כי נאלצתי להשתמש גם בחרוזים חגרים (דוגמת "התרומם-מתנמנם" וגרוע מזה, כמו "מתנמנם-התרקם"), ובכך לבגוד במקור רק מכוונה להשאר נאמנה לו. אבל זה פרדוקס התרגום.

 

Harry Clarke (Dublin 1889-1931 Zurich), The Eve of St. Agnes, 1924. Stained Glass, Dublin City Gallery

Harry Clarke (Dublin 1889-1931 Zurich), The Eve of St. Agnes, 1924. Stained Glass, Dublin City Gallery

 

 

אמנים רבים איירו לאורך הדורות את הפואמה של קיטס, שעושרה החזותי כמו דורש זאת, ועבודותיהם שמשו לאיור דף זה. אמנם קיטס איננו מציין קואורדינטות זמן ומקום להתרחשות העלילתית, אך האמנים השתמשו בדרך כלל ברמזיו, כי מדובר בצרפת של ימה"ב.

 
Alexander Raju, Eve of Saint Agnes, 2009. Via finartamerica

Alexander Raju, Eve of Saint Agnes, 2009. Via finartamerica

 

תודה מקרב לב לכל מי שהגיע עד כאן. הערות יתקבלו באהבה. 

 

Arthur Hughes, רישום הכנה ל"ליל סנט אגנס", 1856. גרפית על ניר, טייט, לונדון

Arthur Hughes, רישום הכנה ל"ליל סנט אגנס", 1856. גרפית על ניר, טייט, לונדון

 

 

 

 

ג'ון קיטס: ליל סנט אגנס, א' – מקור

 
 

קודם שאוכל להציג את התרגום שלי ל-Eve of St. Agnes, לעיל המקור, לקריאה באתר ספרית הקונגרס של ארה"ב, ואחר כך מעט דברים. עלי לחלק את ההגשה לשתי רשומות משום שהקריאה באינטרנט איננה סובלת אורך כזה. כדאי לקרוא יחד עם האזנה לתסכית הרדיו של הבי.בי.סי.:

 
 
 

הפואמה הסיפורית של ג'ון קיטס, "ליל סנט אגנס", מגלמת את יכולתו הבלתי אפשרית של המשורר למזג את שני מימדי השיר – הפיזי (המלים וסדורן בתבנית של טור, משקל וחרוז) והמדומה – לסרט, המוקרן על המסך הפנימי של החושים כולם. באמצעות כח הדמיון הרב-חושי שלו קיטס מקים בסנט אגנס לתחיה את האסתטיקה הארוטית של שיר השירים ורומן הוורד הקדומים. למרבה הצער, טרם ההורדה לדפוס דרש ממנו המוציא לאור לנכות קטעים שנחשבו אז בוטים. העלילה מרמזת במעין היפוך לשיקספיר, רומיאו וג'וליה, בעוד היצירה בכללה עשויה מרקם של ניגודים, סתירות, ניגודים משלימים ואחדויות. בקצרה, "ליל סנט אגנס" הוא מלאכת מצרף של עמדות, מרקמים, חומרים, צלילים וצבעוניות סימפונית, המקימים ללבנו ולתשוקותינו אפריון-שלמה, ש"עַמּוּדָיו כֶסֶף, רְפִידָתוֹ זָהָב, מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן ותּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה.." (שיר השירים, ג', י').

 

מארג הניגודים והסתירות, של אור-חושך, קור-חום, זקנה-נעורים מגיע לשיאו בהתלכדות צורה לתוכן בהתנגדות האמיתות, שמיצג קרב הדברים בין פורפירו ואנג'לה הזקנה בבתים 16-18 סביב "שאלת ההסכמה". ובכל עוזה עולה בשיר הדילמה הבלתי פתורה של חירות הרצון ביחסי אהבה (והשאלה, בכלל, מהי אהבה). שהרי, מדלן, היא מבקשת לדעת מיהו אהבת חייה – לא לראות את פורפירו, כל שכן לא שיחדור בלא רשות לחדרה ולנפשה. זהו טעם הלווי החמצמץ שמטעין את עונג הקריאה באי-נחת. מוסיף לכך התיבול האירוני כלפי אמונות וכללי סרק המונעים את התגלות הרוח. ביחוד ניכר הדבר בשמוש במונחים של טהר להטענה מינית, דבר המעלה את פרדוקס המיניות הנשית בפטריארכיה והופך אותו כלי ריק: אין דבר כזה כוח הרוח (עליונות): כוח הוא תמיד פיזי, תמיד הוא תלוי בשרירים. התת-ניגודיות האנושית הזאת טורדת את תנועת הנפש המתענגת על "ליל סנט אגנס" והופכת אותה לתודעה.

 

אבל יש קריאה נוספת ל"ליל סנט אגנס", יותר נכון, סנט אגנס נוסף יש לנו לקרוא, והוא סנט אגנס של ההתאהבות, שכלו הוא דגם ליצירת האמנות של האוהבים. האם אין האהבה הופכת אותנו לאמנים, למחוללי אירועים ובוראי עולמות? כל עלילות הטפוס בסולם אל המרפסת, אל החלון, מפגשים בתנאים בלתי אפשריים ובמקומות בלתי צפויים ומבודדים, מעשי גבורה וחירוף נפש ויותר מכל מעשים של טירוף – כל אלה אופיניים לעולמות הדמיון (המוגשם ובלתי מוגשם) של אשה או גבר שאך-זה התאהבו. קיטס קרא היטב את שיקספיר, ואף מעיד על כך במכתביו (שיש לראות בהם מפעל אמנותי בפני עצמו), והקריאה בסנט אגנס מפרשת מחדש (בכל מיני צורות והפרודית ביניהן), את רומיאו ויוליה. יש קירוב רב מאד, מבחינות רבות, של מצב תודעה אמנותי לבין מצב תודעה מאוהב. מצב התודעה האמנותי של המאוהב הוא מה שנפרש בחזיון ההתרחשויות של "ליל סנט אגנס", שכל קיומו בגיא-הלואי של היות הדברים.

 

ג'ון קיטס כתב את Eve of St. Agnes ב-1819, בהיותו בן 23, שנתיים לפני מותו.

 

 

Edmund H. Garrett, מלקט ומאייר, מתוך Roses of romance from the poems of John Keats, תחילת המאה ה-19

 

כריסטופר פלאמר מפיו של נבוקוב על קפקא: יופי הוא חמלה

 

אין ליופי מליצים בימינו, ובקרב קובעי המדיניות האינטלקטואלית והאמנותית הוא, לא כל שכן הדבקוּת בו, נחשבים סמן של נחיתות. חשבתי על כך בשבוע שבו אני מתרגמת את הפואמה "ליל סנט אגנס" של ג'ון קיטס שכל-כולה הזדווגות (אין מלה אחרת לתאר את זה) של צבע, מוסיקה ומלים לכדי יופי מפואר שמדבר בעד עצמו, מוכיח את עצמו בתור נאורות. ביופי כזה נמצאת ההוכחה, שאין אווילי מן העמדה הצינית כלפי העולם, שרק פחדנות מסתתרת מאחוריה.  

 
Gilbert Garcin, נוקטורן, צלום בעקבות פול קלי, 2004, via Stephen Bulger Gallery

Gilbert Garcin, נוקטורן, צלום בעקבות פול קלי, 2004, via Stephen Bulger Gallery

 

יחד עם העבודה על קיטס אני קוראת את "החולה הנצחי" של חנוך לוין. לכאורה, אין רחוקים יותר זה-מזה כמו השניים הללו. ולא רק בדורות ובמגמות הדור אלא ביחס ליופי, שלוין חודר אותו תוך כדי שהוא הופך את כל השאיפות ליפי החיים לתמונת עולם נלעגת עד מוות. אבל כשחנוך לוין חוזר על "המלמול הנצחי" של האוהב ב"החולה הנצחי" שלו, "…יום שלישי, השמיני באוגוסט, יכולתי ללכת אליה בבוקר, יכולתי ללכת אליה לפני הצהריים, יכולתי ללכת אליה בצהריים, יכולתי ללכת אליה אחרי הצהריים, יכולתי ללכת אליה לפנות ערב…", וכך הלאה – בחוסר חמלה גמור, לכאורה, כלפי הדמות הנלעגת שלו, הוא משיג בדיוק את מה שהוא לכאורה בועט בו, את ההוכחה שיופי הוא חמלה וחמלה היא יופי.

 
Elliot Erwitt, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, 1988, via Magnum

Elliot Erwitt, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, 1988, via Magnum

 
 

בדיוק על כך מדברת דמותו של ולדימיר נאבוקוב המשוחקת על ידי כריסטופר פלאמר, המרצה על "הגלגול" של קפקא בפני תלמידיו, בנאום הנפלא שלהלן: 

 
 

ובהקשר לאירועי הירי האחרונים בארה"ב, קטע מדיון שנערך עם יוצר "באולינג לקולומביין", מייקל מור, על האלימות באמריקה. הדיון נערך בעקבות הירי בבית הקולנוע "אורורה" בקולורדו, ביולי האחרון.

 
 

ניתן גם לצפות בדיון כולו, ולשמוע את דברי הטעם הזועמים של מייקל מור.  

 
 
Tom Hunter, "מקום מבטחים ותקווה", מהסדרה "ספורים שלא סופרו", 2009.

Tom Hunter, "מקום מבטחים ותקווה", מהסדרה "ספורים שלא סופרו", 2009.

 

ג'ון קיטס: המכתב האחרון לפָאני בּרוּן

 
 

באחד מימי תחילת אוגוסט 1820 ישב ג'ון קיטס, צעיר נוטה למות בן 25 שהא' הידיעה של תארו, "המשורר", יתווסף לשמו רק שנים אחרי מותו, לכתוב בפעם האחרונה, ככל הידוע, לארוסתו-בסתר פָאני בְּרוּן. הוא ימות פחות משבעה חודשים אחר-כך, ב-21 בפברואר 1821 במלון ברומא, לשם נשלח על ידי רופאיו "כדי להחלים".

 

העמדה הרומנטית של המאה ה-19 קרובה בעיני להתכוונות הרוֹק של תקופתנו (רק במבט הנעוץ ישירות בכוכבים, לא דרך השתקפות הנאון בשלוליות הכרך). אני מוצאת עמדה זו באנרגיה הפורצת במכתב המתורגם מטה. כַתשוקה הנואשת ב-"צִיּוֹן, הֲלא תִשְׁאֲלִי…?" הוא עוצר זעם אין-אונים של "…אֲסִיר תַּאֲוָה נוֹתֵן דְּמָעָיו…", הוא יהודה הלוי מאות בשנים קודם לכן:

 
 

קנטיש טאון,

אוגוסט 1820 [?]

 

לא אכתוב זאת עד האחרונה

פן תשיגוֹ עין.

 

ילדתי היקרה מכל,

 

Dante Gabriel Rossetti, איור ל-The Prince's Progress מאת Christina Rossetti, מתווה דמות לנסיך ב-"היה עליך לבכותה אתמול", 1864-5

אילו רק יכולת לקסום לי אמצעים לנחת כלשהי בלעדיך. בכל שעה אני מרוכז בך יותר ויותר ולכל דבר אחר טעם של תֶּפֶל בפי. אני חש כי עוד מעט לא אהיה מסוגל לנסוע לאיטליה – עובדה היא, שאין ביכולתי לעזבך ולא אטעם רגע של שלוות נפש עד שהגורל ימצא זאת לנכון ויתיר לי לחיות עמך לתמיד. אם כך זה ימשך אני לא אחזיק מעמד. אי אפשר שאדם בריא כמוך יהיה לו שמץ מושג על האימים שעצבים ומזג כשלי סובלים. איזה האי שאליו מציעים חבריך לפרוש? הייתי בשמחה יוצא לשם איתך לבד, אך בחברה ייטב לי לסרב לכך. צרות העין והלשונות הרעות של המתישבים החדשים שאין להם דבר אחר להתבדר בו הן בלתי נסבלות. מר דילקה ביקר אותי אתמול והעניק לי מדה רבה של כאב מעונג. אני לעולם לא אוכל עוד להחזיק מעמד עד [?] חברתם של מי מאלה שנהגו להפגש באֶלְם קוטג' או וונטוורת' פלייס. טעמן של השנתים האחרונות הן כמְרֵרָה על צלחתי. אם לא אוכל לחיות אתך, אחיה לבד. איני סבור שבריאותי תשתפר באופן ניכר בנפרד ממך. מחמת כל זאת אני בוחל במפגש אתך – איני יכול לסבול הבזקי אור ואז לשוב לקדרותי. אינני כה אמלל עתה כפי שהיה עלי להיות אילו התראיתי איתך אתמול. להיות מאושר איתך נראה כל-כך לא אפשרי! נדרש לכך כוכב ממֻזל משלי! לא יהיה הדבר לעולם. אני מצרף קטע מתוך אחד ממכתביך שרצוני ממך כי תשני מעט – אני חפץ (אם תואילי) כי תפחת קרירות הבעת העניין כלפי. אם היתה בריאותי עומדת בכך הייתי כותב את השיר האצור בראשי, שאנשים שמצבם כמצבי היו מוצאים בו נחומים. הייתי מציג מישהו כמוני המאוהב כל-כך באדם המנהל חיי חירות כמוך. שיקספיר  ידע תמיד להעמיד דברים על תמציתם באופן המזהיר ביותר. לבו של המלט נמלא שכאלה יסורים כמו אלה בלבי שלי כשהוא אמר לאופליה "תלכי, תלכי לך לְמנזר!" בהחלט רצוי היה לי לעזוב את הענין מיד – למות היה רצוי לי. מאוס עלי העולם הגס שאיתו את מחייכת. אני שונא גברים – ונשים עוד יותר. העתיד צופה לי רק צנינים – בכל מקום שבו אהיה בחורף הבא, באיטליה או בשום מקום, שם בראון יתגורר בקרבתך עם מעללי הזימה שלו. אינני צופה סיכוי כלשהו למנוחה. נאמר אני ברומא – ומה, עלי אז לצפות בך כבמראת קסמים יוצאת העירה ושבה ממנה בכל שעה ושעה. הלוואי יכולת את להפיח בלבי מעט אמון בטבע האדם. אני, אין בי שמץ לֶאֱזוֹר – העולם אכזר מדי מבחינתי – אני שמח שיש דבר כזה כמו הקבר – אין לי ספק שלא אדע מנוח עד שלא אגיע לשם. בכל מקרה אתענג על כך שלא אתראה עוד עם דילקה או בראון או מי מידידיהם. ולוּ אני בזרועותיך מלא באמונה או שהיכה אותי ברק.  

 

יברכך האל – ג'. ק.  

 
 
 

הערות שאפשר לקרוא Kentish Town: במאי 1820 החליט ג'ון קיטס לעבור להתגורר בקנטיש טאון הסמוכה ללונדון. במשך החודשיים הבאים המשיכו הוא וארוסתו-בסתר  Fanny Brawne להתכתב. רופאיו של קיטס האיצו בו לנסוע לאיטליה, וזאת מתוך שכנוע עמוק שחורף אנגלי נוסף יקטול אותו לבטח. אבל המסע המתיש והמרחק מפאני עוד האיצו את מותו. זאת, בנוסף לטפול הלקוי שזכה לו (שכלל כמויות אדירות של אופיום נוזלי הקרוי Laudanum; כספית, שהיא חומר רעיל ביותר כידוע, הרעבה שיטתית שכילתה את כוחותיו והקזות דם שהביאו ל"רגיעה מידית" של החולה; זאת, בפרק Physician Nature בספרו של Stanley Plumly,  Posthumous Keats). אחרי כתיבת המכתב, כבר ב-10 באוגוסט, שב קיטס ל-Wentworth Place מס' 45 שברובע המפסטד, לונדון, שם התגורר במשך שנתיים קודם-לכן בשכנות למשפחת ברון, שם פרחה אהבתם של ג'ון ופאני ושם גם נכתבו ב-1819 חמש "האודות הגדולות", שהן בפסגת השירה. בתקופה קצרה זו, טרם שהפליג לרומא, זכה קיטס לטפול מסור מצד אמה של ארוסתו והשתקמו בטחונו ואמונו בפאני ובאנושות. לא אכתוב… קיטס מתכוון ל"ילדתי היקרה מכל" שבפתח המכתב ומרמז להמולה בבית ידידו ליי האנט בקנטיש טאון. מר דילקה:Charles Dilke, היה שותף עם צ'ארלס בראון בבעלות על וונטוורת' פלייס. לא אוכל עוד להחזיק מעמד עד..: "…to endure to..", במקור. הבשורה עפ"י מתי כ"ד:13 בברית החדשה: "אולם אלה שיחזיקו מעמד עד הסוף יינצלו!". ? יכול היה להיות "לשאת את.. חברתם", "להחזיק מעמד למען החברה ש-…". אני מעדיפה את כל הפירושים הללו גם יחד, מקופלים ב"להחזיק מעמד עד.." Elm Cottage: מקום מגורי משפחת ברון ליד וונטוורת' פלייס למשך תקופה קצרה. טעמן של השנתים האחרונות כמררה על צלחתי: כמו בפואמה הבלתי גמורה Hyperion, 1:188-9. במקור: Brass, פליז, הרומז על זעם ולכן תרגמתי ל"מְרֵרָה". ..אדם המנהל חיי חירות כמוך: פאני ברון לא "ניהלה חיי חירות" ואשמתה היחידה בכך שהיתה בריאה, צעירה ויצאה לנשפים בעוד קיטס החולה נאלץ להשאר ספון בביתו. אהבתה של ברון לצעיר חסר אמצעים שכתב שירה וחודשים אחדים לאחר שנפגשו החל לירוק דם, שהוציא לאור 3 כרכים צנועים של שירים ופואמות וזכה לביקורות קטלניות ועמד, לדעתו-הוא, לשקוע באלמוניות היתה, ללא ספק כנה ואמיצה. משהתבשרה על מותו צבעה את בגדיה בשחור והסתגרה בביתה במשך שנים רבות (ולא שהיינו דורשים זאת ממנה). כעבור 13 שנה היא נישאה לאחר, אך המשיכה לשמור בסוד על פרשת אהבתה לקיטס (גם מבעלה), אפילו לאחר ששמו נודע ברבים כאחד מגדולי המשוררים הרומנטיים בפרט, ובכלל. תלכי לך למנזר: המלט, מערכה 2, תמונה 1, בתרגומו של דורי מנור. אמירה זו של קיטס לא רק צרובה בכאב כי אם גם באירוניה. נאמנותה של פאני מוטלת בספק כשהיא "בחברת מרעיה" וקיטס רוצה אותה נאמנה כאופליה. ובתוך כך שהוא נוהג בה כהמלט באופליה ומטיל בה דופי על לא עוול בכפה, תוך שהוא מודה בכך במשתמע. המות האורב לו, הוא המזהם את נאמנותה בספק, שכן, מהם ארוסים אם לא התחייבות לאהבה עד מות? קיטס מבטא כאן ביושר מתפרץ את קנאתו לה בחייה בלעדיו ויותר מכך, את קנאתו בעצם חייה, בחיוניותה. כדאי לקרוא בהקשר זה את שיריו של חנוך לוין בקובץ "חַיַּי הַמֵּתִים". למשל, השיר הקצר "אהובתי, כאן חשך": אֲהוּבָתִי, כָּאן חשֶׁךְ,/ הָאֲדָמָה עַל עֵינַי מְהֻדֶּקֶת,/ אֲני לא רוֹאֶה עִם מִי אַתְּ מִתְחַבֶּקֶת,/ לְמִי אַתְּ לוֹחֶשֶׁת מִלִּים נִפְלָאוֹת,/ שֶׁהָיוּ רַק שֶׁלִּי, וְעַכְשָו גַּם שֶׁלּוֹ." Plumly,מגדיר את התקפי הקנאה של קיטס במכתביו לפאני כהתעמרות. בראון: Charles Brown ידידו של קיטס ובעל הבית של וונטוורת' פלייס. השניים נפגשו ב-1817 ויצאו למסע רגלי בסקוטלנד, שתועד ע"י קיטס במכתביו. מעללי הזימה שלו: …with his indecencies, במקור. לבראון היה ילד מחוץ לנשואין.

 

את מכתבו האחרון של ג'ון קיטס לפאני ברון ניתן לקרוא תואם למקור, עם הקטעים שהושמטו בפרסומים, כמו בספר שיש בידי, בעריכת Robert Gittings מ-1970 (1958), בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. קיטס לא תיקן את מכתביו ואין בהם כמעט סמני פסוק. השארתי את המכתב כפי שהוא, בלי פסקאות.

 

למען הסר ספק, דמותו של קיטס המצטיירת ממכתב יחיד זה, כמו מכל מכתביו שהותיר אחריו לעשרות, היא של צעיר עז תחושות ורוח "שאהב את החיים", כמו שאומרים אצלנו ולמרבה הצער חלה ומת בטרם עת. אין מצב שהיה נער תשוש, חולני והוזה כפי שבקשו לציירו רבים. בשנת חייו האחרונה, אמנם גברה עליו מחלתו. למרות קומתו הלא גבוהה (עם כתפיים רחבות) הוא היה משכמו ומעלה, גאון שירה ואציל נפש. יכולת ההתבוננות שלו בעצמו ובעולם, יחד עם יכולת אמפתיה שאין לה אח ורע, הזינו את הפן הסינאסתטי של שירתו, שאמנם איננה כוחנית או אובייקטיביסטית אך כמובן שגם "רגשנית" או בלתי נשלטת איננה. רכותו אופיינית לאנשי רוח שאינם "מפגינים בטחון עצמי" והדבר ניכר בהתייחסותו המתבוננת לעולם, למשל בכך שהוא משכן עצמו בדמיונו בין זרועותיה של אהובתו ולא להפך.

 

לקריאה נוספת (באנגלית), שני שירים על קיטס, פאני ברון והמות מאת: סיד קורמאן (Cid Corman) ואדגר לי מאסטרס (Edgar Lee Masters).

 

אין ספק, קיטס עצמו לא העלה בדעתו שעין זרה תיפול על מכתביו לפאני. יש בפרסומם, הבלתי נמנע אמנם, חילול גס של קדשי פרטיותם של השניים. קיטס גם לא מצא במכתביו שום ערך אמנותי בלתי תלוי כלשהו, אך כיום הם נחשבים שיאים של יופי והגות (שלא לומר ולמרבה האירוניה, של תמחור. המכתב היחיד לברון שהסתובב מחוץ לארכיונים החשובים בעולם נמכר לא מזמן ב-96 אלף פאונד בריטי). המכתבים והפתקים לברון, 37 במספר, נשמרו על ידה במסתור יחד עם מזכרות אחרות: תלתל ערמוני בתליון זהב, טבעת אירוסין משובצת אלמנדין ודיוקן מיניאטורי של המשורר מעשה ידי ג'וזף סברן (Joseph Severn), שסעד את קיטס עד מותו ברומא. יחד אתם שמרה ברון כל חייה על שלושת הפרסומים הכרוכים של קיטס שיצאו לאור בחייו ואת ספריו: דאנטה, ספנסר, מילטון וכמובן שיקספיר. את האוצר הזה העמידו בניה למכירה לאחר מות הוריהם.

 

ב-1829, שמונה שנים לאחר מותו של קיטס, ביקש ידידו צ'ארלס בראון את רשותה של פאני ברון לצטט בעילום שם שירים ומכתבים המזכירים אותה בביוגרפיה שכתב על המשורר. היא נתנה לו את הסכמתה וכתבה לו, כי,   "…אפילו ביסוס תהילתו לא ימציא לי את העונג הראוי. מבלי לתבוע עקביות יתרה לעצמי, אוכל רק לומר באמת ובתמים כי זכרו שמור עמי היטב וכי, מכיוון שדי לי בכך, טוב היה לי אם לא ידע איש מלבדי כי הוא היה אי-פעם קיים." (אפשר לקרוא גם ב- John Keats & Fanny Brawne)

 

ויליאם הולמן האנט, איור להִיפֶּרִיוֹן מאת ג'ון קיטס, רישום מ-1847. הכיתוב מתוך היפריון: למטה: הִגִּיעָה הִיא אֶת גְּדָל מִצְחָהּ הַצַּח לַקַּרְקַע, שֶׁיִהְיֶה שָׁם שֶׁפֶךְ שַׂעֲרָהּ הַמִּתְפָּרֵשׂ מַצָּע רַךְ וּמִשְׁיִי תַּחַת רַגְלָיו שֶׁל סָטוּרְן – למעלה: וּדּמוּמִים נָחוּ שְׁנֵי אֵלֶּה בְלִי תְּנוּעָה כְפֶסֶל שֶׁל הַטֶּבַע בְגֻּמְחַת הַכְּנֵסִיָּה

 

ג'ון קיטס: אוֹדָה לַזָּמִיר

 
 
Martha Pfannenschmid (1900-1999), צפור קטנה מתה (החיים הם חלום קצר), ללא תאריך. שמן על לוח, Kunstmuseum Basel

Martha Pfannenschmid, צפור קטנה מתה (החיים הם חלום קצר), ללא תאריך. שמן על לוח, Kunstmuseum Basel

 

 

 

אוֹדָה לַזָּמִיר, מאת ג'ון קיטס 

 

לִבִּי נִדְכָּא, וְאֶת חוּשַׁי תִּנְגוֹס

רַדֶּמֶת כְּאִילוּ רוֹשׁ אוֹתִי הִשְׁקָה,

אוֹ נֶסֶךְ אוֹפִּיוּם בְּמֵעָי בָא מְלוֹא כוֹס

חֲלְפָה דַּקָּה, וּתְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה שָׁקַע:

אַךְ לא קִנְאָה בְּאָשֶׁרְךָ גָּרְמָה לַזאת,

כִּי אִם אָשְׁרִי שְׁרַב מִדַּי בְאָשֶׁרְךָ יַעֲלוֹס, –

אוֹתוֹ אַתָּה, נִמְפָה קַלַּת-כָּנַף שֶׁל עֵץ,

בּמִין נִגוּן עָרֵב מְאד

מִיְּרַק קִיסוֹס וְרֹב צְלָלִים אֵין קֵץ,

מְלוֹא-גָרוֹן עַל קַיִץ בִּקְלִילוּת תִּשׂוֹשׂ.

 

אוֹ, לְגִימָת בָּצִיר! לִי מִי יִתֵּן

שְׁבְּעִמְקֵי הָאֲדַמָה הִצְטַנֵּנָה יוֹבלוֹת,

יָרַק אֲפָר וּפְלוֹרָה בִּטְעֲמָהּ שׁוֹכֵן,

עִם זֶמֶר פּרוֹבֶנְסָלי, צְחוֹק שָׁזוּף ומְחוֹלוֹת!

אוֹ לִמְלוֹא גָּבִיעַ חֲמִימוּת דְּרוֹמִית,

מָלֵא מֵהִיפּוֹקְרֶן, כִּמְּקוֹרוֹ סָמוּק,

לִשְׂפָתוֹ בוּעוֹת מִתְּבַּעְבֵּעוֹת בְּכַדּוּרִים,

וּפֵה מֻכְתַּם אַרְגְּמָנִית;

אִם רַק אוּכַל לִשְׁתוֹת, בִּלְתִּי נִרְאֶה לַחְמוֹק,

לָפוּג אִתָּךְ מֵהָעוֹלָם אֶל מַחְשָׁכֵּי הַיַּעֲרִים:

 

לָפוּג הַרְחֵק מִזֵה, לִנְּמוֹג, לִשְׁכּוֹחַ בְּהֶחְלֵט

אֶת שֶׁאַתָּה בְחֵיק עַלְוָה לַדַּעַת לא תִּסְכֹּן

אוֹתָם תְּשִׁישׁוּת, קַדַּחַת וְהֵכְבֶּד

כָּאן, הֵיכָן שְׁאֲנָשִׁים נֶאֱנָקִים בִּסְאוֹן;

הֵיכָן שְׁיְתוֹמוֹת שֵׂיבָה, דָּווֹת, בְּעֲוִית מִטַּלְטְלוֹת,

הֵיכָן שְׁנַעַר מַחְוִיר, רָזֶה כְצֵל מֵאוֹב, גּוֹסֵס,

הֵיכָן שֶׁדַי בַּמַּחְשָׁבָה לִהְיוֹת מְלֵא בְּצַעַר

וּנֶעְכָּרֵי הָעַיִן נוֹאַשִׁים לִכְלוֹת,

הֵיכָן שְׁאֵין לִבְרַק עֵינֵי הַיּפִי מְפַרְנֵס,

אוֹ אַהֲבָה שְׁתִּהְיֶה כְמֵהָה לָהֶן מִבַּעַד לַמַּחָר.

 

הַרְחֵק! הַרְחֵק מִזֵה! אָעוּף אֲלֵיךָ בִדְּהַרָה

לא עַל מִרְכֶּבֶת בַּכְּחוּס וּנְמֵרָיו,

כִּי עַל כַּנְפֵיָּה הַסְּמוּיוֹת שֶׁל הַשִּׁירָה,

אַף אִם הָרוּחַ בִּמְבוּכָה, נָסוֹג וּמְעֻכָּב:

הֵן כְּבָר אִתָּךְ! הַלַּיְלָה הוּא עָנוֹג,

אוּלַי גָּם הַלְּבָנָה מוֹלֵכֶת מִמְּרוֹם כִּסְאָהּ,

צְרוּרָה בְפֵיוֹתֵיָּהּ הַכְּכֻבוֹת סְבִיבָהּ;

וְאִילוּ פֹּה אֵין אוֹר,

לְבַד מִזֵּה שְׁעַל רוּחוֹת מִשְּׁמֵי-הָאֵל יִגַּה

בְקִדְרוֹנֵי הַיֵּרָקוֹן, עֲקַלְתוֹנֵי דַּרְכֵי טְחָבָה.

 

מָהּ פְרָחִים יֵּשׁ לְרַגְלַי אֵינִי יָכוֹל לִרְאוֹת,

אַף לא מָהּ מַקְטִּירֵי עֶדְנָה נִתְלִים עַל הֶבַּדִּים,

אַך, בְּחֲשֵׁכָה בְשׂוּמָה, אֲנַחֵשׁ כּל מְתִיקוּת

שֶׁמַעֲנִיק הָחֹדֶשׁ סַמְמָן לַמּוֹעֲדִים

הָעֵשֶׂב, סְבַךְ הָחֹרֶשׁ וְעֵץ פְּרִי הַבַּר וְגַּד;

עֻזְרָר לָבָן וּבֵן כָּרֵי-הַדֶּשֶׁא, הַשּׁוֹשָׁן;

סִגָּלִיוֹת עוֹטוֹת עָלִים וְנִמְהָרוֹת לִנְדַּף;

בְּכוֹר אָבִיב לְמָאי יוּעַד,

טַל הַתִּירוֹשׁ נִמְלָא וּבָא, הַוֶּרֶד הָריחָן,

בַּעֲרָבָיו הַקַּיִּץ הֶמְיַת זְבוּבִים נִרְדַּף.

 

בְּקִדְרוֹנִי אֲנִי מַקְשִׁיב; כִּי, כּה רַבּוֹת בִּפְעָמִים

הָיִיתִי מְאהָב כִּמְעַט בַּמָּוֶת הַמְּבוֹרָךְ,

שֵׁמוֹת רַכִּים קָרָאתִי לוֹ בְשַׁרְעַפִּים מְחוֹרָזִים,

כִּי אֶת נְשִׁימָתִי שְׁלֵוָה אֶל הֶאֲוִיר יִקַּח;

כָּעֵת יוֹתֵר מְאֵי-פַעָם נִרְאֶה הָדוּר לַמּוּת,

לַחְדֹּל בִּנְקִיפָת חָצוֹת כְּלָל לא נִכְאַב,

בְּעוֹד אַתָּה מִנִּשְּׁמַתְךָ אֶל הֶחָלָל נִמְטַר

וּבְאֵיזוֹ הִתְלַהֲבוּת!

וּבְעוֹד הָיִיתַ שָׁר, וּכְבָר אָזְנַיִם לִי לַשָּׁוְא –

בְּרוֹם הַרֶקְוִיאָם שֶׁלְךָ הָיִיתִי לְעָפָר.

 

לַמָּוֶת לא יֻלַדְּתַ, צִפּוֹר הָאַלְמוֹתִי!

וְלא הָיִיתַ לְמִרְמָס דוֹרוֹת מֻכֵּי כָפָן;

קוֹלְךָ בַּלַּיִל הֶחָדֵל הֵן כְּבָר שָׁמְעוּ כְמוֹתִי

בְקֶדֶם הַיָּמִים קֵיסָר וְגָּם לֵצָן:

אֶפְשָׁר אוֹתוֹ מִזְמוֹר מַמָּשׁ בְּעֶצֶב לְבַבָהּ שֶׁל רוּת

מַצָא לוֹ נְתִיבָה, עֵת, בֵּין שִׁלְפֵי חִטָּה נכְרִים דוֹם

הִיא נִצְבָה דּוֹמַעַת בְּגַּעֲגוּעִים לַבַּיִת הָאָבוּד;

אוֹתָהּ זִמְרָה שְׁכה רַבּוֹת

יַדְעָה שְׁלַל חָלוֹנֵי כְשָׁפִים לִפְתֹחַ וְלִקְסוֹם

עַל קֶצֶף יָם הָרֵה אָסוֹן, בִּמְחוֹז פֵיוֹת גַּלְמוּד.

 

גַּלְמוּד! עֶצֶם הַמִּלָה הִיא כִּפְעַמֲוֹן הַמְּטֻלְטַל

לִטּוֹל אוֹתִּי מִמֵּךְ לַשּׁוּב וּבִי לְהִתְעַטֵּף!

שָׁלוֹם הֱיֵה! כָּזֶב כְּדֵי כַּךְ הַשִּגַיוֹן יִכְשַׁל

זאת חֶרֶף שׁמוֹ הַמְּהֻלַל הַשֵּׁד הַמְּסָלֵף.

שָׁלוֹם הֱיֵה! שָׁלוֹם הֱיֵה! שִׁירְךָ חוֹלֵף וְנֶעֱלַם

מִנִּי הַאֲפָרִים לְיַד, עַל פְּנֵי מֵי פֶלֶג דְּמוּמִים,

עוֹלֶה בַגֶּבַע; וְנָגוֹז עָמוֹק הוּא יִקָּבֵר

בַּעֵמֶּק הַסָּמוּךְ נִדָּם:

הֶהָיָה זֵה רַק חֲלוֹם, חֶזְיוֹן תַּעֲתּוּעִים?

נָסַה הַמּוּזִיקָה הָהִיא: – הַנָּם אֲנִי אִם עֵר?

 

הערות על התרגום תתקבלנה בשמחה.

 

זמיר

הערות: אוֹדָה: אוֹדָה היא סוגה שמקורה בשירי ההלל היוונים והלטינים, שנכתבו לאירועים פורמליים. האודה המודרנית היא בדרך כלל שיר רציני מבחינת הנושא, לשונו גבוהה, מבנה הבית משוכלל ואורכו בינוני. יש סוגים שונים של אודות. האודה נוטה להלל אנשים, את אמנויות השירה והמוזיקה, נופי טבע ונושאים מופשטים. האודה הרומנטית נוטה לבחון שאלות עומק אישיות וכלליות. הכניסה לנושא נעשית פעמים רבות דרך התבוננות בטבע, כמו ב"אודה לזמיר" או "אודה לרוח המערבית" של פרסי ביש שלי. דיון נרחב באודה נתן למצוא במחלקה לספרות אנגלית של Brooklyn College . תהום הנשיה: Lethe-wards במקור, מדורי לֶתֶה, אחד מנהרות השאול, דמוי של קיטס לשקיעה בעלפון ושכחה. נמפה של עץ: במקור, Dryad of the trees . פלורה: אלת הפרחים והפוריות הרומאית. קיטס משתמש במשמעותו הכללית של המושג: עולם הצומח בטבע. פרובנסלי: של מחוז פרובנס, צרפת. הִיפּוֹקְרֶן: מעין מוזות השירה בהֶלִיקוֹן, הר במרכז יוון שבו, על פי המיתולוגיה, שוכנות המוזות. נער מחויר: אחיו של ג'ון קיטס, טום, מת זמן קצר לפני כתיבת האודה לזמיר ממחלת השחפת. קיטס טיפל באחיו עד מותו, כשם שסעד את אמו עוד בהיותו נער כשגועה למות מאותה מחלה עצמה, ממנה ימות גם הוא בן 24. אהבה: קיטס ופאני ברוּן, אהובתו, לא יכלו להנשא בשל חסרון כיס משני הצדדים. קיטס כמו מנבא כאן את מותו "מבעד (או מעבר) למחר". מרכבת בכחוס ונמריו: אל היין היווני בכחוס נוהג מרכבה רתומה לשני נמרים, "Pards", במקור (אבל אני נזכרתי גם במלה Bard, משורר באנגלית ארכאית. Pards יכולה גם להקרא "מרעַיו". חשכה בשומה: embalmed darkness, במקור. To embalm: לבשם ולחנוט, להנציח, כיוון שבימים עברו היו חונטים בעזרת תבלינים, שמנים ובשמים. קיטס כמו כבוש, אם ניתן לומר כך, בחשכה הצרורה בצרור החיים של השיר והשירה. בן כרי הדשא: pastoral eglantine, במקור. אגלנטין הוא ורד שמקורו באנדים וריח תפוח לו הנודף בלילות הקיץ. פסטורלי: של רועים, של תאורי טבע אידיליים, "שירה פסטורלית" (מתוך אבן שושן). בכור אביב: musk-rose. רקויאם: המנון אבל נוצרי. חלוני כשפים: magic casements, במקור, דהיינו חלונות צרפתיים, כפי שאנו מכנים אותם כיום, המזכירים בועות קצף, כאלה שהיו בבית בו התגורר קיטס בזמן שכתב את אודה לזמיר, כפי שהוא נראה בתמונה. הבית, ברובע המפסטד בלונדון, משמש היום מוזיאון המוקדש למשורר. יש לציין בנוסף, כי בזמנו של קיטס היו הזגוגיות מלאות בועות ולא שקופות כמו שלנו.

 

ה"אודה לזמיר" נכתבה, ככל הידוע, שניה בין חמש "האודות הגדולות" של קיטס מ-1819 ומבחינת נושאיה, דהיינו ההשראה, היצירה והמוות היא נחשבת תאומה ל"אודה לכד יווני". בסרטה של ג'יין קמפיון Bright Star, המשחזר את תקופת כתיבתן של "חמש הגדולות" במקביל לתקופת פריחת האהבה בין קיטס לבין שכנתו פאני ברוּן, קורא השחקן בן ווישואו את האודה. קריאתו יפה אמנם ושקולה ויחסית (למרות מוזיקת הרקע, שלעולם היא בלתי נסבלת, נוסף על סלסולי הזמיר), ובכל זאת משוחקת, מושלכת החוצה במקום פנימה, כפי שקורא אותה הסופר סקוט פיצג'רלד, שלקח את כותרת ספרו "ענוג הוא הלילה", Tender is the Night, מהאודה לזמיר. ההקלטה של פיצג'רלד בוידאו נקטעת בבית החמישי.

 

מצד הצורה, כתובה האודה לזמיר בבתים בני עשר שורות ומבחינה זו כמוה כשאר חמש האודות. אודה זו אינה שומרת על אחידות המשקל השירי, שכן רובה כתובה בפנטאמטר יאמבי (משקל בן חמש הטעמות, על כל הברה שניה, כמו דפיקות הלב), אך השורה השמינית בכל בית קצובה בטרימטר, כשרק שלוש הברות מוטעמות בה והיא קצרה מכל היתר. צורה זו היא מקורית לקיטס ובשל כך קרויה על שמו. תבנית החריזה בכל בית ababcdecde. הפרדותו של קיטס מתבניות פואטיות נוקשות מעידה על בשלותו האמנותית שעברה כמעט מלכתחילה מעשיה מלומדת לאומנות אינסטינקטיבית (עם תיקונים משלימים, כמובן). אם מבחינים פילוסופים בין "לדעת על, או ש-" לבין "לדעת איך-", דהיינו בין הידיעה העיונית לבין הידיעה המעשית, הביצועית, עונה קיטס בשירתו הבשלה על דרישותיה של "ידיעת איך", שהיא מעין ספונטניות מלומדת, נביעה פנימית, השראה. ועל כך גם השיר שהוא מונולוג פנימי. קיטס כמו רוכב כאן על כנפי שירתו כאילו היתה כלי טיס, אבל כזה הנבנה בעצם מעופו, אם אפשר לומר כך. יכולת זו שביקש לעצמו, קשורה הדוקות במה כינה קיטס באחד ממכתביו "יכולת שלילית" (Negative Capability), שהסברים רבים לה אבל היא רחבה מכל הסבריה ואני חשה אותה כיציאת הרוח היוצר מאופקיו הצרים של העצמי היומיומי על כל הגדרותיו ושיפוטיו הדואליים וככלל, עניינה יכולת ניתוצם של חוקים, בראש ובראשונה של מגבלות העצמי.

 

סקוט פיצג'רלד עצמו השתמש במונח זה בחבורו הנפלא The Crack-Up שהתפרסם במגזין Esquire ב-1936 (וכבר צוין כאן במקום אחר בהקשר לקיטס).

 

תרגומים נוספים: אליעזרה איג-זקוב, ליאורה ברנשטיין

 

במסה "הזמיר של קיטס" מגדיר חורחה לואיס בורחס (מבוכי הזמן, בתרגום יורם ברונובסקי, הוצאת כתר ירושלים, 1986, עמ. 87) את קיטס אפלטוניסט. זאת, בעקבות קולרידג' המחלק את בני האדם כולם לאריסטוטליים או אפלטוניים במהותם: "האפלטונים חשים שהסוגים, הסדרים והמינים הריהם ממשויות; האריסטוטלים חשים בתוכם פנימה כי אלה הם מיני הכללות; בעיני אלה [דהיינו האריסטוטליים] אין הלשון אלא משחק נעדר-דיוּק של סמלים; בעיני אלה הריהי מפת-היקום."

מאמר על קיטס באתר רימון

 

את השיר במקור האנגלי ניתן לקרוא יחד עם האזנה: ‪ "Ode to a Nightingale" by John Keats‏ – YouTube

 

ואפשר גם לקרוא את המקור בדפוס, ומכתב היד המקורי (עם התיקונים). באתר של מוזיאון אוניברסיטת קיימברידג' .

 
George Seeley, ללא כותרת, 1903.  The Getty Museum, Los Angeles

George Seeley, ללא כותרת, 1903.
The Getty Museum, Los Angeles

 

ג'וֹן קִיטְס: סוֹנֵטָה: שְׁנִכְתְּבָה בְתִּעוּב כּלַפֵּי אֱמוּנָת הָהֶבֶל הָהַמוֹנִית

 
 

סוֹנֵטָה: שְׁנִכְתְּבָה בְתִּעוּב כּלַפֵּי אֱמוּנָת הָהֶבֶל הָהַמוֹנִית

 

פַּעֲמוֹנֵי הַכְּנֵסִיָּה נוֹקְפִים שׁוּב עֲגוּמוֹת,

לְעוֹד מִינֵי תְּפִילוֹת קוֹרְאִים לָאֲנָשִׁים,

לְעוֹד מִינֵי דִּכְדּוּךְ, עוֹד מוֹרָאִים קָשִׁים,

לָשּׂוֹם עוֹד קֶּשֶׁב לִדְּרָשָׁה בְקוֹל אֵימוֹת.

וַדַּאי מוֹחוֹ שֶׁל הֶאָדָם חָגוּר עוֹז רְתָמוֹת

שֶׁל מִין כִּשׁוּף אָפֵל; שְׁכֵן בְּנֵי מִינוֹ נוֹטְּשִׁים

אֶת מַנְעַמֵּי תַּנוּר בֵּיתָּם, קְלִילוּת וְרִיגוּשׁים*,

לְשֶׁם שִׂיחָה גְּבוֹהָה בְגִּבּוֹרֵי תְּהִילּוֹת רָמוֹת

בְּרָם, בְּרָם אַף אֵלֶה, וְעוֹלֵה בִי געַל-מָה, –

צִינָה כְמוֹ מִתּוֹךְ דֻּמָּה, הַיָּה וְלא הִשְׂכַּלְתִי דַּעַת

כִּי כְמְנוֹרָה דּוֹעֵכֶת כַּךְ מַמָּשׁ גוֹוְעִים הֶמָּה;

כִּי זוֹהִי אַנְחָתַם, אֲנִיָּתַם בְּטֶרֶם שַׁעַט

אֶל טִמְיוֹן הַשִּׁכְחָה;- כִּי יִצְמֵחוּ פִרְחֵי נִטַּעַת**,

וְעוֹד רָבִּים לתְּהִילָּה אֲשֶׁר אַלְמָוֶת חוֹתַמָה.

 

*במקור, השתמש קיטס במונח Lydian airs. מנגינות או מזמורים לידיים הם פזמונים חושניים, קלילים ואווירה לידית היא אווירה של הנאה קלילה. את המונח לקח קיטס ככל הנראה מג'ון מילטון, L'Allegro.

  

**"נִטַּעַת": רבים של נִטַּע, נפעל של נָטַע, הנטועים, הם הנטעים: אילוץ לטובת החריזה.

 

Sonnet: Written in Disgust of Vulgar Superstition, נכתבה על גבו של מכתב מאוגוסט  1816 מג'ורג' קיטס לאֱחַיו ג'ון וטום. רישום בתחתית הסונטה, לפיה נכתבה על-ידי "ג'. קיטס ב-15 דקות", הוא של טום. ככל הנראה, נכתבה הסונטה במסגרת אחת מתחרויות כתיבת הסונטות שנהג לארגן ליי האנט (Leigh Hunt), ידידו של קיטס. בדרך כלל נבחר נושא והוקצב זמן לכתיבת הסונטות (Poetry manuscripts at Harvard). התוכן חושף את יחסו של קיטס לדת הממסדית. הוא מצוטט גם כמי שאמר כי איננו זקוק לאלוהים אחר על פניו של שייקספיר ("All the God I need is Shakespeare"), אך (עדיין) לא מצאתי סימוכין לכך.

 

כיצד כתב קיטס סונטה "מהודקת" שכזאת ברבע שעה? הוא לא יכול היה "לחשוב אותה" מראש משום שהחל בכתיבה רק לאחר שנבחר הנושא, זאת בהתאם לכללי התחרות. אולי כתב את הסיומות של כל שורה, בנה בדרך זו את החרוזים (אבבאאבבאגדגדדג), ורק אחר כך השלים את השורות במשקל של פֶּנְטַמֶטֶר יַאמְבִּי.

 

בנג'מין רוברט היידון, הכניסה של ישוע לירושלים, 1814-20. שמן על בד, Mount St Mary's Seminary, Cincinnati

 

הצייר בנג'מין היידון (Benjamin Robert Haydon, 1786-1846), פגש במשורר ג'ון קיטס באוקטובר 1816 בביתו של ליי האנט (Leigh Hunt). יחסיהם היו קרובים מאד במשך שלוש השנים הבאות. היידון כלל את דיוקנו של קיטס בעבודתו המונומנטלית "הכניסה של ישוע לירושלים" (Christ's Triumphant Entry into Jerusalem) לצד חבריו המסאי ויליאם הזליט (William Hazlitt), המשורר ויליאם וורדסוורת (William Wordsworth) וצ'רלס לאמב ( Charles Lamb), הידוע עם אחותו מרי בעיבוד ספורי שייקספיר לילדים. הציור מציב את האמונה כמנצחת על הספקנות, המיוצגת ע"י רציונליסטים כמו וולטר וחבריו האנטי ממסדיים של הצייר בקהל מקבלי פניו של ישוע, נצחון המוצא בטוי בהבעת פניהם.

 

בדצמבר 1817 התקיימה בביתו של היידון "הסעודה האלמוּתית", כהגדרתו של זה באוטוביוגרפיה שלו. הסועדים היו קיטס, הזליט, וורדסוורת,  בן דוד של היידון וג'וזף ריצ'י (Joseph Ritchie), חוקר שמצא את מותו שנה מאוחר יותר בדרכו לטימבוקטו.  הסעודה התקיימה בסטודיו של הצייר כשהתמונה הענקית, שהעבודה עליה נמשכה שנים, תלויה כרקע מאחורי הסועדים:

 

"..וורדסוורת נטה גרונו ובמרץ פתחנו בדיון – על הומרוס, שייקספיר, מילטון ווירגיליוס. לאמב נהיה עליז ביותר ושנון עד אימה; וחידודיו, שחדרו את נעימתו הקודרת של הנאום של וורדסוורת נשמעו כהערותיו העוקצניות והפקחיות של השוטה בהפוגות מסע יסוריו של ליר. הוא פתח את פיו לדבר וציין כי אינני קשוב לנעשה, וגרם שישתו לחיי. 'ועכשיו', אמר לאמב, 'משורר אגמים שכמוך, בן נעוות המשוררים שכמותך, מדוע אתה מכנה את וולטר תפל?' כולנו יצאנו להגנתו של וורדסוורת, ועמדנו על כך שהיה אצל וולטר הלך רוח כזה שניתן היה להגדירו תפל. 'אם כך', אמר לאמב, הנה הוא וולטר – משיח האומה הצרפתית, ובהחלט ראוי גם ראוי.' בפרץ הומור שאין לתארו הוא המשיך וקינטר אותי על כך שהכנסתי את ראשו של ניוטון לתמונה שלי; 'הברנש', הוא אמר, 'לא האמין בדבר אלא אם היה נהיר כשלוש הצלעות של משולש'. והוא וקיטס הסכימו ביניהם אחר כך כי ניוטון הביא חורבן על שירת הקשת כולה בכך שצמצם אותה לכדי צבעי המנסרה. אי אפשר היה לעמוד בפניו, וכולנו הרמנו כוס 'לחיי ניוטון ואבדן העצות במתמטיקה'. וורדסוורת גרם לנו עונג רב בכך שהפגין חוש הומור משובח ומבלי להעמיד פנים נכנע לכל משובותינו וצחק בכל לב כטובים שבינינו. וורדסוורת צחק רק לעתים רחוקות…". 

 

 "בציור המונומנטלי של היידון "הכניסה של ישוע לירושלים" יש דיוקן-צדודית של קיטס באיכות של 'פניו קרנו'.. ראשו של קיטס שוכן

היידון, הכניסה של ישוע לירושלים, פרט

 

 בפינה הימנית של הציור מעל וורדסוורת המפגין אמונה שלמה, שלצדו ניצבים וולטר וניוטון.   בקרב הדמויות הרבות שברקע ניתן לזהות הערצה או לפחות התעניינות במשיח הנוצרי אבל קיטס עצמו, שפיו ועיניו  פעורים לרווחה, מתעניין ככל הנראה במשהו אחר. עיניו פראיות, אם לא אגנוסטיות..."                                (Posthumous Keats: A Personal Biography, by Stanley Plumly, 2008, p. 30)

 

"..כינויו הנפוץ של העולם בקרב התועים ובעלי האמונות הטפלות הינו 'עמק הבכא' שממנו עלינו להיוושע באמצעות תיווך שרירותי עם האל ולהלקח השמימה – כמה שהרעיון כבול במגבלותיו! אם תוכל לקרוא לעולם 'עמק  התחוללות הנשמה', או אז תמצא שמושו של עולם (אני מדבר עכשיו במונחים הגבוהים ביותר בנוגע לטבע האנושי ומקבל בזה את היותו אלמותי וכדבר מובן מאליו וזאת כדי להציג את המחשבה שהכתה בי ביחס לזה). אני אומר 'התחוללות הנשמה', נשמה במובחן מתבונה – אפשר שיהיו תבונות או ניצוצות אלוהיים במיליונים – אבל אין אלה נשמות עד שרכשו לעצמן זהויות, עד שכל אחת ואחת מהן נעשית עצמה כשלעצמה. תבונות הנן אטומים של תפיסה – הן יודעות והן רואות והן טהורות, תמציתו של דבר הן אלוהים – כיצד נוצרות אם כן הנשמות? כיצד אם כן זוכים הניצוצות האלוהיים הללו בזהות – כך שיחזיקו באושר המיוחד לכל אחת ואחת [מהנשמות] בקיומה האינדיוידואלי? כיצד ולא באמצעות התווך של עולם כמו זה? תקוותי היא לדון בנקודה הזו במלוא הכנות משום שאני סבור שהיא מהווה שיטת גאולה רחבת היקף בהרבה מהדת הנוצרית – ולחילופין הינה שיטה של היווצרות-הנשמה – דבר שמחוללים שלושה דברים הפועלים האחד על האחר במשך רצף מסויים של שנים – הדברים הללו הם התבונה – הלב האנושי (כפי שהוא מובחן מן התבונה או ה-mind) והעולם או חלל היסודות [החלל התלת-מימדי] המותאם לפעולתם זה על משנהו של התבונה והלב לתכלית יצירת הנשמה או התבונה שיעודה הוא קבלת תחושה של זהות. אני מתקשה לבטא את עומק השגתי – ועם זאת לדעתי משיג אני את זה – כדי שתוכל לבחון את הדבר ביתר בהירות אפשט זאת ככל האפשר – אקרא לעולם בית ספר שנוסד כדי ללמד ילדים קטנים לקרוא – ואקרא נשמה לילד יודע קרוא שהוא פרי יצירתם של בית הספר וספר הלמוד. האם אינך מבין כמה הכרחי עולם היסורים והצרות להשכלת התבונה ולשם הפיכתה לנשמה? מקום שבו על הלב לחוש ולסבול באלף דרכים שונות! הלב איננו רק ספר למוד, הוא התנך של המוחות, הוא התנסותם של המוחות, הוא הינו הפטמה שממנה יונקים השכל או התבונה את זהותם – כמה שחיי האדם שונים הם – כך נעשות נשמותיהם שונות ומובחנות, וכך בורא האל את הישויות האינדיוידואליות, נשמות, נשמות זהות של ניצוצות מהותו-שלו...". (מתוך מכתב של ג'ון קיטס לאחיו ג'ורג' ואשתו ג'ורג'יאנה מאפריל 1819, Ed., Robert Gittings, Letters of John Keats,Oxford, 1970, pp. 249-250)

 

בנג'מין רוברט היידון, דיוקן של ג'ון קיטס, רישום הכנה ל"הכניסה של ישוע לירושלים", 1816

 
%d בלוגרים אהבו את זה: