ג'ון קיטס: דבר של יופי (אֶנדימיוֹן, שני בתים ראשונים)

 

 

 

דָּבָר שֶׁל יֹפִי הוּא חֶדְוָה מַתְמֶדֶת;

חֶמְדָּתוֹ תִּרְבֶּה; הִיא אַף פַּעַם לֹא תִּהְיֶה נִפְסֶדֶת

כְּדֵי לֹא כְלוּם; כִּי חֵרֶף כֹּל בְּכִבְשׁוֹנָהּ

הִיא תַּעֲנִיק לָנוּ שַׁלְוָה, וְאַף שֵׁיְנָה

נִמְתֶּקֶת חֲלוֹמוֹת, בְּרִיאוּת וּנְשִׁימָה רוֹגַעַת.

לְפִיכָךְ, בְּבוֹא כָּל יוֹם, שׁוֹזְרִים אָנוּ מִקְלַעַת

פִּרְחוֹנִית אֲשֶׁר אוֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ תֶּאֱסֹר,

זֹאת חֵרֶף הַדִּכְדּוּךְ בְּעִנּוּיֵי מַחְסוֹר

שֶׁל אֲצִילֵי הַנֶּפֶשׁ, שֶׁל יְמֵי מְרוֹרִים,

שֶׁל הַחוֹלִים כֻּלָּם, בְּמִשְׁעוֹלִים קוֹדְרִים

שֶׁנִּסְלְלוּ לְחִפּוּשֵׂינוּ: כֵּן, לַמְרוֹת הַכֹּל,

צוּרָה שֶׁל יֹפִי מְסַלֶּקֶת אֶת חַשְׁרַת הַשְּׁכוֹל

מֵאֹפֶל תְּחוּשׁוֹתֵינוּ. הַיָּרֵחַ, הַחַמָּה,

זִקְנֵי וּצְעִירֵי אִילָן, סִתְרַת צִלָּם הָרְחוּמָה

צִמְחוּ לְמַעַן הַכְּבָשִׂים; וְכָךְ הַנַּרְקִיסִים

בְּעוֹלָמָם הַיְּרַקְרַק; וְהַפְּלָגִים הַתּוֹסְסִים

אֲשֶׁר לְמַעַן קְרִירוּתָם הַחֹרֶשׁ מְקָרֶה

כְּנֶגֶד יוֹם שָׁרָב; בְּלֵב הַיַּעַר מַעֲרֶה

נִבְזַק הֲמוֹן צִיצִים נָאִים שֶׁל שׁוֹשַׁנַּת הַבַּר:

וּכְמוֹ כָּל אֵלֶּה גְּזַר קִצָּם הַמְּפֹאָר

שֶׁל מֵתֵינוּ הַנְּפִילִים נִתְפַּס בְּדִמְיוֹנֵנוּ;

חֵן הָעֲלִילוֹת כֻּלָּן אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וְקָרָאנוּ:

נֶקְטָר אַלְמוֹתִי מִמַּעְיָן אֵינְסוֹף מַשְׁפִּיעַ

וְנוֹצַק עָלֵינוּ מִגְּדוֹת רָקִיעַ. 

 

וְאֵין אָנוּ חָשִׁים בְּאֵלֶּה הַבְּחִינוֹת

רַק לְשָׁעָה קַלָּה; לֹא, עִם שֶׁאִילָנוֹת

מְלַחֲשִׁים סָבִיב מִקְדָּשׁ מִיָּד הֵם נִהְיִים

לִיקָרִים כְּמוֹ הַמִּקְדָּשׁ עַצְמוֹ; וְהַכּוֹכָבִים,

שִׁירַת הָאֲהָבִים, אֵינְסוֹף הַתִּפְאָרוֹת,

לְרוֹמְמֵנוּ יִרְדְּפוּ אוֹתָנוּ בְּאוֹר יְקָרוֹת

עַד לְנִשְׁמוֹתֵינוּ, וְהִדּוּק עָבוֹתֵיהֶם כֹּה עָב,

עַד, אִם זָרַח הָאוֹר, אִם בְּעׇגְמָה מוּעָב;

עֲלֵיהֶם לְהַתְמִיד אִתָּנוּ, אוֹ נָמוּת.

 

 

הבית הראשון מתוך הפואמה אנדימיון (Endymion) כבר תורגם כאן לא טוב. לכן הנסיון הנוסף, הפעם של שני הבתים הראשונים.

 

אנדימיון הוא יצירתו הראשונה של ג'ון קיטס שיצאה לאור. קיטס היה אז בן 23, שנתיים לפני מותו. סיפור הפואמה, בקצרה, נתלה במיתוס היווני בדבר התאהבותה של אלת הלבנה ברועה אנדימיון. שני בתי הפתיחה הם הצהרתיים. הם גם מציגים, במקורם כמובן, את "הטבעיות" הנדרשת לפי קיטס במכתבו למו"ל שלו ג'ון טיילור, לשירה. התנאי מנוסח, כהרגלו, על דרך השלילה:

 

"אם אין השירה באה בטבעיות כפי שהעלים באים אל העץ, מוטב שלא תבוא בכלל." 

 

התנייה גורפת (הכל או לא-כלום) עד כדי שלילה עצמית, היא מבע חוזר אצל קיטס. באמצעותה הוא שוזר, כמו ב"מקלעת פרחונית", את איך שהוא אומר שירה עם מה שהוא אומר בה. היופי לפי קיטס איננו קליפה העוטפת את פני הדברים להסתיר איזו אמת, או מהות, הנמצאת מתחתיה. אין היופי מכסה על המציאות כי אם להפך מגלה ומגלם אותה. מה שהוא מגדיר "יופי" הוא עוצמת היֶּשְׁנוּת, טעם ההיוּת. היופי הוא החוליה המחברת את התפיסה עם הנתפס, את הפיזי עם המטאפיזי, את החומר עם הרוח – את הקיום עם משמעותו. היופי הוא מופע הנשגב בעולם.

 

אפשר גם לחוש בשני בתי הפתיחה הללו, המהווים שיר בפני עצמו, איזה דחף לפעול על היש בבחינת "שמש בגבעון דום", מין השבעה קוסמית. קיטס מתקומם כנגד הסבל והמוות בחיים שאינם חיים ומכריז מלחמה על השממון המטביע את חיי השרידות נטולי ההתפעמות.

 

היקום של קיטס רווי אלוהות, וזו נגלית ביופי, הן של המקדש שתפילות נלחשות בו הן של העצים המלחשים סביבו. הקדוּשה האוניברסלית טמונה בכל תודעה ועולה בה כהיזכרות. הפילוסופיה האסתטית של קיטס, המלכדת פרט וכלל, שמיים וארץ, מפילה באמצעות יפי הטבע והאמנות את החיץ המלאכותי בין האנושי לבין הנשגב. בטוב המקראי אין די. להפך, אם מפשיטים אותו מן השירה נותר רק קובץ הוראות ופקודות המושתתות על איום אימתני, וככזה, הוא הבֵּיצה שממנה בקע השטן. קיטס שולל את הדת המושתתת על השלילה ומציע את היפה שטוּבוֹ עיוור לכוח. מכאן "הטבעיות" של היפה המחייה את הדומם והשומם:

 

"..אני מחזיק באותה האידאה עבור כל תשוקותינו כמו גם עבור האהבה: בשגיבותן, הן כולן פועלו היוצר של היופי." (במכתב לחברו בנג'מין בֵּיילי מה-22.11.1817)

 

 

אלי שמיר, "מצבת הטייס עם דפנה ושירה", 2009. שמן על בד, מהאתר של האמן

 

 

להלן קטע עיקרי מהמכתב של קיטס למו"ל שלו טיילור:

 

"…אני מחזיק בכמה אקסיומות בנוגע לַשירה, ותוכל לבחון עד כמה הרחקתי [באנדימיון] מ[נקודת] המרכז שלהן. 

 

"ראשית, אני סבור כי על השירה לגרום להשתאות באמצעות עושרה המעודן, לא באמצעות הסינגולריות. על הקורא לחוש כי היא ממללת את מחשבותיו הנשגבות ביותר, שהיא עולה כהִזכרוּת כמעט. 

 

"שנית, שלעולם לא תסוג [השירה] בחצי הדרך מסממני היופי [העיצוב שלה], דבר אשר יותיר את הקורא חסר נשימה במקום שירווה נחת. על ההתרוממות, ההתקדמות, ההדמיה להיראות לו [לקורא] טבעיים כזרוח השמש מעליו, ו[עליהם] לשקוע בפכחון אם גם בהדר, כשהם מותירים אותו בתפארת של דמדומים.  

 

"אבל קל יותר לחשוב כיצד צריכה השירה להיות, מאשר לכתוב אותה – דבר המוביל אותי לאקסיומה נוספת – כי אם אין השירה באה בטבעיות כפי שהעלים באים אל העץ, מוטב שלא תבוא בכלל.  

 

"מה שלא יהיה אתי, אינני יכול שלא לתור ארצות חדשות, ב-'הו כי תתרומם מוזה של אש!' [שייקספיר, הנרי החמישי.] אם אנדימיון משרת אותי בתור חלוץ, אפשר שעלי להיות מרוצה – סיבה טובה יש לי להיות מרוצה, שכן ביכולתי, תודה לאל, לקרוא ואולי אף להבין את שייקספיר לעמקו; ויש לי, אני בטוח, חברים רבים אשר, אם אכשל, יטעימו כל שינוי בחיי ובמזגי בענווה במקום בגאווה – כך שאשׁוח תחת כנפי משוררים גדולים במקום להיות מריר על כך שאיני זוכה להערכה. אני משתוקק שאנדימיון יודפס [כבר], כך שאוכל לשכוח ממנו ולהתקדם הלאה." 

 

 

Keats-Shelley200: John Keats Sets Sail – a bicentenary reading of Keats and Shelley by Julian Sands

 

Ronald Sharp, "A Recourse Somewhat Human": Keats's Religion of Beauty, The Kenyon Review, vol. 1, no. 3, 1979, pp. 22–49. JSTOR

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: