ויליאם שייקספיר: אונס לוקרטיה – ב'

 

הוּבָא אָז טָרְקְוּיִן אֶל חַדְרוֹ לְשֵׁנָה, 

וּכִלְמוּד עֲיֵפוּת וּכְבַד רוּחַ עָלָה;

שֶׁכֵּן, אֲרֻכּוֹת הוּא מָשַׁךְ בִּלְשׁוֹנָהּ

שֶׁל גְּבֶרֶת צְנוּעָה וּבִלָּה אֶת לֵילָהּ:

בְּעוֹז חַיֵּינוּ תַּרְדֵּמָה חִצֵּי עוֹפֶרֶת מַטִּילָה, 

   מַשְׁכִּיבִים עַצְמָם הַכֹּל לִמְנוּחַת יְשָׁרִים,

   וְרַק הַגַּנָּבִים, הַדְּאָגוֹת וְהַמּוֹחוֹת הַמֻּטְרָדִים, עֵרִים. 

 

אַף טַרְקְוּיִן כְּמוֹהֶם מִתְהַפֵּךְ, מִתְפַּקְפֵּק,

רִבּוֹא סַכָּנוֹת אֶת זְמָמוֹ מְרַפֵּק;

וּבְכָל זֹאת הוּא נָחוּשׁ רְצוֹנוֹ לְסַפֵּק,

מוּל קְלִישׁוּת תִּקְווֹתָיו הַמְּצַוָּה לְהִתְאַפֵּק:

רָצוֹן נוֹאָשׁ לְהִסְתַּפֵּק רַבּוֹת יָנִיעַ לְהֶסְפֵּק; 

   וְכָאֹשֶׁר אוֹצַר גָּדוֹל הוּא גְּמוּל הַתֵּאָבוֹן,  

   גַּם אִם הַמָּוֶת כָּלוּל, מָוֶת לֹא בָא בְּחֶשְׁבּוֹן.

 

הַתְּאֵבִים לְהַרְבֵּה חוֹמְדִים אֶת הַתֶּשֶר,

בַּאֲשֶׁר לֹא לָהֶם הוּא, אַךְ אֶת שֶׁלָּהֶם

לְכָל רוּחַ יִזְרוּ, וּבְמוֹ יְדֵיהֶם יַרְפּוּ מֵהַקֶּשֶׁר

בְּתִקְוָה לְיוֹתֵר, בְּכָךְ יַפְחִיתוּ מֵהֶם;

אוֹ, נִפְרַז הֵשֶּגַם, וְיִתְרַת רִוְחֵיהֶם

   אָז, זְלִילָה, לֹא יוֹתֵר, שֶׁפְּגָעֶיהָ כְּבֵדִים,

   כָּךְ יִפְשֹׁטוּ רַגְלָם בִּרְוָחִים נִפְסָדִים. 

 

מָה מַשְׂאַת לֵב הַכֹּל, כַּלְכָּלַת הַחַיִּים

בְּרֹגַע, בְּעֹשֶׁר וּכְבוֹד עֵת בְּלוֹתָם,

תַּכְלִית זוֹ טְּרוּפָה בִּמְרִיבַת מַדּוּחִים,

אִם לַיַּחַד הַיָּחִיד אוֹ הַיַּחַד לַיָּחִיד נִרְתַּם;

כְּפִי שֶׁחַיִּים לְשֵׁם כָּבוֹד מְחוֹרַפִים בְּמִלְחַמְתָּם,

   גַּם הוֹן בִּשְׁוִי כָבוֹד עִתִּים קְרוֹבוֹת עוֹלֶה

   בְּמוֹת הַכֹּל וְכָךְ הַכֹּל, הַכֹּל כָּלֶה.    

 

הִנֵּה, בְּהִסְתַּכְּנוּת שֶׁל בִּישׁ אֲנַחְנוּ מַנִּיחִים

לְכֹל שֶׁמְקַיְּמֶנוּ בַּעֲבוּר הַמְּצֻפֶּה;

וְהַשָּׁאֲפָה הַזּוֹ לוֹקָה בְּדֶּחִי עַלֵי דְחִי,

שֶׁל הַחְזָקַת הַרְבֵּה, הַמַּעֲנֵנוּ בְלִי מַרְפֵּא

כִּי מָה שֶׁלָּנוּ הוּא לוֹקֶה: עַד כִּי נַרְפֶּה

   מִזֶּה שֶׁלָּנוּ: וּבְשֶׁל שִׂכְלֵנוּ הַבָּלוּם

   רִבּוּי הֲיֵּשׁ סוֹפוֹ שֶׁיִּהְיֶה לֹא כְלוּם. 

 

אֱשׁוּן צַלְמָוֶת הִתְגַּנֵּב בִּנְתִיבוֹ שֶׁל הַזְּמָן,

וְעֵינַיִם עָצְמוּ בְּכֹבֶד שְׁנָתָן;                              

אוֹרוֹ לֹא מַשְׁאִיל אַף כּוֹכָב רַחֲמָן, 

אֵין קוֹל, רַק חֶזְיוֹן מָוֶת בִּילָלוֹת לִילִית וְתַן;

הָעֵת עוֹמֶדֶת לְצִדָּם לַחֲטֹף תְּנוּמַתָן                            

   שֶׁל שֵׂיוֹת פּוֹתוֹת; וּמֵת שַׂרְעַף הַתֹּם דּוּמָם             

   עֵת תַּאֲוָה וְרֶצַח נֵעוֹרִים לִשְׁפֹּךְ דָּם. 

 

הִנֵּה הַלּוֹרְד הַתַּאֲוָתָן קוֹפֵץ מִמִּטָּתוֹ,

מַשְׁלִיךְ גְלִימָתוֹ בְּרִשּׁוּל עַל זְרוֹעַ;

וְנֶחְבַּט אֲנוּשׁוֹת בֵּין חֶרְדָּתוֹ לִשְׁקִיקַתוֹ

הַמְּפַתָּה בְּנָפְתָּהּ, מְאַיֶּמֶת לִפְגֹּעַ;

חָשַׁשׁ אֱמֶת, כְּשׁוּף יֵצֶר הַשֶּׁקֵּץ לְרוֹעַ

   אָמְנָם הַרְבֵּה, הַרְבֵּה מִדַּי דָּחַק בּוֹ לְוַתֵּר,

   אַךְ הוּבַס בְּחֵשֶׁק גַּס שֶׁל מֹחַ מָךְ יוֹתֵר. 

 

בְּפִגְיוֹנוֹ עַל אֶבֶן צוּר מַכֶּה הוּא בְּנַחַת,

עַד נִיצוֹצוֹת שֶׁל אֵשׁ מִסֶּלַע קַר עָפִים;

מֵהֶם לַפִּיד מִדּוֹנַג הוּא מֵצִית בְּאַחַת,

שֶׁיִּהְיֶה עַמּוּד אֵשׁ לְעֵין תַּנְאוּפִים;

וְלַלַּהַב הוּא שַׁח בְּיִשּׁוּב דַּעַת וַשֹּׁפִי:

   "מַמָּשׁ כְּשֵׁם שֶׁאֵשׁ מִסֶּלַע קַר אֲנִי כָּפִיתִי,

   כָּךְ עַל לוּקְרֶטְיָה תִּכָּפֶה תְּשׁוּקַתִי." 

 

חִוֵּר מִפַּחַד מְהַפֵּךְ הוּא טֶרֶם מוֹעֵד

בְּמַדְגֵּרַת הַסַּכָּנוֹת, חֵיק זְמָמוֹ הַמְּסֹאָב,

וּבְנִבְכֵי נַפְשׁוֹ הוּא דָּן וְאֶת עַצְמוֹ יוֹעֵד

לַסֵּבֶל הֶעָלוּל לָבוֹא כִּפְרִי מַעֲלָלָיו:

אַחַר כָּךְ בִּסְלִידָה מַשְׁפִּיל אֶת עֵינָיו

   עַל עֶרְיַת כִּידוֹן שָׁחוּט, תַּאֲוָתוֹ הַשְּׁתוּקָה

   וּבְהֵן צֶדֶק גּוֹבֵר עַל מַחְשְׁבוֹת לְלֹא צִדְקָה:

 

"בַּעֵר לַפִּיד בּוֹהֵק, רִשְׁפֵיךָ, וְאַל נָא תִּתַם

לְהקְדָּרָה שֶׁל זוֹ, שֶׁמְאוֹרָהּ יָקָר מִיְּקַר אוֹרְךָ;

וּמוּתוּ, מַחְשְׁבוֹת בְּלִיַּעַל, טֶרֶם שֶׁיֻּכְתָּם

הַשֶּׂגֶב וִיְסַחֶה בְּסֹאַב שִׂיחַתְכֶן הַנִּדְלְחָה;

לְמִקְדַּשׁ הַטֹּהַר נָא קִטְּרוּ בָּשְׂמֵי מִנְחָה:

   וּתְנוּ לָאֱנוֹשׁוּת הַהֲגוּנָה לִבְחֹל בַּמַּעֲלָל

   בִּתְּכֹל גְלִימָת הָאַהֲבָה אֲשֶׁר יֻכְתַּם בּוֹ וִיחֻלַּל. 

 

"אוֹ בּוּשָׁה לָאַבִּירוּת, כְּלֵי נֶשֶׁק בּוֹהֲקִים!

אוֹ אוֹת קָלוֹן בּוֹזֶה כְּבוֹד קֶבֶר אֲבוֹתַי!

אוֹ חִלּוּל קְדֻשָּׁה בְּמַעַשׂ מַק בִּנְזָקִים!

לוֹחֵם שֶׁכְּמוֹתִי נִרְצַע בִּרְפוּת נְטִיּוֹתָי!

רַק כְּבוֹד אֱמֶת יִצְלַח לִשְׁכֹּן בְּאוֹמֶן גְּבוּרוֹתָי;

   פְּרִיצַת הָרֶסֶן מִצִּדִּי כָּל כָּךְ שְׁפֵלָה, כָּל כָּךְ סוֹטָה,

   עַד עֲדֵי עַד הִיא עַל פָּנַי תִּחְיֶה חֲרוּתָה.

 

"כֵּן, הַסְּקַנְדָּל אֲפִלּוּ אֶת מוֹתִי יִשְׂרֹד,

אֶת הָעַיִן יִפְצַע בִּשְׁלָטִים מֻזְהַבִים;

רִטּוּשׁ בְּזוּת בְּגוּף מָגֵן הָאַבִּירִים יִפְרֹט

פֵּרוּשׁ לִשֶׁכְמוֹתִי, כַּמָּה חָבַבְתִי אֲהָבִים; 

עַד כִּי צֶאֱצָאַי, שֶׁהַצִּיּוּן יַטִּיל בָּם רְבָבִים,

   יְנַאֲצוּ שְׁחִיק עַצְמוֹתָי, וְלֹא יָבִינוּ כְּחֵטְא

   אֶת מִשְׁאַלְתָּם, כִּי אֲבִיהֶם מהַקִּיוּם יִמַחֶה. 

 

"מָה יִהְיֶה שְׂכָרִי עֵת חֶפְצִי אַשִּׂיג לִשְׂבּוֹעַ?

רַק חֲלוֹם, צָפְרִיר, בּוּעַת עִנּוּג בְּקֶצֶף שֶׁל פְּקָעִים.

מִי יִקְנֶה דַּקָּה הוֹלֶלֶת לְקוֹנֵן שָׁבוּעַ?   

הַנֶּצַח לְמִמְכָּר יִמְסֹר, בְּעַד שַׁעֲשׁוּעִים?

וּבַעֲבוּר עֵנָב מָתוֹק מִי יְקַצֵּץ בַּנְּטָעִים?

   אֵי הַקַּבְּצָן הַמִּתְלַהֵב אֲשֶׁר יִשְׁלַח לַכֶּתֶר יָד

   רַק כְּדֵי שֶׁבִמְחִי שַׁרְבִיט יֻכֶּה אַרְצָה מִיָּד? 

 

"אִם קוֹלַטִין מַמָּשׁ עַכְשָׁו חוֹלֵם עַל תָּכְנִיתִּי,

הַאִם כָּרֶגַע לֹא יֵעוֹר בְּחָרוֹן וּבְזַּעַו

לָחוּשׁ מִיָּד הֲלוֹם לִמְנֹעַ מְזִמַּתִי?

מָּצוֹר הַמְּסוֹבֵב, סוֹגֵר עַל נִשּׂוּאָיו,

לַּעְכֹּר כָּךְ נְעוּרִים, שֶׁצַּדִּיק כֹּה יִכְאַב,

   עֵת טֹּהַר הַמִּדּוֹת גּוֹוֵעַ, הַחֶרְפָּה בְּהֶתְמֵדָהּ,

   וּפִשְׁעוֹ שֶׁל מִי הוּא חֵטְא נִצְחִי בְּכָל מִדָּה? 

 

"אוֹ! מָה הַתֵּרוּץ שֶׁדִּמְיוֹנִי יַמְצִיא

שָׁעָה שֶׁתַּאְשִׁים אוֹתִי בַּמַּעַל?

אֵיךְ לֹא תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי, אֶתְחַלְחֵל בְּפִלְצִי,

מְאוֹר עֵינָי בִּי לֹא יִבְגֹּד, יִדֹּם לִבִּי הַשָּׁפָל?

כְּכָל שֶׁהָאָשָׁם גַּדֵּל, יַךְ הַפַּחַד וְיִפְעַל;

   בְּמוֹרָא כֹּה נוֹרָא לֹא יִלָּחֵם לֹא יִבְרַח,

   חִיל וְרָעֲדָה יָּמְיתוּ הַפַּחְדָּן שֶׁסָּרַח. 

 

"אִם קוֹלָטִין אֶת בְּנִי אוֹ מוֹלִידִי הָיָה רוֹצֵחַ,

אוֹ רוֹבֵץ בַּמַּאֲרָב נְתִיב חַיַּי לְהַטֹּת,

אִם לֹא הָיָה רֵעִי כְּאָח, בְּחִשְׁקִי הַנִּצֵּחַ

נִתַּן לִי נִמּוּק אֶת אִשְׁתּוֹ לָהַסְּטוֹת,

כִּלְקִיחַת נָקָם, כְּיִשּׁוּבָן שֶׁל קְטָטוֹת:

   אַךְ הוּא קְרוֹב מִשְׁפָּחָה, הַיָּקָר בִּידִידָי,

   אֵין צִדּוּק לַבּוּשָׁה, לַחַטָּאת אֵין כְּדַאי.   

 

"אָכֵן, מַעַשׂ מֵבִישׁ; אָה, אִם יִוָּדַע:

וּמְלֵא שִׂנְאָה, אָכֵן, וְאֵין לִשְׂנֹא בָּאַהֲבָה: 

אַפְצִיר בָּהּ לֶאֱהֹב; אַךְ אֵינָהּ בִּלְבַדָהּ:

הֵן לֹא יֵרַע הַרְבֵּה מִנְּזִיפָה וְכֹזְבָה:

אֵיתָן רְצוֹנִי עִם שִׂכְלִי שֶׁכָּבָה,

   זֶה הֲיָרֵא מִשְׁפָּט, פִּתְגָּם מִפִּי גְּבוּרוֹת,

   לכָל שׁוּל גְּלִימָה יִדְבַּק בִּיִרְאַת כָּבוֹד." 

 

כָּךְ, לְלֹא חֵן, הוּא מַצִּיב כֹּל טַעֲנָה

בֵּין מַצְפּוּן מְאֻבָּן וְרָצוֹן מִתְרַתֵּחַ,

וּבְסִיּוּעַ הַפִּלְפּוּל דָּן עַצְמוֹ לַחֲנִינָה,

הָרַע בַּשִּׁקּוּלִים לְעֵרֶךְ יִתְרוֹנוֹ מוֹתֵחַ;

כְּדֵי בֹאוֹ בַּחֲטַף, מְבַלְבֵּל וְרוֹצֵחַ

   מַסְקָנָה בָרָה, וּמַרְחִיק כְּדֵי תְּשׁוּבָה,

   לְפִיָּה מַעֲלָל נִפְשָׁע נִרְאֶה כְפֹעַל לְטוֹבָה. 

 

אָמַר: "הִיא יָדִי אָחֲזָה בְּמֶחְוָה נְעִימָה, 

וּבְלַהֵט עֵינָי תָּרָה לִבְשׂוֹרוֹת,

בַּחֲשָׁשׁ מִידִיעוֹת מָרוֹת מִקַּו הַלְּחִימָה,

שָׁם קוֹלָטִין אֲהוּבָה רוֹבֵץ בַּשּׁוּרוֹת.

אוֹ! אֵיךְ עָלָה הַצֶּבַע בְּפָנֶיהָ הַמְּאִירוֹת:

   תְּחִלָּה אָדֹם כַּשּׁוֹשַׁנָּה עַל לֹבֶן תַּכְרִיכִים,

   אַחַר כָּךְ כְּלָבְנָם עֵת הוּסְרוּ הַפְּרָחִים. 

 

"וְאֵיךְ יַדָהּ, בְּהֱיוֹתָהּ כְּלוּאָה בְּכֵף יָדִי,

כָּפְתָה עַל זוֹ אֶת רֶטֶט חֶרְדַּתָהּ הַנֶּאֱמָנָה!

הָעֶצֶב שֶׁהָלַם בָּהּ עוֹד הִגְבִּיר אֶת רַעַדִי,

אָז שָׁמְעָה כִּי בַּעֲלָהּ צָלַח בֶּאֱמוּנָה,

וּתְרוּעָתָהּ חִיּוּךְ רָווּי בְּמֶתֶק שֶׁל עֶדְנָה,

   שֶׁאִם נַרְקִיס הָיָה צוֹפֶה בָהּ, כָּכָה בְּעָמְדָהּ,

   אַהֲבָתוֹ-לוֹ לֹא הָיְתָה אוֹתוֹ שְׁאוֹלָה מוֹרִידָה. 

 

"מַה לִּי כִּי אָתוּר אַחַר סַמְמָנִים וְתֵרוּצִים?

חַכְמֵי הַמְּלְיצוֹת אִלְּמִים מוּל יֹפִי מִתְחַנֵּן;

שְׁפַל אֲנָשִׁים עַל חַטָּאתָם בְּשֵׁפֶל מִתְרַצִּים;

בַּלֵּב הַמִּתְיָרֵא מִצֵּל, הָאַהֲבָה לֹא תְּרַנֵּן:

לִבִּי הַחָשׁ הוּא אַלּוּפִי, לִפְקֻדָּתוֹ אֶתְכּוֹנֵן:

   וּכְשֶׁדִּגְלוֹ הַסַּסְגוֹנִי מוּנָף לְרַאֲוָה,

   הַפַּחְדָּן יוֹצֵא לַקְּרָב בְּלִי חִיל וְזַעַוָה.   

 

"לָכֵן, לֵךְ, פַּחַד יַלְדּוּתִי, 'סְתַּלֵּק! וִכּוּחַ, מוּת!

דֶּרֶךְ אֶרֶץ וּתְבוּנָה, שָׁרְתוּ אֶת גִּיל הַקֶּמֶט!

מוּל צַו הָעַיִן לְבָבִי תָּמִיד יִלְמַד מָרוּת:

לַצַּדִּיק יָאִים שִׁהוּי עַצֵּב וְהוֹקָרָה תּוֹהֶמֶת;

אֲנִי צָעִיר, הַלָּז מֻשְׁלָךְ מֵהַבָּמָה כְּמֵת.    

   יִחוּמִי לִי הַנַּוָּט, לוֹ פְּרָס הַחֵן,

   וּמִיהוּ הַמְּפַחֵד לִטְבֹּעַ אֵי שֶׁאוֹצָרוֹ שׁוֹכֵן?" 

 

כַּדָּגָן נָצוּר בְּעֵשֶׂב, שׂוֹם הַיְּרֵאָה

נִשְׁנַק בִּגְּבוֹר עָלָיו חִשְׁקוֹ הַמְּכַתֵּר.

הוּא מִתְגַּנֵּב מִשָּׁם בְּאֹזֶן כְּרוּיָה,

אָבוּס תִּקְוָה פְּגוּלָה, אָבוּס חָשַׁד פְּלַסְתֵּר;

וּשְׁנֵי אֵלֶּה, הַמְּשָׁרְתִים אֶת פְּרִיצוּת הַגָּדֵר,

     כֹּה מְטָּרְפִים דַּעְתּוֹ בְּנִגּוּדֵי דְּרָשָׁה,

     עַד בְּכֹה גּוֹזֵר הוּא בְּרִית, בְּכֹה גּוֹזֵר פְּלִישָׁה. 

 

בְּקִיטוֹן מַחְשְׁבוֹתָיו שׁוֹכֶנֶת דְּמוּת רוֹמְמוּתָה,

וּבְאוֹתוֹ מִשְׁכָּן פְּנִימִי גַּם קוֹלָטִין שָׁרוּי:

עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו טוֹרְפוּ בָּעַיִן הָרוֹאָה אוֹתָהּ;

זוֹ הַצּוֹפָה בִּידִידוֹ, כְּעוֹד יוֹתֵר סָגוּי, 

לְבַל תֻּטֶה אַחַר צִבְיוֹן, אֲבוֹי, כֹּה שָׁגוּי;

   הִיא בְּעֲתִירָה זַכָּה פּוֹנָה אֶל לְבָבוֹ,

   אַךְ זֶה מִשֶּׁהֻשְׁחַת, מֵיטַב חֶלְקוֹ כְּזַבוֹ; 

 

בַּזֶּה אִמֵּץ אֶת כּוֹחוֹתָיו הַנִּרְצַעִים,

אֲשֶׁר, בְּחִנוּפֵי מוֹפָע לֵצִים שֶׁל מַנְהִיגָם,

לִבּוּ חִשְׁקוֹ כְּכֹל שֶׁהַשָּׁעוֹת מַלְּאוּ בִּרְגָעִים;

וּבְדוֹמֶה לִמְפַקְּדָם, נִפְרָץ הָרַהַב שֶׁל שִׂיגַּם,

בְּרוֹמְמוּת שְׁפֵלָה הַרְבֵּה מִכֹּשֶׁר הֶשֵּׂגַם.

   וּמוּבָל בְּשַׁגַּעַת תְּשׁוּקַת נָבָל מוּעָד,

   אֶל מִטַּת לוּקְרֶטְיָה שׁוֹעַ רוֹמָאִי צָעַד. 

 

 

Theodor de Bry, Netherlandish, Design for Knife Handles with the Death of Lucretia and Grotesques, 1580–1600. Engraving and blackwork, Metropolitan Museum of Art, New York City

Theodor de Bry, הולנדי, עיצוב לניצבי סכין מעוטרים ב"מות לוקרטיה" וגרוטסקות, 1580-1600. תחריט וחישול, Metropolitan Museum of Art, New York City

 

 

בפרק זה של השיר מתהדקת והולכת, בקו מקביל להשתלשלות העלילה, גם הוכחת אשמתו של טָרְקְוּין העומד לאנוס את לוּקְרֶטְיָה אשת ידידו, פקודו ונתינו קוֹלָטִין. תוך כדי ההכנות למעשה נפתחים בפנינו חייו הפנימיים ואנו שומעים את המאבק המתנהל בינו לבין עצמו. בדרך זו מתקבלת עדות מכלי ראשון על יסוד הכוונה והגורם הנפשי, כך שהרשעתו מתהדקת מכל צד. כל שיקול הניתן בעד המעשה לא רק מפריך את עצמו, הוא גם חושף בפנינו את האונס כמכשיר פוליטי לגיטימי, "..כִּלְקִיחַת נָקָם, כְּיִשּׁוּבָן שֶׁל קְטָטוֹת."

 

בבית השני כאן, הפר המשורר את מתכונת החרוז של ארבע השורות הראשונות. הדבר מדגיש את חריגותו של העומד להתרחש ומעצים את תחושת הטלטלותו של טרקווין בין ספקותיו הנעים בין צד הסכנה לבין צד הרצון. זהו בית של נקודת מפנה, המציג בפנינו החלטה סופית ופריצת מעצורים. כל הספקות שיבואו אחריה מנוצחים מלכתחילה ביד האפשרות והיכולת.

 

בכתב אשמה זה מובהר, כי אין אונס המבוצע עקב "אבדן שליטה". נפשו של טרקווין מוצגת בפנינו כבית דין השומע את מקהלת העדים בזמן אמת. ובהיותנו הקוראים גם שופטיו של טרקווין, עלינו לקבוע כי מדובר בהחלטה אמנם נמרצת אך מודעת לעצמה. כל מעשה פשע תחילתו כוונה והחלטה, מהירה ככל שתהיה. במקרה זה קל וחומר, שכן טרקווין מתכונן למעשה "…בְּיִשּׁוּב דַּעַת וַשֹּׁפִי…". עוד אנו רואים, כי יצרו נרגע תוך כדי השחזת הפגיון, כשהוא מתבונן בסלידה ב"… עֶרְיַת כִּידוֹן שָׁחוּט..".

 

אחר כך הוא גובר על הספקות העולים בו ביחס לידידו (לא עולה על דעתו, שלא לומר על לבו, המחשבה על טובתה של לוקרטיה כאדם נפרד אלא רק כעל קנינו של ידידו), ושב לזקוף את "דִּגְלוֹ הַסַּסְגוֹנִי" המוביל את "לבו" אל כיבוש היעד. במונחי הזמן, ללב תפקיד כפול כמריץ הדם אל האברים הנדרשים וכמשכן הרגשות. במקרה של טרקווין, רתומים האחרונים "לעין" בפרט ולתחושות הגוף בכלל. בכך מקבל "הלב" תפקיד הסותר את עצמו כמשכן האמפתיה. הקורא מוכרח לשים לב להתעלמות של טרקווין מלוקרטיה במחשבותיו בכל הנוגע לנוכחותה כאדם מרגיש ולשאול את עצמו, אם שייקספיר "לא שם לב" למה שבזמננו ייחשב לגורם מכריע מבחינה מוסרית. האם מדובר בנקודת עיוורון או בהשמטה המכוונת להטריד ולהציק לנו? לתחושתי, מדובר באפשרות השניה, המצרפת את הקורא בתור היודע האירוני. התודעה האירונית, היא המלכדת את הפואמה מצד התמה המובלעת אך העיקרית שלה.

 

בהמשך, מגיעה האירוניה השייקספירית לשיאה בדבור על נרקיס, שלדברי הפושע היה נפטר מאהבתו העצמית אם רק היה זוכה לראות את יפיה של לוקרטיה. באמצעות המבט האירוני מחזק המשורר את המצור על שלל הטיעונים השגורים אצל אנסים, ידועים ועלומים בהיסטוריה, לרבות הטענה הרווחת, והמופרכת, בדבר כיבוי השכל.

 

כדי להעניק לעצמו היתר לשמוש בכוח, על החזק להניח מראש את התוצאה: ריקון הזולת מרצון, מאנושיות. זה מה שטרקווין עושה וזה מה שמארג הספקות שלו מבהיר לנו. הגועל גובר שעה שהאנס נזכר בתגובותיה הרגשיות של לוקרטיה בהיפגשם, תגובות המעוררות את יצרו במעין חזיון "סנאף" סדיסטי. טיעוני "השכל בתחת" מקבלים כאן הפרכה נועזת ונחרצת. שייקספיר מלמד אותנו, כי אין מדובר בעיוורון שהיצר גרמו כי אם להפך, בהתעוררות היצר נוכח הסבל שהוא עומד לגרום. אין מדובר במעשיה ייחודית, חד פעמית, כי אם בכתב אשמה המשליך עצמו על ההיסטוריה כולה. זה היסוד הפוליטי של ספור המעשה.

 

Julia Margaret Cameron, Beatrice, 1866. Albumen silver print from glass negative, Metropolitan Museum of Art, New York City

Julia Margaret Cameron, בִּיאַטְרִיצָ'ה, 1866. הדפס כסף על נייר אלבומין מזכוכית נגטיב, Metropolitan Museum of Art, New York City

 

ג'וליה מרגרט קמרון העמידה את הקומפוזיציה של התצלום על פי ציור המיוחס לאמן הבארוק האיטלקי גוּוידוֹ רֶני, בֵּאַטְרִיצָ'ה. זהו דיוקנה של באטריצ'ה צֶ'נְצִ'י, בת אצולה רומאית מהמאה ה-16, שסיפור אינוסה, נקמתה והוצאתה להורג שוחזר במחזה של פרסי ביס שלי, "משפחת צ'נצ'י". בעוד דיוקנאות "הדגולים בגאונותם", של קמרון, הציגה סדרה של גברים ידוענים, סדרה מקבילה של "הדגולות באהבתן" חילצה את הגיבורות של קמרון מהספרות, ההיסטוריה וכתבי הקודש.  

 

ד"ר אמנון  טליתמן, זה אונס זה?, ארנונה, 2007

The Rape of Lucrece – Complete Audiobook

Professor Sir Jonathan Bate, Shakespeare's Lovers, Gresham College, London.

Professor Dame Mary Beard, Lucretia and the Politics of Sexual Violence, Gifford Lectures Blog,  2019

Benjamin Britten, The Rape of Lucretia, an opera in 2 acts, libretto by Ronald Duncan. The Montclair State University Opera, Jeffrey Gall, director, with the Chamber Players of the Montclair State University Symphony Orchestra, Brent Chancellor, conductor.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: