רחל: השיבה הביתה, או: על שפת הכּנרת

רחל בלובשטיין, צילום: א. סוסקין

 

מתוך "שירת רחל", הוצאת "דבר" תל-אביב, תשי"א:

 

על שפת הכנרת

 

היינו מעירות שחר. דומה, לוּ הקדמנו עוד רגע אחד, והיינו תופסות את הלילה במפתיע, מרגלות את מסתוריו וקולטות את סוד שׂיחו. הצצה ראשונה – אל הים. בשעה זו שרוי הוא בתנוּמה, כהה כלשהו בתוך מסגרת הרי תכלת, הרדוּמים אף הם.

 

החוף האחד – לנו הוא. כל צרור וכל חלק בו – מכּר ומוֹדע. ימינה, אל הירדן, הריהו מתרומם לגבעה תלוּלה. כמה פרגים, כלניות, שיני אריה חוגגים על פני מורדיו את אביב חייהם היחיד! שׂמאלה, בשפל, מזדקר לו דקל בודד, בצדו הייתי הוזה שעות על שעות; דקל קטן ובודד, המרים כאן – מי יודע, כיצד – את ראשו העטור. ושם, להלן, לצד טבריה, עדי שיחי-הרדוף, שפע סבכי-ירק. החוף השני – רחוק, נכרי. מרחב הכּנרת מבדיל בינינו ובינו. גבעות החוֹרן חופפות עליו, כהות לבוקר, לילכיות לצהרים, ארגמן לבושן עם השקיעה. מושכות, צודות, ככל אשר בעֵבר ההוּא. זכורתני בליל-ירח, עם קיץ, חתרו סירותינו אל חולת  "העבר ההוא". צעדנו על גבי האדמה, השומרת את עקבות פעמיו של אברהם אבינו, הקשבנו הד דבר אלהים בשכבר הימים: "ואגדלה שמך". טיפסנו על צורים והצצנו למטה אל הבקעים הצרים, שם ריוו עינות במימיהם הצוננים שרשי חרובים עתיקי יומין.

 

טבריה, נוף מהמצודה של דאהר אל-עומר , 1890-1900, מקור: Old Pictures

 

כיצד עובר היום בכנרת? השחר עלה בהחילנו לעבוד. ארבע-עשרה היינו. ידים מיוּבלות, רגלים יחפות, שזופות, שׂרוטות. פנים עזות, לבבות לוהטים. האויר כוּלו צלל לזמירותינו, שיחנו וצחוקנו. המעדרים הונפו והורדו בלי הרף. לרגע קט תפסיקי, תנגבי את זיעת המצח בכנף "הכפיה", תעיפי מבט-אהבה אל הים. מה טוב! תכלת, תכלת, תכלת ללא אומר, נושאת שלום, מרפא לנפש. אי-בזה מרחפת על המים דוגת-כנף, עוד מעט וסירת-הקיטור הזערורית המעבירה את הנוסעים מצמח לטבריה תאבך את עשנה.

 

דייגים על הכנרת, תחילת המאה ה-20, מקור: Old Pictures

 

לצהרים היינוּ שבות אל החוָה, ושוב הים אתנו. עין התכלת היתה מציצה אל חלון חדר-האוכל. עין-התכלת של אדמת המולדת.

 

ככל אשר הארוחה היתה דלה, כן עלזו קולות-העלוּמים. מפני רוָחה יגוֹרנוּ. נכספנו לקרבן, לעינוּי לכבלי-אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת.

 

זכורתני, שתלנו אקליפטים בתוך הבצה, במקום בו הירדן נפרד מעל הכנרת ואץ-רץ הנגבה, מקציף סלעים, מציף את גדותיו. לא אחת מאתנו היתה אחר כך מרעידה בקדחת על יצוּעה הדל. אבל אף לרגע אחד לא עזב אחת מאתנו רגש ההודיה לגורל. עבדנו מתוך עלית-נשמה.

                           

הציק הצמאון, והרי אחת מאתנו מפליגה אל הים עם הכלי הרגיל שלנו – תיבת הפח משל נפט. איזה תענוג הוא לצנוח אל החצץ, ולשתות, לשתות עד אין סוף, כחית-היער. להשקיע במים את הפנים הלוהטים, לשאוף רוח, ושוב לרווֹת עד כלות הכוחות.

 

Vasiliy Polenov, אגם כנרת, שנות ה-1880

 

אומרים, סגולת פלאים למים ההם: מי ששתה מהם אך פעם, שוב ישוב אליהם. האם לא על כן עורגים הבנים בנכר אל חופי הכּנרת השקטים, יען כי אבותיהם ריווּ כאן את צמאם?

 

ביום השבּת הייתי יוצאת לנוח על פני הגבעות הסמוּכוֹת. כמה שם חגוים נפתלים, כמה מחבואים יקרים, כמה ואדים ירוקים; לו תשארי פה לכל ימיך. מה טוב לפסוע על פני המשעול לאורך החוף, עד אשר תראה לפניך חומת טבריה על מגדלותיה העגלגלים. כל כך עתיקה היא טבריה זו, שאינה נראית לי כעיר, אלא כציור מתוך ספר למוּד לדברי ימי קדם. ראה, אלה האבנים ראו את פניו החורים של המוכיח מנצרת, שמעו את משנתם של התנאים, וגם את פני בירוניקה הנאוה זכור תזכרנה האבנים האפורות האלה.

 

לא מראה נוף הוא ים-כנרת, לא פיסת טבע בלבד – גורל עם התלכד בשמו. באלפי עינים יביט מתוכו עברנו אלינו, באלפי שׂפתים ישׂיח ללב. (תרע"ט)

 

Vasiliy Polenov, ישוע הנוצרי משקיף על הכנרת, מתוך הסדרה "חיי ישוע", שמן על בד, 1888

 

המשפט האחרון בתמונת זכרונה של רחל, כמו הודבק באופן מאולץ, לשמש מס שפתים לתמונה של געגוע צורב אל בית ונוף מולדת. בעיני משתווה תמונה זו בעוצמתה החרישית, הפונה פנימה ל"יפה נוף" של יהודה הלוי. אבל, רחל אינה נכספת אל "קריה למלך רב", אל מחוז נעלם מאחורי אופק תפילותיו של עם. לא. אל עצמה היא נכספת כאן. כי, בית הוא מקום שבו אין אנו רחוקים מעצמנו, מקום המשרה בנו "רגש הודיה לגורל" שמתוך בחירה ושבו מתאחדים זו בזו לאחת "עבודה מתוך עלית-הנשמה" ואמנות השירה וההתבוננות.

 

ואולי. מילים: רחל, לחן: יהודה שרת, שרה ב-1991 אסתר עָפרים, בס: אלי מגן, פסנתר: אלונה טוראל:

 

 

ועוד:

 

"הילדים שלנו", חבור מאת רחל על ילדי דגניה, פורסם בהארץ

 

רחל המשוררת באתר לכסיקון הספרות העברית

 

על רחל ב-e-mago

 

 כתבי רחל בפרויקט בן יהודה

 
מודעות פרסומת

הַמִּבְדָּד החילוני של Peter Zumthor: הוכחה לקיום הרוח

Peter Zumthor's Secular Retreat, South Devon, UK, via Living Architecture

 

אנו יוצאים מבית ונכנסים אליו כפי שאנו יוצאים מעצמנו ונכנסים אל עצמנו פנימה. בית יכול להיות בנוי, חצוב, קלוע, מגובב (מקש ובוץ), יצוק, מתקפל או מוכן מן הטבע כמו מערה, ארעי או קבוע. המבנה הצבורי הוא ביתה של קהילה וישנן או היו קהילות שביתן הצבורי והפרטי התקיימו באותו מקום. ישנם בתים (ודירות כלולות בהם, כמובן) שהנכנס בהם חש יראת כבוד, רוממות רוח, התרחבות של לב. ישנם, מצד שני, בתים חלולים שכל פנימיותם חיצוניות, שבלוניות, וכל אישיותם אוטומט (של תועלתנות, מעמד, עזובה) לחיי רפאים. בית הוא אישיות. הוא הרחבה של החיים האנושיים הרוחשים בתוכו או ההתוויה שלהם.

 

לפני שנים רבות ישבו שניים, צעיר וצעירה ב"צריף שוודי" שחור צלעות  באחד מקיבוצי הגליל העליון המזרחי שדולמנים ענקיים סביב לו וניסו להבין חלום, שבו חזה הצעיר ב"ביתו" העולה באש ונשרף. האיש הצעיר היה מוטרד מאוד מהחלום הזה, שניבא את מותו האלים כעבור שבועות ספורים במלחמה. בית הוא משל מסתורי לגוף ארעי המציע עצמו לנשמה.

 

בתי הקיבוץ ההיסטורי הם בדרך כלל אוטומטונים של יעילות ופוריטניות קשוחה שאינה יודעת להנות לא מאהבה עצמית ולא מאהבת הזולת. במשך השנים זכו "החדרים" הללו לייפוי אינדוידואליסטי ופשטותם הפכה נעימה וחיננית אפילו ושיקפה את יושביהם. היום, ב"הרחבות" הכעורות הנבנות בקיבוצים, הפכה דלות החומר האידאולוגית לחמרנות סרת טעם. בולמוס חומרי אפשר שיהיה מופנה פנימה בזלילה עצמית או החוצה, אבל הוא לעולם עיוור ליופי ואטום לסביבתו. ובשום תקופה לא למדו בוני הקיבוץ המוזכר לעיל מסביבתם ולא ניזונו ממנה לבנייה אלא "סיקלו" אותה לערימות צבורות של אבני בזלת על ההרים המקיפים אותם.

 
דולמן בקרבת הכביש העולה לקיבוץ שמיר שבגליל העליון, פיקיוויקי - מאגר התמונות של ישראל

דולמן בקרבת הכביש העולה לקיבוץ שמיר שבגליל העליון, פיקיוויקי – מאגר התמונות של ישראל

 

סביבתם הסלעית העתיקה, הכבדה, המתנשמת של בנאי הדולמנים הקדומים והעלומים היתה רווית יופי והדולמנים, אותם מבני האבן הפשוטים שבנו שצורת שולחן להם מקיימים ומוכיחים את נצח רוחם.

 

לארכיאולוגים תיאוריות רבות על דרך בניית הדולמנים בתקופה הניאוליתית טרם השמוש במנוף. תיאוריות רבות להם לגבי השמוש במבנים הללו, מפני שיצירות פרה-היסטוריות דורשות לדעתם "שמוש" ולא תשוקה סוברנית ליופי, לא שאיפה להקים בית לרוח בדבר של יופי.  אבל, התבוננות בהם יכולה להעלות השערות שונות לגבי אופני הבניה והשמוש במה שאמור להיות קבר, עשוי מעגל סלעי ענק שעליהם מונח סלע שצורתו סוליה או סלמון הנותן למבנה את מראהו השולחני. אפשר, למשל, להניח כי המבנים נחפרו מוכנים מתוך האדמה הסלעית ונחשפו לאחר שאיש הרוח של השבט, שהיה שמאן ואמן, גילה אותם. ואם שמשו קברים, אפשר שגופות הונחו עליהם מאכל לעופות וחיות טרף בטקס אשכבה וְהַדְרַת יפי היקום ומסילותיו. אפשר, לפחות ברוח המתבוננת. כי, מעולם לא נמצאו בהם שרידי קברים.  כיום מכנים "דולמן" גם מבנים מתקופת הברונזה, אך ראויים באמת לשמם הללו הקדומים, מתקופת האבן, העשויים מספר סלעי שכב ענקיות, גולמיות המכוסות סלע רכב לא מעובד.

 

ויש בנמצא גם דולמנים ובתי רוח מודרניים: מבדד (Lavra, Retreat) הנופש החילוני שבנה הארכיטקט השוויצרי פטר צומתור במחוז דבון, אנגליה, הוקם על ידי קבוצה של יזמים בראשות אלן דה בוטון, פילוסוף פופולרי, חובב נוף וארכיטקטורה. דה בוטון, המכנה את צומתור "אלוהים", מציג את המבדד ב-3quarksdaily.

 

האתר של מיזם בתי הנופש המודרניים Living Architecture מציג את הפרויקטים הנפלאים שלו בהרחבה.

 
 

Peter Zumthor's Secular Retreat, South Devon, UK, via Living Architecture

%d בלוגרים אהבו את זה: