אַסְפַּסְיַה מלמדת את סוֹקְרַטֶס

אינני אוהבת שירה מאויירת מפני שהאיור מחרב את הדימוי השירי. רק לא בשירה לילדים, שבה, כמו שאני רוצה שיהיה בבלוג שלי, האיור איננו חייב לשירה דבר ובכל זאת הוא "מתכתב" ומשוחח איתה. וכאן, חיפשתי בכתבים של אפלטון משהו שידבר עם הרישום של דנטה גבריאל רוזנטי שהרג אותי באירוניה שלו.

אספסיה, אשתו הלא-חוקית של פֶּרִיקְלֶס שליט אתונה, מופיעה בדיאלוג "מֶנֶכְּסוֹס" של אפלטון כמי שלימדה את סוקרטס רטוריקה. תופעה היסטורית בולטת היא, שנשים יפות ועתירות כישורים מקבלות חותמת של זונה. גאונותן מזהמת את אברי המין שלהן. או להפך. אספסיה היא אחת הנשים הללו. גברים יכולים לאצור כוח באמצעות קשרים ובכלים פיתויים כאלה ואחרים, ולעולם כוחם מטהר אותם ומצדיק את האמצעים להשגתו.

סוקרטס היה מכוער. מכוער מאוד. אספסיה, שיש אומרים כי היא האדם האמיתי מאחורי דמותה של דִיוֹטִימָה מדיאלוג המשתה של אפלטון, הייתה יפה. יפה וחכמה. חכמה יותר מבן זוגה שעל פי הרכילות באתונה היא שכתבה את נאומיו.

Dante Gabriel Rossetti, אספסיה מלמדת את סוקרטס לרקוד, רישום, 1864-5

אפלטון, המשתה 207-208, תרגום ליבֶּס: סוקרטס מצטט את הרצאתה של דיוֹטימה על ארוס. כאן, היא מדגימה כיצד יכול אדם, ובכלל כל דבר טבעי, להשתנות, וזאת מבלי שתאבד לו זהותו. להיות שונה מעצמו מצד החלוף, זהה לעצמו מצד הנצח:

"אם אמנם בוטח אתה בכך", אמרה, "שארוס הוא מטבעו אהבת אותו הדבר שעל הגדרתו הסכמנו בינינו פעמים הרבה, אל תתמה על מה שהזכרתי עתה. שגם כאן שואף הטבע בן-התמותה, לפי אותה הגדרה, להגיע במידת האפשר לכלל נצח ואלמוות.

"והוא יכול להגיע לידי כך רק בדרך זו, בכוח ההולדה, בהשאירו תמיד ברייה חדשה תחת הישנה.

"שהרי גם כל ברייה וברייה כשלעצמה אומרים עליה שהיא חיה, ונשארת אותה ברייה גופה, כשם שאומרים על אדם מילדותו ועד זקנתו שהוא אותו אדם גופו; ועם שלעולם אין בתוכו אותם החמרים, קוראים לו אף על פי כן אותו האדם עצמו; ואילו למעשה הוא מתחדש תמיד, ומאבד את שיש לו: שערותיו ובשרו ועצמותיו ודמו וכל גופו.

"והדברים אמורים לא מבחינת הגוף בלבד, אלא גם מבחינת הנשמה: הרי הרגליו של אדם, מידותיו, סברותיו, תשוקותיו, הנאותיו, צעריו ופחדיו – לעולם לא יעמוד לו דבר מהדברים האלה בעינו, אלא הללו מתחדשים באדם, והללו כלים בו.

"והמוזר מזה בהרבה: אף ידיעותיו מתחדשות וכלות בו, וגם מבחינת הידיעה לעולם אין אנחנו אותם אנשים עצמם, אלא גם כל ידיעה וידיעה – יקרנה אותו המקרה עצמו. שהנה מה שנקרא אימוץ המחשבה, נוגע בידיעה שיוצאת, וכך הוא מקיים את הידיעה, עד שהיא נראית כאותה הידיעה גופה.

"שכן בדרך זו מתקיים כל בן-תמותה, לא מכוח היותו תמיד מכל הבחינות אותו דבר גופו, כדרך מה שהוא אלוהי, אלא מכוח זה, שמה שמסתלק ומתיישן משאיר בבן-התמותה מה שהוא חדש, וחדש זה הריהו כהרי מה שהיה לפניו.

"ובתחבולה זו, סוקרטס", אמרה, "יש לבן-תמותה חלק באל-מוות, הן בגופו הן בכל השאר, ולא כדרך מה שהוא בן-אלמוות.."

על האידאליזם האפלטוני טעימה בוויקיפדיה. דיאלוג "המשתה" הוא הקריאה המשותפת האולטימטיבית לַאוהבים.  

וכתוספת וכלל וכלל לא כאיור, שיר יווני פונטי. גם היוונים הפּוֹנטים סבלו רדיפות מידי העותמנים והתורכים, ושיר זה הוא שיר קינה:

שייקספיר: When in Disgrace

 

הסונֵטה ה-29 במספר של שייקספיר שייכת למחזור הסונטות שנכתבו ל"עלם הצח", שזהותו נותרה עלומה. הפעימות הריתמיות של הסונטה עגומות והן נעצרות בפסיקים, היכן שהלב מחסיר, נצרב. האהוב הוא השתקפות הטוב במשורר, כלומר שירו, ובו הוא יכול לאהוב שוב את עצמו.

 

רופוס ויינרייט (Rufus Wainwright) הלחין ושר, פרשנות מושלמת:

 

 

 

נִבְגָּד בְּיַד מַזָּל וְלא רָצוּי לְאִישׁ

גַּלְמוּד אֶשָׂא קִינָה עַל שֵׁפֶל מְקוֹמִי,

מַרְגִּיז בְּצִרְחוֹתַי רָקִיעַ מַחֲרִישׁ,                                       

בִּקְלַסְתֵּרִי אַבִּיט וַאֲקַלֵּל יוֹמִי.

גּוֹרַל זָרִים אֶחְמוֹד, פְּלוֹנִי כִּשְׁרוֹנוֹתָיו,

לָזֶה זְכֻיּוֹת יָתֵר וּלְאַחֵר תִּקְווֹת;

עֵינִי צָרָה בָּאִישׁ כִּי מְרֻבִּים רֵעָיו,

וּמִמֵּיטָב שֶׁבִּי אֲנִי בּוֹחֵל עַד כְּלוֹת.

כּה אֲהַרְהֵר נִכְלָם, וּבְעַצְמִי אֶמְאַס,

כִּי אָז אֶזְכּוֹר אוֹתְךָ וְשָׁב לִבִּי לִפְעוֹם.

וְשׁוּב הוֹמִים חַיַּי כְּעֶפְרוֹנִי הַטָּס

מֵאֶרֶץ לִשְׁחָקִים, וְרָן חַסְדֵי מָרוֹם.  

כִּי בְּאַהֲבָתְךָ לִי אֹשֶׁר וּבְרָכָה, 

וְלא אָמִיר אוֹתָהּ וְלוּ בְּכֵס מְלוּכָה.

 
                                 תרגם: אריה סתיו: סונטות שקספיר – הַזְּמַן הַנָּס, חוֹמֵק אֶל 
  נֶצַח כְּגַנָּב, הוצאת דביר, 2000.  
 

Nicholas Hillard, צעיר לא ידוע העולה בלהבות, בסביבות 1610. צבעי מים על קלף,  Ham House, Surrey, UK. Via Bridgeman Images

Nicholas Hillard, צעיר לא ידוע העולה בלהבות, בסביבות 1610. צבעי מים על קלף, British Galleries, Victoria and Albert Museum, London. Via Bridgeman Images

 

 הצעיר האליזבטני המסתורי האפוף בלהבות הוא ציור מיניאטורי שנועד ל"שמוש פרטי", כמו אלה שאנו מחזיקים כיום בארנק או אוצרים באיפון. בגרדיאן הבריטי הדן במיניאטורה של ניקולאס הילארד (1547-1619) מתוארת הדמות כ"איש צעיר, פרום חולצה, הבוער אליך".

 

בהקשר זה, כדאי להאזין לשיר "מוצא האהבה" (The Origin of Love), מילים: ג'ון קמרון מיצ'ל (John Cameron Mitchell) , לחן: סטיבן טראסק (Stephen Trask), שבוצע במקורו במיוזיקל (מחזה וסרט) Hedwig And The Angry Inch, בעברית: "הדוויג והשארית העצבנית", שיצא באלבום ב-1991.

 

השיר מפתח רעיון הלקוח מדיאלוג "המשתה" לאפלטון, מהמיתוס שפורש בנאומו אריסטופנס. לפיו, היה האדם בשחר ימיו אנדרוגינוס, יצור שלם, אחדות זכרית-נקבית שלא ידעה אהבה ותשוקה. משום שאחדות שלמה זו סיכנה את עליונות האלים, ביתר זאוס את האדם לשניים, זכר ונקבה, החשים לעולם את החתך (שנקשר ונשאר לזכרון כצלקת במרכז הגוף: הטבור). השיר מוסיף פרשנות למקור האהבה כפצע של כיסופים, ארוס, של הזכר והנקבה זה-לזה. לפי פרשנות זו, אין מדובר אלא בכיסופיו של אדם למקורו-שלו, לשלמותו, לעצמו. שכן, במקור הזכריות נחבאת מהות נקבית חסרה, ולהפך. כאן, בביצוע של רופוס ויינרייט, הרך יותר מזה המקורי, שכדאי בהחלט להכיר בביצוע דראג מתוק-מריר.

 

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: