משפחת האדם

 
Eugene Smith, "ההליכה לגן עדן" (ילדיו של הצלם פטריק וחואניטה), ארה"ב, 1946. התצלום נכלל בתערוכה ובאלבום "משפחת האדם",  Magnum Photos

Eugene Smith, "ההליכה לגן עדן" (ילדיו של הצלם פטריק וחואניטה), ארה"ב, 1946. התצלום נכלל בתערוכה ובאלבום "משפחת האדם",
Magnum Photos

 
 

אלבום תערוכת הצלום משפחת האדם ניצב היה, כהצהרה ולעונג, על כוננית הספרים הסגפנית בחדר הקיבוצי, בחברת ביאליק ורבניצקי והתנ"ך וליד צרור חוברות זכרון וספרי אמנות קטנים. זה לא היה חפץ לנקות ממנו את האבק כי אם יצור חי שחזר והורד מהמדף והיה לפולקלור דוקומנטרי וספר ילדים. הדבר מנוגד לטענתו של רולאן בארת, כי התערוכה והאלבום הם לא יותר מטאוטולוגיה שאינה אומרת דבר לבד מהמובן מאליו, כי האדם נולד ומת.

 

האדם, אמנם, נולד ומת, אבל רעיון המשפחה האנושית היה מהפכני בעת התערוכה והוצאת האלבום (1955), שעה שכבר היה ברור באופן מזויע כי הוויכוח על מושג "האדם" איננו תיאורטי כלל. יריבים מרים קמו מאז ועד היום לרעיון הזה, של האנושות כמשפחה.

 

ככל דימוי חזותי, אין התצלום הדוקומנטרי נשמע לתבניות לשוניות. לא ניתן לדובבו כי אם רק לדבר עליו ולנתחו. האאורה האופפת שני שכפולים זהים של תצלום דוקומנטרי לא מהם היא באה כי אם מההתבוננות. הילת היחוד אינה תלויה באובייקט כי אם בתודעת הדימוי, שאמנם היא אישית אך בו-בזמן גם מניחה קולקטיביות וכלליות (כשאנו רואים במשהו "אמנות" ו"אמנות גדלה", בד בבד אנחנו מצפים מכל האחרים שגם הם יראו זאת כך). מדובר בתופעה אימפרסיוניסטית, שאיננה מן האובייקט כי אם מתפיסתו.

 

גם אם אין ביכולתנו "להבין" או למלל אמנות חדישה או זרה לנו, בכל זאת אנו מזהים בה אמנות ועוטרים אותה בהילה של ייחוד  המניח התקבלות כללית. האמנות כמו מאיצה בהתבוננות לעוררה וללמדה על קיומה-שלה ועל השורש המשותף לה ולאחרות ממנה. ומכאן, שומה על התבונה להגיע למסקנה בדבר משפחת האדם.

 

בפתח דבר לאלבום המדובר כותב קארל סנדברג, כי "צליל וטון מוסיקלי זהה יש לבכיו הראשון של הרך הנולד בשיקגו ובזָמבּואנגה, באמסטרדם ובראנגון. כל אחד ואחד מהם אומר: 'אני ישנו! צלחתי ובאתי לעולם! אני שייך! אני אחד מבני המשפחה.'"

 

הרך הנולד, הילד – הוא יסוד התממשותה של האנושות כמשפחה. לילד מימד מטאפיזי והוא מציאות ממשית. בתור שכזה, הוא איננו ממשיכם של הגנים האישיים, אין הוא ממשיכו של עם, אומה או שבט ואף מְשַׁמֵּר קיום האנושות איננו. בילד מתייסדת האנושות כחברה, שכן הוא תובע אחריות גמורה כלפיו, עד הקרבה. הרך הנולד, הילד, מטיל אחריות על מי שבחיקו הונח ומתוך כך על החברה האנושית, שהיא הכללתו של החיק הזה. הוא דורש מאתנו לוותר על השמוש לרעה בכוחנו – ובכל תנאי. לא האל הוא האחר המוחלט של המוסר כי אם הרך הנולד, הילד. כל ילד הוא בנה של החברה האנושית כולה.

 

פנים רבות, סמויות וגלויות, פרטיות וכלליות לבגידה באחריות כלפי ילד, בגידה שכמוה כהטחת הרך הילוד בקרקע לאחר שהונח בחיקנו.

 

בספרו "מעֵבר לאשמה ולכפרה" אומר ז'אן אָמֶרי, כי כל מעשה אלימות מצד בעל הכוח הפוליטי, מעשה שעינויים הם מקרה קיצון שלו, פוגע אנוּשוֹת באמון בעולם. אמון זה, הוא אומר, מקורו בחווייה הקדומה ההופכת לידיעה ודאית, כי הסביבה מחוייבת בלא תנאי לקיומנו ורווחתנו. עיקרו של אמון זה בוודאות שהזולת "…חס על שלומי, וליתר דיוק: שהוא מכבד את קיומי הפיזי ובכך גם את קיומי המטפיזי. גבולות גופי הם גבולות האני שלי. פני עורי מבודדים אותי מפני העולם הזר: זכותי לחוש עליהם, כדי שיהיה לי אמון, רק מה שאני רוצה לחוש. ואולם, עם המכה הראשונה האמון הזה בעולם קורס."

 

"… הציפייה לעזרה היא גורם פסיכולוגי חיוני ממש כַּמלחמה על הקיום. רק רגע, אומרת האם לילדה הנאנק מכאב, תיכף אביא לך בקבוק חם, כוס תה, לא אתן לך לסבול ככה! … אבל עם המהלומה הראשונה של השוטר, שאי-אפשר להתגונן מפניה ושום יד עוזרת לא תהדוף אותה, מקיץ הקץ על חלק מחיינו, ושוב אין לו תקומה לעולם."

 

כל-שכן הפוגע בילד אין לו תקומה: במעשהו הוא מעיד על מה שנכחד ונשמד ללא תקנה בו-בעצמו.

 

 משפחה (ואחריה – לא כסמל, לא כמטאפורה ולא כהשלכה – כל גוף חברתי ופוליטי שניתן להעלות על הדעת), הפוגעת בילד – את קיומה-היא היא מכחידה.

 

אָמֶרי מייחד את הנציונאל-סוציאליזם, לא בתור מה שנשא את חותם הטוטליטריות דווקא אלא בתור מה שנשא את חותם הסאדיזם, ש(בעקבות ג'ורג' בַּטאיי) משמעו "…שלילה רדיקלית של הזולת, כפירה בעקרון החברתי ובעקרון המציאות גם יחד. עולם שבו העינויים, ההרס והמוות שולטים בכיפה, אינו יכול להתקיים – דבר זה מובן מאליו. הסאדיסט אינו דואג להמשכיותו של העולם. להפך: הוא רוצה לבטל את העולם הזה, ועל ידי שלילת הזולת, שלגביו הוא גם ה'גיהנום' במובן מסויים מאוד, הוא רוצה לממש את הריבונות המוחלטת שלו עצמו."

 

משטר זה, מציין אמרי, "המילה הוּמניוּת היתה שנואה עליו כשם שהחטא שנוא על אדם ירא-שמים, ולכן טבע את המושג 'הוּמניוּת סנטימנטלית'."

 

הבוז לסנטימנט בכלל ולסנטימנט ההומני בפרט עלול להסתתר תחת מסווה של שיקולים רציונליים ואילוצי הכרח או לסגור לעצמו תחום נפרד, לכאורה, של שיקולים מעשיים וכלכליים. יכולה חברה לטפח את הבוז לסנטימנט ההומני בדרכים שונות ומשונות הנותנות בו תג של רפיסות מקולקלת המאיימת על ריבונותה. אבל הבוז העמוק הזה, הדורש הכחדה או לפחות הפחדה עד צֶמֶת, איננו יכול להסתתר זמן רב עד שהוא פורץ לרחובות וככרות באלימות ישירה. אלימות כזאת מתפרצת משום שהיא בעצמה סנטימנט, שלילי: סדיזם. היא נושאת דגל. היא מביעה את האמת שבתוך ציפוי מתק שפתיו של הכוח, אותו כוח ההופך חברה למשטר. כשהאלימות ההמונית רוקעת ברחובות את השירה האפלה של השנאה והבוז לרחשי לב הומניים, נשלחים אגרופיה בשמו של משטר סדיסטי, כזה המסוגל להפוך ילד לאויב, להטיח אויב זה בקרקע "בעודו קטן".

 

 זו הסיבה לכך שסופה של חברה אלימה להכחיד עצמה בהכחידה ילד: את ליבה היא מכחידה בכך.

 

 

רינה קסטלנובו, א-דיראת, הרשות הפלסטינית, גדה מערבית, 2007.  Andrea Meislin Gallery, NYC

רינה קסטלנובו, א-דיראת, הרשות הפלסטינית, גדה מערבית, 2007.
Andrea Meislin Gallery, NYC

 

 

לעיון נוסף:

 

John O’Brian, The Nuclear Family of Man, The Asia-Pacific Journal: Japan Focus

 

U2 Salutes The Museum of Modern Art 1955 The Family of Man Edward Steichen Photographic Exhibition

 

 

מודעות פרסומת

כריסטופר פלאמר מפיו של נבוקוב על קפקא: יופי הוא חמלה

 

אין ליופי מליצים בימינו, ובקרב קובעי המדיניות האינטלקטואלית והאמנותית הוא, לא כל שכן הדבקוּת בו, נחשבים סמן של נחיתות. חשבתי על כך בשבוע שבו אני מתרגמת את הפואמה "ליל סנט אגנס" של ג'ון קיטס שכל-כולה הזדווגות (אין מלה אחרת לתאר את זה) של צבע, מוסיקה ומלים לכדי יופי מפואר שמדבר בעד עצמו, מוכיח את עצמו בתור נאורות. ביופי כזה נמצאת ההוכחה, שאין אווילי מן העמדה הצינית כלפי העולם, שרק פחדנות מסתתרת מאחוריה.  

 
Gilbert Garcin, נוקטורן, צלום בעקבות פול קלי, 2004, via Stephen Bulger Gallery

Gilbert Garcin, נוקטורן, צלום בעקבות פול קלי, 2004, via Stephen Bulger Gallery

 

יחד עם העבודה על קיטס אני קוראת את "החולה הנצחי" של חנוך לוין. לכאורה, אין רחוקים יותר זה-מזה כמו השניים הללו. ולא רק בדורות ובמגמות הדור אלא ביחס ליופי, שלוין חודר אותו תוך כדי שהוא הופך את כל השאיפות ליפי החיים לתמונת עולם נלעגת עד מוות. אבל כשחנוך לוין חוזר על "המלמול הנצחי" של האוהב ב"החולה הנצחי" שלו, "…יום שלישי, השמיני באוגוסט, יכולתי ללכת אליה בבוקר, יכולתי ללכת אליה לפני הצהריים, יכולתי ללכת אליה בצהריים, יכולתי ללכת אליה אחרי הצהריים, יכולתי ללכת אליה לפנות ערב…", וכך הלאה – בחוסר חמלה גמור, לכאורה, כלפי הדמות הנלעגת שלו, הוא משיג בדיוק את מה שהוא לכאורה בועט בו, את ההוכחה שיופי הוא חמלה וחמלה היא יופי.

 
Elliot Erwitt, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, 1988, via Magnum

Elliot Erwitt, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, 1988, via Magnum

 
 

בדיוק על כך מדברת דמותו של ולדימיר נאבוקוב המשוחקת על ידי כריסטופר פלאמר, המרצה על "הגלגול" של קפקא בפני תלמידיו, בנאום הנפלא שלהלן: 

 
 

ובהקשר לאירועי הירי האחרונים בארה"ב, קטע מדיון שנערך עם יוצר "באולינג לקולומביין", מייקל מור, על האלימות באמריקה. הדיון נערך בעקבות הירי בבית הקולנוע "אורורה" בקולורדו, ביולי האחרון.

 
 

ניתן גם לצפות בדיון כולו, ולשמוע את דברי הטעם הזועמים של מייקל מור.  

 
 
Tom Hunter, "מקום מבטחים ותקווה", מהסדרה "ספורים שלא סופרו", 2009.

Tom Hunter, "מקום מבטחים ותקווה", מהסדרה "ספורים שלא סופרו", 2009.

 

תִּרגום והארוטיקה של הסכסוך

Amos Nattini, דנטה ווירגיליוס פוגשים בלימבו את המשוררים הומר, הורטיוס, אובידיוס ולוקיאנוס, התופת קאנטו IV, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

הופתעתי לפני כמה ימים למצוא כאן תגובה פראית שפגעה בי וכמעט שהביאה אותי לחסום כל אפשרות לתגובות. אחת, שהזדהתה בשם חנה גבעתי, כעסה מאוד על כך שהכנסתי לכאן (במרץ אשתקד) תרגום של אריה סתיו לסונטה של שקספיר. וזו לשון התגובה: "לא ברור לי למה עשיתם שימוש בתרגומו של אריה סתיו לסונטה של שקספיר. הרי נכתב שהאיש הוא גרפומן וחרפה לתירגום. אפילו את הסונטה שהבאתם בתרגומו – שבקושי ניתן להבין מה הוא רוצה להגיד, השורה אחרונה לא נגמרת בחרוז. תתבישו לכם. חנה". 

 

Amos Nattini, הקנטאור נֶסוּס מוביל את דנטה ווירגיליוס לאורך הפְלֶגְתוֹן, נהר של דם רותח שבו נענשים האלימים, התופת קאנטו XII, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

אני אוהבת בקורת. מאד. בדיוק כמו שאני אוהבת ללמוד ולהתפתח, אבל שתהיה ענינית ומכבדת. לא די לנו בטיקבוק האלים במהדורות האינטרנט של העיתונים, שכל כולו כמו נועד לבלום כל אפשרות של דיון? זה מה שאנו מבינים בתור שיחה? אגרוף בפנים? נוק אאוט? לָזֶה אנו פותחים את הפה? כדי לנצח? לבייש? להלבין פנים? לכן, למרות שבתחילה אישרתי את פרסום התגובה, נעניתי לרתיעה הראשונית שלי ומחקתי אותה, רק כדי לצטט ולהגיב בהרחבה (אף כי לא לעניינה), ובכבוד, אני מקווה.

 

הרבה מחשבות צצו ועלו אצלי בעקבות התגובה הזאת. הרבה. ושאלות. כמו, מדוע ולמה ולשם מה ומאיזו סיבה ולאיזו תועלת ומתוך איזה הכרח התמכרנו לאלימות ולשיח פוגעני? אין לי בטחון בכך שרק ההיסטוריה המדממת, המלחמות ושנות הכיבוש הרגילו אותנו באלימות. זו תשובה טריוויאלית מדי. ההסבר הסוציו-פסיכולוגי הזה פשוט מדי, מפני שניתן לזהות כאן גורם של צורך המכונן תנאים שהם לכאורה קיומיים.

 

היפוך טענה הוא דרך יעילה בדרך כלל לשם החלצות מאין מוצא מחשבתי או קונטמפלטיבי, וכך עשיתי: הפכתי סיבה לתוצאה, היקש להנחה. 

  

Amos Nattini, דנטה צופה בַּמרמים בקודש וסוחרים בו, התופת קאנטו XIX, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

אז "הפכתי את זה", ונחלצתי לאפשרות, כי לא המלחמות והכיבוש הם שהפכו אותנו אלימים. כי להפך: האלימות, כתנאי הקובע את התודעה הקולקטיבית שלנו, היא המספקת לנו את הדרמה המגדירה אותנו ומפעילה אותנו, ולה אנו קוראים "החיים". האם יכול להיות שאנו חווים את "השלום" כאיום, כדיסטופיה של רִיק קיומי? האפשרי הדבר, שאנו צמאים למנת האלימות שלנו ולבטחון החולני שהיא נותנת לנו כי החיים לא רק ממשיכים כי אם גם בכל תוקף? האם אלימות היא המַּטְעֵן הלא נכלה של אנרגית החיים שלנו? הבטחה לחזרה נצחית?

 

Amos Nattini, דנטה ווירגיליוס נפגשים עם אנשי החרון והזעף בנהר סטיקס, התופת קאנטו VIII, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

המחשבה על כך מטרידה. אולי הבעיה נעוצה בכלל באור המסמא השפוך על האזור ומוחק כל צבע. אולי אנו זקוקים למעט דרמה בין-אישית ואזורית כדי להזריק צבעוניות, קודרת אמנם, למרחב חיינו המסונוור והממוסך. האם זה יכול להיות, שאנו ושונאינו יושבים גם-יחד ומזינים הללו את רעיהם במנות של אלימות הדדית כדי לייצר במשותף את התודעה הכוזבת של מה שאנו מבינים בתור "חיים"? האם יכול להיות שהאמת המסתתרת מאחורי מחזור הירי והבכי, היא, כי אנו יורים כדי לבכות?  האם האפשרות למוות אלים "המצווה לנו חיים", היא בכך שאנו מבינים את העדרותה כגזירת אַין, נפילה אינסופית בלימבו של כלום?

 

Amos Nattini, , מחללי שם שמים, הסדומיים ונושכי הנשך שוכנים בציה של חול בוער וממטרים של אש, התופת קאנטו XIV, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

ולגבי ההסבר "המרחבי". הרי, כשמתייחסים אליו כאל פרקטל תודעתי, ניתן אזי לקשור אותו למרחבים הסגורים, המבעבעים שמתקיימת בהם מלחמת חורמה על השליטה במקורות ההזנה והיוקרה. מדובר במאבק דמים על השליטה המבטיחה חיים ומשמעות במרחבים שאנו מכנים "עולמות", "חוגים", "תעשיות" או "בראנז'ות". האין מרחב האלימות מרחב השיח. האין הם חופפים?

 

Amos Nattini, דנטה וּוירגיליוס צופים בגרגרנים, התופת קאנטו VI, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

ואולי איבדנו כל תשוקת אמת והחלפנו אותה בדחף חלול, הבא לבטוי בתוקפנות אשר נטענת באימת כזב. נוכחתי בכך לאחר שבעקבות התגובה המצוטטת למעלה עשיתי מעין "מחקר" על מקומו של המתרגם אריה סתיו "בשיח" הרלוונטי. ובכן, אלוהים! יש הבדל גדול בין קריאה אקראית של בקורת מדי צאת תרגום חדש לבין התגוללות מאסיבית בחומר הזה. הרבה ביקורת דקדקנית ומאירת עיניים יש – אבל קשה למצוא רגע של תשוקת-אמת ושל כבוד. עוינות יש. אלימות יש. אלימות, רק אלימות בכל. כולנו "פלסטינים" זה-לזה. אין אנחנו אלא "הם".

 

Amos Nattini, משיט המעבורת כארון על חופי נהר אכרון, קאנטו III, התופת, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

בהקשר זה, אצטט מה שנראית לי אחת התגובות המעניינות שמצאתי. מדובר בתגובה מס' 59 של אלמוני למאמר של קרן דותן מה-16.12.2007 ב-Ynet, שכותרתה "מפרט טכני לעולם הבא" ונושאה תרגומו של אריה סתיו ל"הקומדיה האלוהית" לדנטה. וזוהי לשון התגובה:

 

"לא בדיוק מעניין אותי הוויכוח בנושא איכות 'תרגומיו' של סתיו, תרגומיו במרכאות שכן עלי לגלות לקוראים סוד קטן אבל נבזי. כיוון שסתיו "תרגם" 17 כרכי שירה, 500 עמ' בממוצע לכרך בפרק זמן של 7 שנים, ברור שהוא לא עשה זאת לבד. הנושא עניין אותי מהיבט מסוים שאינני יכול לגלותו כאן. אבל בדיקה דיסקרטית בשטח העלתה כי סתיו חותם בשמו על תרגומי אחרים. סתיו, שהוא איש אמיד מאוד, מעסיק 5 מתרגמים ומשלם להם לפי מפתח של 3 יורו לשורה, סכום נכבד מאוד במושגים של ישראל. המתרגם מרוסית, לטינית וצרפתית הוא… עמינדב דיקמן!!! השניים הסכימו ביניהם שאחת לכמה זמן דיקמן יפרסם ביקורת קטלנית על "תרגומיו" של סתיו וכך לא ידבק בו צל של חשד. הביקורת [של דיקמן] במעריב היא תוצר מובהק של הבנה זו. ידיד מבין בשירה ניתח לפני את תרגומיו של דיקמן מצרפתית וערך השוואה ביניהם לבין "תרגומי" סתיו. אפילו אני, שאינני מומחה בנדון זיהיתי מייד במה המדובר. אגב, ידועים לי לפחות עוד שני שמות מבין החמישה המתרגמים עבור סתיו מאיטלקית, פולנית וגרמנית…אלא שבשלב זה אינני יכול לגלותם."

 

נו, ומה? – תרגום טוב, תרגום רע – הרי לא בתרגומים ובאיכותם העניין – מדברים אנו באיכות הדבור. אפשר להשתמש בתגובה  האחרונה המצוטטת לעיל (אם נכון הנטען בה בעילום שם, אם לאו), לשם חשיפתה של אמת עמוקה הפורצת פתאום אל פני המציאות הרותחת, האמת של הסכסוך האנושי, טעמיו ורווחיו. השאלה לגביו אינה "כיצד הוא באפשר" – אלא מה הוא מאפשר!

 

Amos Nattini, בתעלה הרביעית, המעגל השמיני בתופת, מוסבים ראשי נביאי השקר לאחור, התופת קאנטו XX, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

ומן הפרטי אל הכללי, רק כדי לרדת ממנו בחזרה אל הבין-אישי: יושבים כאן במרחב מתוחם היטב בני "שני עמים", היוצאים משורש אחד ועמוק מאד בזמן ומקיימים ביניהם מחוייבות לסכסוך מתמיד: "ברית דמים". התחייבות להקזת דם הדדית בכל תנאי היא מחויבות כוללת לשעבוד התנאים, שעבודה של המציאות לכלל קובע: אמונה קדושה. אולי ההבטחה להקזת דם תמידית היא המקיימת אותנו, לא מאימת על קיומנו. בדמייך חיי.

 

Amos Nattini, השטן, שהוא תלת-ראשי, שוכן במרכז אגם קוֹקִיטוּס הקפוא, התופת קאנטו XXXIV , "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

הערה: השתמשתי בכותרת במונח "ארוטיקה" בכוונה למובן רחב של המלה, של ליבוי הדדי של כוח החיים.

 

Dante Alighieri (1265-1321), La Divina Commedia, Imagini di Amos Nattini, Milano: Istituto nazionale dantesco, (1923-1941

 

ב-1921, במלאת 600 שנה למותו של דנטה אליגיירי, הזמין Istituto nazionale dantesco במילאנו מהדורה מאוירת חדשה של "הקומדיה האלוהית". האמן שנבחר למפעל היה עמוס נאטיני (Amos Nattini), שחויב ביצירת לוח הדפס לכל קאנטו. במשך עשרים השנים הבאות, עבד נאטיני על דנטה שלו והשלים את שלושת כרכי היצירה בזה אחר זה בשנים 1928, 1936 ו-1941. סדרת הליתוגרפיות, 100 במספר, היתה מפעל חייו של נאטיני.

 

עמוס נאטיני, שנולד בגנואה ב-1892 ומת ופארמה ב-1985. הוא החל לעבוד כמאייר ב-1911 על סדרת איורים לשיריו של ד'אנונציו, שהשפעתו ניכרת בעבודתו על "הקומדיה האלוהית".

 

Amos Nattini, מטר האש, קאנטו XVI, התופת, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

האיורים הועתקו מאתר אוניברסיטת פרינסטון, המוקדש כולו להקומדיה האלוהית והזכויות עליהם שייכות למוסד זה. כותרותיהם ותיאוריהם תורגמו באילתור מאתר זה, ולא משום תרגום עברי לדנטה!

 

Amos Nattini, יועצי אחיתופל אֲפוּפֵי אש, קאנטו XXVI, התופת, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

Amos Nattini, פרוגטוריום, קאנטו XVIII, הקומדיה האלוהית לדנטה אליגריירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1936

 

Amos Nattini, מלאך הענווה, פרוגטוריום קאנטו XVII , הקומדיה האלוהית לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1936

 

Amos Nattini, קאנטו XX, פרוגטוריום, הקומדיה האלוהית לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1936

Amos Nattini, קאנטו XXXIII, פרוגטוריום, הקומדיה האלוהית לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1936

 

Amos Nattini, דנטה וביאטריצ'ה נישאים מפסגת הפרוגטוריום אל גן העדן, קאנטו I, גן העדן, הקומדיה האלוהית לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1941

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: