גורל או חירות? – בהחלט!

Jaber Al Azmeh, "שוויון, כבוד, חירות", מן הסדרה: "פצעים", 2012. Via Gulf News

Jaber Al Azmeh, "שוויון, כבוד, חירות", מן הסדרה: "פצעים", 2012. Via Gulf News

 

בהשראת אלת הגורל של הטרגדיה פיתחו הפילוסופים את הדוקטרינה הדטרמיניסטית. מדובר באמונה שזכתה לביטויים ונימוקים משוכללים רבים ולפיה מכל נקודת מבט, פרטית או כללית, סיבתיות קשיחה היא שמכתיבה את ההתרחשויות. יכול הדטרמיניזם לסמוך את הסיבתיות הקשוחה שלו על האל או על חוקי הטבע והביולוגיה (הנפש היא המוח), בכל מקרה הוא יוצא מנקודת השקפה כי אין בנמצא משהו שיוכל אי פעם להשתבש. שהרי המסקנה הבלתי נמנעת מהשקפה זו היא, כי דווקא בשעה שתוחלת הדברים נכזבת קורה הדבר בהתאם לחוקיות הטבועה בהם. זה העקרון הטרגי של החיים, המופיע גם כעקרון הקומי ואף הגרוטסקי שלהם שאותו ניסח מרפי.

 

המסקנה הסופית, הטרגית (ולחילופין הגרוטסקית) של ההשקפה הדטרמיניסטית היא שלילת החירות במבט-על, שלילת חירות-הרצון במבט פנימה – ובסופו של דבר שלילה מכל וכל של הרצון והפיכתו לדחף (ורתיעה) ולמניע. מעצם שלילת האפשרות של אוטונומיה או סוברניות רצונית, של חירות, נובע כי הברירה והבחירה הרצונית, כביכול, איננה אלא הִפּעלות אחת בתוככי שרשרת ההוויה המותנֵית. כל בחירה חופשית לכאורה, אם מעמידים אותה על פעילות מוחית, פיזיקלית (תוך כדי בטול, למשל, של ההבחנה בין הליכה לבין הליכה-לאן), תתקבל בתוך כך בתור מלה ריקה.

 

מדענים, שחשפו בתנאי מעבדה (תנאי כליאה) את העובדה שקופי קפוצ'ין מזהים יחס לא הוגן כלפיהם, לעולם לא יתקדמו צעד נוסף להניח שבעלי החיים הללו עשויים להפעיל רצון חופשי (מוגבל, אמנם, בטווח הנושאים והמטרות שלו). העמדת כל התופעות האנושיות על הבסיס הביולוגי, הנוירופסיכולוגי, יתייחס אל תודעת החירות ואל אפשרות הבחירה כאל תודעה כוזבת, אשליה.

 

תודעה כוזבת? אשליה? הרי אין מדובר בשבוש אלא בשבוש לכאורה של מהלך עניינים בלתי מבואר. את כל מונחי השבוש והקלקול ניתן לרוקן ממשמעות באמצעות חוקיות סבתית קשוחה פיזיקלית, ביולוגית או לשונית. כי כן, תנאי יסוד לדטרמיניזם הוא שלעולם לא נוכל להפריכו. הוא לעולם לא ישתבש, כאמור, שכן גם בהשתבשותו הוא מאשר ומוכיח עצמו מחדש. ככל שנבקש להחלישו – כך נלך ונחזק אותו עוד. אפילו השבוש ישובש בכלים שלא ניתן לשבשם.

 

למרות זאת, המימד האנושי איננו נכנע לכבלים דטרמיניסטיים וכל נסיון לשחזר את ההיסטוריה, "להחזיר עטרה ליושנה" מכל בחינה שהיא, בתור חברת הלכה על פי גרסת הרב עובדיה יוסף, בתור "ארץ ישראל הישנה והטובה" או בתור "הארץ הגדולה המובטחת" נגזר עליה להשתבש, להתקלקל ולחזור כפארסה, אם לא כאסון (קארל מארקס בחבורו, "השמונה עשר בברימר של לואי בונפרטה": "…ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה..").

 

ואם חייו של אדם נעים ברצף של שגרה מדכאת, של חזרה נצחית שתנועתה סביב השמש יחד עם כדור הארץ, ילווה אותו צמא תמידי לדרמה אסתטית, רגשית או פיזית – צמא המלמד על תודעת חירות שקבלה ביטוי שלילי, מתקומם. ההתקוממות האישית-אוניברסלית הזאת מוצאת לה דרכי ביטוי קומיות ככל שתימנע מפניה למוצא הטרגי. בשעה שהארפו מרקס משבש את רחמנינוב – הוא מתקומם, בשעה שצ'יקו מרקס "יורה" בקלידים ומנגן בתפוח – הוא מתקומם.

 

הומור הוא שבוש עמוק, יסודי של הדוקטרינה הדטרמיניסטית, ובמופע העילאי שלו, דהינו כשהוא עושה עצמו כי איננו יודע בשעה שהוא יודע, אזי הוא אירוני.

 

אירונית "עד סוף הדרך" היא היצירה The Way Things Go, שלהלן, של צמד היוצרים השוויצרי פטר פישלי ודויד וייס (Fischli/Weiss). יצירה זו היא אירונית בדיוק במובן המדובר, המתקומם ומוכיח במפגיע. הסרט עוקב אחר תגובות שרשרת בין חפצים "בלתי אמנותיים" בעליל, לרבות צמיגים וכסאות, שהוכנסו לסביבת מעבדה מטורללת. התוצאה מזכירה באירוניה שלה את סרטי האחים מרקס בהקשר המוזיקלי. רבות תורמת לשימת "הדברים כפי שהם מתנהלים/מתקדמים" ללעג היא העובדה, שהסרט נמשך ונמשך מבלי שדבר ישתבש בשרשרת התגובתית המופרכת-עד-מדעית ביניהם. את הסרט צילם ב-1985 חברם של שני האמנים, הסופר והמוציא לאור השויצרי פטריק פריי, והוא הוצג לראשונה עשרים שנה אחר כך, בתערוכת הרטרוספקטיבה של פישלי/וייס שהתקיימה ב-2006 בטייט מודרן בלונדון. דויד וייס הלך לעולמו באפריל השנה ממחלת הסרטן.

 
 
מודעות פרסומת

ג'יימס וויטקומב ריילי: מוּסַר הַשְׂכֵּל

Frederick Sandys, קסנדרה, צבע מים על ניר, שנות ה-60 של המאה ה-19, Via Bridgeman Art Library

 
 

מוּסַר הַשְׂכֵּל, מאת ג'יימס וויטקומב ריילי

 

דַּי לָךְ! יַלְדָּה; אַל בִּבְכִי!

זֶה נָכוֹן, בֻּבַּתֵּךְ הֵם שָׁבְרוּ;

וּתְּכוֹל הַסְּפָלִים מָה יָפוּ,

וּבֵית הַבֻּבּוֹת, אַף הוּא,

כּל אֵלֶּה מִזְּמַן הָיוּ וְעָבְרוּ;

כִּי צָרוֹת הַיַּלְדוּת חוֹלפוֹת בִּמְחִי.- 

דַּי לָךְ! יַלְדָּה; אַל בִּבְכִי!

 

דַּי לָךְ! יַלְדָּה; אַל בִּבְכִי!

זֶה נָכוֹן, צִפְחַתֵּךְ הֵם שָׁבְרוּ,

וְדַּרְכֵי הַיַּלְדוּת

שְׁפָרְחוּ בִפְרָאוּת

כּל אֵלֶּה מִזְּמַן הָיוּ וְעָבְרוּ;

כִּי אַהֲבָה וְחַיִּים יַגִּיעוּ בְלִי דְּחִי.-

דַּי לָךְ! יַלְדָּה; אַל בִּבְכִי!

 

דַּי לָךְ! יַלְדָּה; אַל בִּבְכִי!

זֶה נָכוֹן, אֶת לִבֵּךְ הֵם שָׁבְרוּ,

וְזהַר שָׁמַיִּך

עַל תִּקְווֹת נְעוּרַיִךְ

כּל אֵלֶּה מִזְּמַן הָיוּ וְעָבְרוּ;

כִּי שׁוֹמֵר אֱלוֹהִים כּל שְׁלוֹ תֵּאָנְחִי.-

דַּי לָךְ! יַלְדָּה; אַל בִּבְכִי.

 
 

 שירו של James Whitcomb Riley  בשפת המקור:  A Life-Lesson

 

 
 

 

Frederick Sandys, "צל האהבה", שמן על לוח, 1867, Via The Bridgeman Art Library

 
 

בתקופתו, נחשב ג'יימס וויטקומב ריילי (1853-1916) "המשורר האהוב על אמריקה", אך בימינו הוא נחשב מתקתק, פשטני מצד התוכן וכושל מצד הצורה. חרף הטענות נגדו, אני סבורה כי השיר המתורגם כאן הוא מר מאד בכסות צבעיו הפסטליים. מתג אירוני משמש בשיר המשפט "כי שומר אלוהים כל שלו תאנחי", רוצה לומר, "אלוהים שומר רק לעצמו ובכך מונע וחושׂך ממך". לא כך "אלוהים מרחם על ילדי הגן" של עמיחי, למשל, החשוף לחלוטין מבחינה רטורית וכמו מניח אחדות, המסתייעת במטאפורות, בין הכללי לפרטי. ימי ילדותה ונעוריה של הנמענת בשיר של ריילי, על צבעיהם הזוהרים,  הם שרשרת התנפצויות המבשרות לה על גורלה כאשה. ניחומיו של המשורר, המדבר מנקודת מבטה של אלת הגורל, המוירה, מתקבלים, לכל הפחות, בתור לעג לרש.    

 
 

Frederick Sandys, "מייזי הגאה", עפרון וגיר צבעוני על ניר, 1868, Victoria and Albert Museum, לונדון

 

 

שלושת הדיוקנאות בפוסט זה הן של השחקנית הבריטית מרי אמה ג'ונס ((Mary Emma Jones, שהיתה ידועה בשם הבמה "מיס קלייב" (Miss Clive). את כל השלושה צייר האמן הפרה-רפאליטי פרדריק סנדיס, שהיה בן זוגה ללא-נישואין ואבי עשרת ילדיה. לדיוקן השלישי שכותרתו Proud Masie, "מייזי הגאה", קיימות לפחות 13 גרסאות שהאחרונה בהן משנת מותו של האמן, 1904. כותרת הדיוקן לקוחה משירו של וולטר סקוט, The Pride of Youth מ-1818. סקירה ארוכה על הסדרה ניתן לקרוא בבלוג Pre Raphaelite Art.

 
 

יורי נורשטיין: או כיצד יכולה וירטואוזיות להכשיל עצמה

 
Boris Mikhaylovich Kustodiev, לנין מנהיג הממשלה

Boris Mikhaylovich Kustodiev, לנין מנהיג הממשלה

 
 

אמן האנימציה הרוסי המהולל יורי נורשטיין (Yuriy Norshtein) זוכה בכיבודים רבים. שני סרטיו הידועים הם "קיפוד בערפל" (Hedgehog in the Fog) ו"מעשיית המעשיות" (Tale of Tales). ב-1984 אף זכה האחרון בפסטיבל האמנות של לוס אנג'לס, בתואר "סרט האנימציה הטוב בכל הזמנים". סרטיו הבשלים של נורשטיין רוויי קסם ויופי והם עומדים בכל אמות המידה של הגימור המוחלט, המומחיות האמנותית והווירטואוזיות הטכנולוגית – ולוקים בשלמות ומתלקקים בה.

 

והנה, גאונותו של נורשטיין מתבטאת במלואה בסרטו הראשון, "25 באוקטובר, היום הראשון" (25th October, the First Day), מ-1962, אותו ביים במשותף עם ארקדי טיורין (Arkadiy Tyurin). הסרט עושה שמוש באמנות ימי התום וההתלהבות של האוונגרד הקוביסטי-פוטוריסטי הסובייטי, ביחוד בכרזות של נתן אלטמן (Nathan Altman) ובוריס מיכאילוביץ' קוסטודייב (Boris Mikhailovich Kustodiev), ובעבודות של קוזמא פטרוב-וודקין (Kuzma Petrov-Vodkin) ואריסטרך לנטולוב (Aristarkh Lentulov).

 

זהו קולאז' חזותי ומוסיקלי, של רצף קטעי אמנות פלסטית ומוסיקה מאת דימיטרי שוסטקוביץ', מורד שנודה והושפל על ידי השלטונות המהפכניים. מצעד של צורות רוחביות מצטרפות בו בקרשצ'נדו מהלך אימים, בסולם המתבסס על שני צבעים בלבד: שחור ואדום. זהו שחזור של צבעוניות הכרזות שיצרו האמנים המגויסים למען המשטר.

 

ההצהרה החזותית המיידית שטוחה: שיר הלל למהפכה הבולשביקית (הסרט מלווה כותרות ברוסית ותרגום אין). כעוגן חזותי לפלקטיות הזאת משמשים דמות קריקטורית של "תעשיין שבפיו סיגר" (לא מצאתי מקור), ציטוט אפרפר ומצועף של אם עם תינוק בחיקה מציור שמן של פטרוב-וודקין ורישום של לנין בזרוע מונפת מאת קוסטודייב, הנצבע באדום הדגל. תחילת התנועה במבט עילי וירידה אל הצלב שבלב ככר אוריצקי (ארמון החורף), פרישת הכיכר ופתיחתה לשרשרת דימויים שמשמעותם הפלקטית נהירה כתמליל "האינטרנציונל הסוציאליסטי".

 

התנועה הגוברת והולכת מאיימת על הצופה. בכך היא סותרת את עצמה, נבקעת לבקעים אירוניים של דם ואש ומגיעה אל סופה בתכריכי הדגל האדום.  סופו של הסרט אופטימיות דוקומנטרית אפורה המלווה ברקע בנאום של לנין.

 

יכול להיות שהיינו אמורים לקרוא את סרט האנימציה הזה כפשוטו, כפלקט המשרת ומדברר את משטר הטרור המהפכני. אבל, הפלקטיות נקרעת באלימות התנועה הפוטוריסטית המפחידה ומחרידה אותנו. בנוסף, כל העוגנים החזותיים סותרים עצמם באופן הביצוע, באפרוריותה של "המדונה העממית", למשל; בהיפוך כף ידו של לנין כך שתראה כשל קיסר רומי המצווה על מותו של מרטיר נוצרי בזירה, למשל. ואם זוכרים כי שנת עשיית הסרט, 1962, הופך האנכרוניזם הפוטוריסטי האפור-שחור-אדום למחריד עוד יותר. אי-אפשר "לקרוא" את הסרט אלא באירוניה מצמררת. ובהיותו קיר שאליו מתנפצות הסתירות שלו, הוא הופך לסרט אימה, לסיוט, למארש אבל, ויותר מכל למשחק בזנבות הצפעונים בתוך תוכו של קן החושך שלהם.

 

יצירותיו המאוחרות של נורשטיין הן מלאכת מחשבת בתלת-מימד הנבנה באמצעות ריבוי לוחות זכוכית ומבט עילי של המצלמה. אין בהן צרימה ואם יש בהן אירוניה, זוהי אותה אירוניה שמענגת אותנו בסדרת ספרי הדב פו של א.א.מילן, של המבוגר העושה עצמו שאיננו יודע כילד זאת בשעה שהוא יודע כמבוגר. החומר כל כך מלוטש, שהוא מגיע אל קצה חומריותו והופך למתיקות שמימית סנטימנטלית שאין להחלץ מאטימותה. אין שום סתירה פנימית שתציל את הוירטואוזיות הזאת מעצמה, שום חיכוך שיחלץ את הגדול מן העולה על הדעת מלפיתתן של חרצובות המטריאליזם המוחלט של הדעת.

 

  יורי נורשטיין וארקדי טיורין, "25 באוקטובר, היום הראשון", 1962:

 
 

 

 

 
 

 יורי נורשטיין, "קפוד בערפל", בריה"מ, 1975:

 

 
%d בלוגרים אהבו את זה: