ויליאם שייקספיר: אונס לוקרטיה, הקדמה

 

הפואמה "אונס לוקרטיה" (The Rape of Lucrece) נכתבה על ידי ויליאם שייקספיר ב-1594, בהיותו בן 30. יחד עם הפואמה "ונוס ואדוניס" הגיש המשורר הצעיר את "אונס לוקרטיה" לפטרונו הנרי ריותסלי, רוזן סאות'המפטון ה-3 וברון טיצ'פילד, המזוהה על ידי חוקרים עם "העלם הנאוה", נמענן של מירב סונטות שייקספיר (אף כי טענה זו אין לה ראיות של ממש).

 

את תרגום ההקדשה והפתיחה, ששייקספיר קורא לה "ארגומנט" ובה הוא מספר את סיפור המעשה, ניתן לקרוא בתרגומו היפה לפואמה, של יונתן בנשלום בכתב העת דחק.

 

לוקרטיה, דמות שאין לה סימוכין היסטוריים, מופיעה בספור בתור אשתו של האציל הרומאי לוקיוס טארקוויניוס קולאטינוס, הקרוי בפי שייקספיר קוֹלַטִין. היא נאנסה, על פי המסופר, על ידי בנו של מלך רומא האחרון לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, סֶקְסטוּס, ששייקספיר קורא לו טַרְקְוּיִן. דמות היסטורית נוספת, המופיעה לקראת סוף המעשה, הוא ברוטוס ובצדו גם אביה של לוקרטיה.

 

לסיפור לוקרטיה (או לוקרציה), או לוקריס, בלשונו של שייקספיר, יש מספר גרסאות. שייקספיר נשען בארגומנט על גרסה אחת, הדומה לספור מגילת אסתר ומופיעה אצל טיטוס ליוויוס ב"תולדות רומא". ואולם השיר עצמו מגולל גרסה, לפיה בעלה של לוקרטיה, קולטין, התפאר ביפיה באוהל המפקד בעת המצור על ארדאה, במעין "שיחת מילואים" ובשל כך החליט טרקוין "לכבוש" אותה, ודרכה, את חברו המתיהר באשתו.

 

הדבר מדגיש את הפן הפוליטי של הספור, שהתרחש, לפחות בחלקה הראשון של הפואמה, בין שני הגברים וביניהם בלבד: האחד דיבר על אשתו, ויורש העצר שהוא גם מפקדו וחברו החליט בעקבות כך, להראות לו, כמו שאומרים, מאיפה משתין הדג. ברגע שמדובר בכלכלת הכוח וחלוקתו נחשפת עריית הציוויליזציה, שעקרונה הסמוי הוא כוח הזרוע.

 

השיר איננו עשוי מקשה אחת ספורית. אפשר לראות אותו כמקלעת של תודעות שזורות, שהחשובה שבהן היא זו האירונית, דרכה אנו מתבוננים על יחסי הכוח בכלל ודרכם על יחסי גברים ונשים. כל חברה מבוססת כוח עשויה יחידות שליטה בסיסיות המאפשרת את ארגונו ותעולו של הדגם הגרעיני הזה, המתבסס על מסת השריר. אירגון השליטה על פי כללים מוציאה אותה מהיסוד הפשוט שלה והופכת אותה לתרבות. בתרבות זו, מתקיימים אירגונים היררכיים על השאיפה לצבור כוח שנלקח ממקור מסויים, שגם מגדיר את האירגון. כך נהיים הפעלת הכוח וצבירתו "לצורך" קיומי. שייקספיר מראה לנו את עקרון האגרוף, או הסכין, במקרה זה, של מבני תרבות כמו הנישואין או המשפט, שבניסוחיו הוא משתמש פעמים רבות עם הרבה מלח.

 

אפשר, אם כן, לקרוא את ספור אונס לוקרטיה כתיק משפטי שענייניו המניע, הכוונה והיסוד הנפשי. את הפן הזה של הספור בונה שייקספיר באמצעות משחק בשפה משפטית, במיוחד בעת הגשת "הסיכומים". בדרך זו מראה המשורר, באמצעות לוקרטיה, את תפקידו המכריע של הקורבן בשאלת אשמתו של האנס. על לוקרטיה לזכות עצמה מהמעשה ולהטהר ממנו. זה ייחודו היוצא מכל כלל של האונס, פשע שהקורבן תמיד שותף לו, בתור המופקדת הבלעדית על שמירת השער בפני פורץ. רק לאחר שהוברר כי לא זנחה את משמרתה, ורק אז, ניתן להגדיר את האונס כפשע שנעשה נגדה.

 

זה מהצד המשפטי של הפשע. מהצד האחר, על לוקרטיה להטהר מהמעשה כתנאי סמלי של ההגיון הפטריארכלי, לפיו האונס מזהם באמצעותה את כוחו של בעלה, שבעבורו היא משוחקת בתפקיד הטוטם של כוחו זה. אין היא רכוש פיזי בלבד, אלא מקור כוח. כך נוצרים קדושתו וקלקולו המוחלט של הכלי. התרופה היחידה לקלקול כזה היא השמדתו.

 

בעקבות האונס והתאבדותה של לוקרטיה, כנגד עיניהם הנדהמות של בעלה, אביה ואצילי רומא נוספים, הוחלף שלטון רומא ממלוכה לרפובליקה והמלך ומשפחתו גורשו לגלות. זה הפן הפוליטי-מדיני של המעשה.

 

בבית האחרון של הפואמה, מכניס המשורר עקיצה הנוגעת לשבועות והבטחות של בעלי הכוח לנתיניהם. בניגוד לשבועה נרגשת על גופתה המדממת של לוקרטיה, לנקום באנס ולהרוג אותו – הוחלף השלטון. בני משפחת טרקוויניוס סולקו מרומא וכל הנשבעים זכו בעמדות מפתח ברפובליקה, אירגון חדש של כלכלת כוח שיתופית בין אצילים. קריאתה של לוקרטיה לעשיית צדק, (פעולת דיבור הכוונית, directive), נענתה בהבטחה בשבועה לעשות כן (פעולת דיבור התחייבותית, commissive). התוצאה הייתה מילוי ההבטחה רק עד כמה שהיטיבה עם המבטיחים. הדבר מחריג את תנאי פעולות הדיבור של מי שיש לו כוח על בן שיחו. בעל הכוח איננו מחויב לתנאי הכנות והאמת. הוא מחויב לכוח.

 

הגיון מערך יחסי הכוח קשוח כמשוואה מתמטית והוא חירש להגיונות אחרים. זה גם יסוד חולשתו: הדבור המתבסס על תנַאִי האמת המכונן את הסובייקט המדבר, דהיינו תנאי הכנות. כשהכוח מדבר, נשללת אנושיותם הפועלת של שני הצדדים גם יחד, של הצד המופעל ושל הצד המפעיל. שייקספיר מראה את ההתרוקנות הקטלנית הזאת ביחסיהם המורכבים של האמת והכוח באמצעות שימוש חריף באירוניה.  

 

הכלי האירוני מפצח את גרעין ההיגיון המסוים. זהו גם מכשיר בעל עצמה להתבונן דרכו על יצירות היסטוריות כמו כתבי אפלטון (כמובן), ג'יין אוסטן ושייקספיר.

 

היסטוריונים נוטים לפענח את תוצרי העבר הרחוק למעננו דרך מוסכמות הזמן או "הצייטגייסט". את קטע הראשון של "אונס לוקרטיה" אנו קוראים בדרך זו, אבל גודש הקישוט של לוקרטיה בתור יהלום כתרו של בעלה ביפיה, צניעותה ותומתה מעבירים אותנו אל המימד האירוני שלו. הדבר מפקיע מאתנו את תחושת העליונות ההיסטורית שלנו. אנו נוטים לראות את אבותינו ואמותינו הקדומים בתור מריונטות של זמנן לעומתנו-אנו, בעלי התודעה העצמית. צורת ההתבוננות הזאת בולטת במובהק בדרך שבה חוקרים "מפענחים" את יצירותיו של אמן המערות הקדום, למשל, שלמען האמת הן קודם לכל אמנות. אמנות היא תמיד תוצר של סובייקט בעל תודעה עצמית וכללית משוכללת. אם על פי עקרון הרוח התודעה מייצרת את ההוויה, ואם על פי עקרון האופי ההוויה יוצרת את התודעה, עולה השאלה מה מאפשר כל אחד מהם. והתשובה המתבקשת היא, היחסים ביניהם. אלה הם יחסי מתח של סתירה ושיקוף הדדי מנוגד, שאיננו חופף, דהיינו יחסי דמויי מראָה בלתי פתירים. בכך משתמש שייקספיר המגיש את הפואמה לפטרונו שהוא, כפי המשוער, גם אהובו.

 

הפואמה היא, לפיכך, מה שקרוי בשפת המלומדים "קובלנה דידקטית". המשורר עז המצח מציג בפני הנמען מניפסט המגדיר מנהיגות והגינות, פועל ועקרון הפעלה שהם בלתי נפרדים.

 

אבל עוד יותר מכך, שייקספיר מתגלה כמפוקח לחלוטין בנוגע ליחסים בין גברים ונשים. קריאה זו היא המעודנת ביותר הן ב"אונס לוקרטיה" הן ב"אילוף הסוררת", למשל, והן במחזות אחרים שלו. אנשי העבר לא היו עיוורים לחלוטין לתקופתם ולמֵמד ההיסטורי שלהם (ושייקספיר חוזר שוב ושוב למֵמד הזמן). אנחנו הם אלה העיוורים לתודעתם זו. אילוף הסוררת ואונס לוקרטיה נכתבו מנקודת מבט הסותרת את הגיונם של יחסי הכוח בין המינים, הן מצד בעל הכוח אבל מלכתחילה מצד מי שעליו מופעל הכוח, האשה. הסוחר מוונציה נכתב, בדומה, מנקודת מבטו של היהודי, וגם שם משחק שייקספיר בהגיון המשפטי, הגיון הצדק וההגינות, ועושה ממנו צחוק. אמנם, היצירות הללו משוחות בלכה של "רוח הזמן", אך שכבת הברק הזאת נסדקת באמצעות הכלי האירוני. מפעיל האירוניה (שיילוק, למשל), הנחות ביותר בפירמידת הכוח, מעמיד עצמו בדבורו על מדרגה מוסרית גבוהה יותר מבני שיחו החזקים ממנו "ומראה להם מיהם". זאת הוא עושה בדרך אירונית, מתחת ללכה של המובן מאליו המשוחה על עיניהם ועינינו. המכשיר הספרותי הזה משקף לקורא, או לצופה, את נחיתותו הקיומית שלו הבוערת בעלבון מתמיד. נחיתות ועלבון אלה מכוננים, הראשון כלפי חוץ את זהותנו והאחרון פנימה את עצמיותנו. אם חשנו את דקירת העלבון בלבנו וקשרנו אותה עם נחיתותנו – הבנו את היצירה.

 

בשיר 1,855 שורות המחזיקות 265 בתים בני שבע שורות. משקל כל שורה הוא פנטמטר יאמבי, חמש הטעמות על עשר הברות (טה-טאם, טה-טאם, כמו דפיקות לב). החריזה היא אבאבבגג ("חרוז מלכותי").

 

הכלים השיריים בהם משתמש שייקספיר הם:

 

מצלול, באמצעות חזרה על עיצורים, במיוחד על העיצור הראשון במלים קרובות, כמו: "עֵת קוֹלַטִין בְּפַחַזוֹ פָּשַׂק שְׂפָתָיִם לְפַטֵּט", שבמקרה זה הם גם אונומטופאיים, כי אנו כמו שומעים את ה"פשש" של לחישות הרכילות באוהל המפקד.

 

אנאפורה, חזרה על מלה בתחילת רצף שורות: "אוֹ בּוּשָׁה לָאַבִּירוּת וּכְלֵי נֶשֶׁק בּוֹהֲקִים! /אוֹ אוֹת קָלוֹן בּוֹזֶה כְּבוֹד קִבְרוֹת אֲבוֹתַי!/אוֹ חִלּוּל קְדֻשָּׁה בְּמַעַשׂ הַמְּנֻבָּל בִּנְזָקִים!…"

 

פניה למי שאין לו נוכחות כמו אדם, מושג, עקרון. שייקספיר עושה הרבה יציאות מהעלילה לשם שיחה לירית עם הזמן, הלילה, אנשים, רעיונות וכיו"ב. 

 

מטאפורה, כמובן, למשל כשהוא משווה את המנהיג, בפיה של לוקרטיה, לספר ולמראָה.

 

אוקסימורון, כמו, למשל, כשהוא אומר כי קולטין, בעלה של לוקרטיה, הוא "כילי מופרז". ככלל, היצירה מלאה ניגודים וסתירות.

 

העזתי לתרגם את "אונס לוקרטיה" על שום העונג שבדבר. לכן אשמח להערות. אין לי שום יומרה לתוצאה מנצחת.

 

בדעתי להעלות את התרגום בקטעים. מדובר בשירה נרטיבית, ולכן ניטיב לעשות אם נקרא אותה כמו שקוראים ספר, על פי קצב ההליכה האישי שלנו דרכה. בפוסט הבא, הקטע הראשון של "אונס לוקרטיה" מאת שייקספיר. 

 

Degas Intérieur Philadelphia Museum of Art

Edgar Degas, פנים חדר (האונס), 1868-69. שמן על בד, Philadelphia Museum of Art

 

יותם בנשלום, מתרגם: קטעים מתוך "אונס לוקרציה" לשייקספיר, דְּחָק, כרך ט, ינואר 2018, עמ. 147 והכרכים הבאים אחריו.

 

The Rape of Lucrece (Pt. 1) · Gerard Logan on YouTube

 

The Rape of Lucrece (Pt. 2) · Gerard Logan on YouTube

 

Juan Cerdá, Towards a Critical Reevaluation of The Rape of Lucrece, 2019

 

Christy Desmet, Revenge, Rhetoric, and Recognition in The Rape of Lucrece, Multicultural Shakespeare: Translation, Appropriation and Performance   vol. 12 (27), 2015

 

 Conley Greer, To Be A Woman: Shakespeare's Patriarchal Viewpoint, The Corinthian, vol. 5, 2005

 

Jane O'Brien, Shakespeare's evolving attitudes towards women, BBC, 2015

 

Daniel Koketso, Rape is War. The Language of Violence in "The Rape of Lucrece", GRIN, 2016

 

Themes in Shakespeare's 'The Rape of Lucrece', ThougtCo  

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: