הֶרמן מֶלוויל: רִיק הקדמוניוּת המתה של ירושלים, יומן מסע

צלם לא ידוע, נוף ירושלים וגת שמנים, תאריך לא ידוע. Via eBay

צלם לא ידוע, נוף ירושלים וגת שמנים, תאריך לא ידוע. Via eBay

 

ההיקסמות, ההיכשפות נכון לומר, היא שהאיצה בי לתרגם (תרגום כביצוע מוזיקלי) קטעים מיומן מסעו בארץ הקודש ב-1856של הרמן מלוויל. היומן הובא לדפוס ב-1935 תחת הכותרת Journal up the straits, ("יומן במעלה המיצרים", כותרת של מלוויל עצמו). פיענח את כתב ידו הבלתי קריא בעליל ("הגרוע משל גתה"), ערך, הקדים וליווה בהערות Raymond Weaver והוא ניתן לקריאה דיגיטלית.

 

אינני קוראת בו יומן מסע של תרמילאי מן השורה המתעד בפנקסו את "מצבה העגום" של ארץ הקודש (אולי טרם בוא הציונות להושיעה). התרגום כאן קורא את יומן המסע של מלוויל כעבודת הכנה, יותר מזה הקרקע בה נבטה הפואמה Clarel – "שיר ועליה לרגל בארץ הקודש: בארבעה חלקים", שיצאה לאור ב-1876 בשני כרכים. בהתאם, השתדלתי לא "לעבד" או לערוך את היומן, שנועד לעיני כותבו בלבד, לכדי "שלמות יצוגית" ושטף. היומן כולו עשוי שברי התבוננות, רעיונות, הבחנות והרהורים להם מוסיף בעליו הרבה "וכיו"ב", מעיר לעצמו הערות לכתיבה בעתיד ומצרף רובד צִדִי או עילי (שמלוויל שם בסוגריים), כעין הרהור על גבי הרהור, שנועד להיות "חומר" לשמוש פואטי בעתיד. [בסוגריים המרובעים הכנסתי את הערותיו של מביא היומן לדפוס ולהבדיל, את אלה שלי]. ההדגשים, אם ישנם כאלה,  כבמקור.

 

ראוי, לדעתי, לקרוא את היומן ברצף אחד עם "מובי דיק", "בארטלבי" (שפרופ' בידרמן מפרשו כמי שמציג "מציאות ריקה", בלתי נסבלת בתודעת המערב) ושאר כתביו של מלוויל. המתבונן בנופי יהודה וירושלים של היומן, עושה זאת בעיני המתבונן במשברי האוקינוס שהלוויתן הלבן עלה מתוכם בהוד שטני, או אלוהי – או ריק. המציאות כפי שנבראה מחדש ביומן המסע היא התגלות מסוכסכת של הרוח. המועקה השוררת בעמק עכור המתועד (או שמא נברא מחדש בעין המתבונן), היא נפוֹלֶת ההתנצחות המתמדת בין "אמת" לבין "מציאות" ויותר מכך בין הפיזי למטאפיזי. זו האווירה שהיומן אפוף בה ומתוכה נכתב Clarel.

 

Clarel, שמו של גבור הפואמה עצומת המימדים (כ-18,000 שורות) של מלוויל, מורכב ככל הנראה משתי מלים: היוונית/לטינית  Klaros-Clarus שפירושה בהיר, ברור, צלול (Clear) והמלה העברית "אל", בחינת מיזוג שמן ומים. יש, אם כן, לקרוא: קלאר-אל (Bezanson, p. 507, n.1). זה המפתח הראשי לקריאה בפואמה, כמו גם ליציאה ממנה בחזרה אל יומן המסע. מלוויל הוא הרפתקן נועז של הרוח המתנפץ על משבריה. מעידים על כך דברים שכתב עליו ידידו נתניאל הות'ורן ב-20 בנובמבר 1856 ביומנו ("האנגלי"), לאחר פגישת פרידה ביניהם, בצאת מלוויל למסעו בארצות הים התיכון:

 

"מלוויל פתח, כפי שהוא תמיד עושה, בטיעונים להשגחה העליונה והעתיד לבוא, כמו גם בכל הנוגע לנמצא מעבר לידיעת אנוש ודיווח לי, כי 'כמעט מנוי וגמור עמו להשתמד', אך בינתיים לא ניראה כי הגיע למנוחתו בתחזית זו; ואני סבור, כי לעולם לא ישקוט עד שיאחז באמונה שלמה. לפליאה הדבר כיצד הוא מתמיד – והתמיד מאז הכרתיו, וכפי הנראה הרבה לפני כן – בנדודים הנה והנה על פני מדבריות השממה הללו, הקודרים והחדגוניים כגבעות החול שבינותיהן יושבים היינו. להאמין אף לשקוט באי-אמונתו איננו מסוגל והוא כן יתר על המידה ואמיץ מכדי להניח ידו מזה או מזה. אם היה אדם מאמין, יכול היה להיות האמתי והנאמן ביותר באמונתו; הוא אצילי ונישא בטבעו וראוי לחיי נצח יותר מרובנו."

 

 על מלוויל היוצא לדרך כתב הות'ורן באותה הזדמנות, כי מובס וברוח נכאה יצא לדרכו וכנוסע מנוסה, ללא מטלטלים כמעט:

  

"הוא הפליג בספינת קיטור ביום שלישי מליברפול, בהותירו אחריו את ארגז המטען שלו בקונסוליה שלי, כשהוא נוטל עמו רק תרמיל ארוג לשאת בו את צרכי המסע. זה הדבר הקרוב ביותר ליציאה בעירום; ואינני מכיר אישיות עצמאית יותר בכסות זקנו ושפמו, באין צורך לו בקמטר – דבר מלבד מברשת שיניים. את הרגלי המסע שלו רכש בטלטולי סחף על מרחבי הים הדרומי, בלא כל בגד או ציוד נוסף על כתונת פלנל אדומה ומכנסי מלח. עם זאת, אך בנדיר יקרה בפנינו אדם כמוהו, שגם שמץ ביקורת כלפיו איננה באפשר."

 
"דיוקן הפוטוגרבוּר של הרמן מלוויל מודפס כאן [Journal up the straits] לראשונה מתצלום הנמצא ברשותה של גב' Henry K. Metcalf. התצלום נעשה בפיטספילד, מסצ'וסטס בתחילת שנות השישים, וחתימת ידו של הסופר הועברה מאוטוגרף הנמצא באוסף של מר Weaver."

"דיוקן הפוטוגרבוּר של הרמן מלוויל מודפס כאן [Journal up the straits] לראשונה מתצלום הנמצא ברשותה של גב' Henry K. Metcalf. התצלום נעשה בפיטספילד, מסצ'וסטס בתחילת שנות השישים, וחתימת ידו של הסופר הועברה מאוטוגרף הנמצא באוסף של מר Weaver."

 

מלוויל הגיע לנמל יפו ב-4 בינואר 1857. להלן קטעים מרשמי סיוריו בירושלים ובחבל יהודה:

 

אפילו לא נחנה ירושלים בייחוד היסטורי כלשהו, עדיין יכולה הייתה, בזכות צביונה המוחשי, לעורר בנוסע ריגוש מיוחד. ממש כפי שהאדון הול [Haddon Hall] שמשה לגב' רדקליף [Mrs. Radcliffe] השראה לכתיבת רומנסות האימה שלה, כך אין לי ספק כי הנופים השטניים של יהודה, הם שהעניקו לנביאי היהודים את ההשראה לתאולוגית האימים [מלוויל דחה ומחק את האפשרויות "diabolical", "terrible", "terrific" ] שלהם.

 

בעודי מטפס באפס כוח במעלה הוויה דולורוזה בצהרי יום אחד, הגיע לאזני קול המואזין הקורא לתפלה ממינרט עומר. כך הוא עושה גם מזה של הר הזיתים.

 
צלם לא ידוע, ללא תאריך. Via eBby

צלם לא ידוע, גת שמנים, ללא תאריך. Via eBay

 

עץ הזית דומה מאד לעץ התפוח בפיתוליו הגרוטסקיים – ואולם הוא מסוקס בהרבה וצבעו הירוק דל יותר. גם הבוסתנים בהם הוא בדרך כלל נטוע תורמים לדמיון. בתואם ניכר עם ירושלים וכל הנקשר בה, הרי זה עץ אחוז קדרות למראה (סגוף ומיושב). רבים הזיתים על פני המשור צפונה לחומות. באזור זה שוכנת מערת ירמיהו. בגומחות הקינה שלה הוא קונן את מגילת איכה. פנימה לחומות יש מרחבים ריקים לרוב, המכוסים בקקטוס הנורא.

 

צבעה של העיר בכללותה אפור והיא מביטה בך כעין אפורה וקרה בתוך אדם זקן וקר. – המראה זר ומוזר באור הזית החיוור של הבוקר.

 
Charles W. Wilson, מבט כללי על ירושלים, 1865.  Via The Center for Online Judaic Studies COJS)

Charles W. Wilson, מבט כללי על ירושלים, 1865.
Via The Center for Online Judaic Studies, COJS

 

נדבכי ערים קבורים תחת פניה של ירושלים הנוכחית. בעומק ארבעים רגל שוכנים שברי עמודים וכיו"ב.

 

אבני יהודה. הרבה אנו קוראים על אבנים בכתבי הקודש. (סִפּורים על כך) אנדרטאות וידי זכרון נבנו מאבנים; אנשים נסקלו באבנים למוות; הדימוי נובט במרבצי האבן; ואין תֵּמַה כי רבה כל-כך חשיבותן של אבנים בתנך. יהודה אינה אלא מצבור אבנים – הרי אבן ומישורי אבן; שִטפי אבן ודרכי אבן; גאיות אבן ושדות אבן, בתי אבן וקִברות אבן; (עיני אבן ולבבות אבן). לפנים ומאחור אבנים. אבנים לשמאל ואבנים לימין. במקומות רבים עמלו בפרך על ניקוי פני השטח מהאבנים הללו. פה ושם נראים תלי אבנים; וחומות אבנים בעובי אדיר מוטלות יחדיו, פחות לשם הצבת גבולות מאשר לשם סילוקן. אך לשוא: הסרתה של האבן האחת רק יביא לחשיפת האבנים השוכנות עדיין, תחתיה. הדבר דומה לתיקון אסם ישן; ככל שמתקדמת החשיפה כן הוא עולה ופורץ. – חרטום כל נעל שסוע לגזרים באבנים. אבן… [לא קריא] כמעט אין בנמצא; כי אם חדה, חלמישית ושורטת. ואילו הדרכים, כגון זו המוליכה ליפו, הן נשחקו בנסיעה המתמדת והפכו חלקות. – תאוריות רבות התימרו להסביר את שפעת האבנים; התאוריה שלי היא כי בעבר הרחוק נתפס אחד ממלכי הארץ לרעיון הגחמני של ריצוף יהודה כולה ונקשר בחוזים על מנת לבצעו; אך מכיוון שהקבלן המבצע איבד תוך כדי מלאכה את נכסיו, הושלכו האבנים על הקרקע ושם הן מונחות עד היום הזה.

 

 לפי אחת הנבואות הוכנו דרכי המלך לשיבת היהודים[.] כאשר שהתה "משלחת הכנסיה הסקוטית" ביהודה, הם ציינו בפני סר משה מונטפיורי את התועלת שבהעסקת העניים בקרב היהודים בעבודה – [ובכך היו] בה בעת מקדימים את הנבואה ומסלקים את האבנים מן הדרך. [ ר' Diaries of Sir Moses and Lady Montefiore, 1812-1883 . האירוע עצמו לא מצויין שם כמדומה, אך מרובים ביומנים הדיונים ביכולות העבודה והחקלאות של היהודים, בארץ ישראל ובפזורה, ומרובים כמותם השבחים להישגיהם].

 
Charles W. Wilson, "ירושלים מחוץ לחומה הצפונית", 1865.  Via The Center for Online Judaic Studies, COJS

Charles W. Wilson, "ירושלים מחוץ לחומה הצפונית", 1865.
Via The Center for Online Judaic Studies, COJS

הגבעות. הריהן יצוקות באבנים. נדבכים סדורים של סלע; מהם אמפיתיאטראות ערוכים במושבים, וכן טרסות. אין חומות האבן (רופפות) נראות כקימומי אמן, כי רק שלל מבחר טבעי מן הנוף המסולע. בכמה מן השדות, מונחים סלעים מעוותים – כלם מנוקבים ועשויים ככברה – כעצמות נרקבות של מסטוֹדוֹנים. – לכל חזות באה בימים. בהשוואה לסלעים הללו, אלה באירופה ובאמריקה נראים בנעוריהם.

 

מערות. יהודה מנוקבת בהם ככברה. אין פלא [שהמערות] העגומות הללו שמשו מבדד לרבבות נזירים.

 
Charles W. Wilson, קברי המלכים, 1865.  Via The Center for Online Judaic Studies, COJS

Charles W. Wilson, קברי המלכים, 1865.
Via The Center for Online Judaic Studies, COJS

 

ריח של אשפה שרופה שורר כל העת באווירה של ירושלים.

 

הבריכה הקרויה בית חסדא מלאה אשפה. – מראה וריח מפויחים.

 

שלושה ימי ראשון בשבוע יש בירושלים – יהודי, נוצרי, תורכי, ועתה הגיעו גם הבפטיסטים של היום השביעי, והוסיפו רביעי. (שבת – היהודים) – עד כמה זה מבלבל בוודאי את המומרים!

 
Charles W. Wilson, בריכת בית חסדא לצד כנסית סט. אן, 1865. Via The Center for Online Judaic Studies, COJS

Charles W. Wilson, בריכת בית חסדא לצד כנסית סט. אן, 1865.
Via The Center for Online Judaic Studies, COJS

 

הדרך מיפו לירושלים רחבה מאד בחלקה ומשופעת בדרכי עקלתון נבדלות ושונות כבושות-רגל, אותן בילו המוני עולי הרגל בני האמונות השונות.

 

ערבים חורשים בכנפי כותנתם. בהם זקנים. נכבדים פני הזִקנה, – אך רק לעתים רחוקות בכנף כתונת.

 
כל השותה מן המים האלה יצמא שוב (הבשורה על-פי יוחנן ד') Francis Frith, באר יעקב ליד שכם, 1857. הדפס אלבומין כסף מתשליל זכוכית, מוזאון המטרופוליטן, ניו יורק

כל השותה מן המים האלה יצמא שוב (הבשורה על-פי יוחנן ד')
Francis Frith, באר יעקב ליד שכם, 1857. הדפס אלבומין כסף מתשליל זכוכית, מוזאון המטרופוליטן, ניו יורק

 

חלקים מירושלים בנויים על גבי מחצבות – כניסה מהחומה הצפונית.

 

אין עוד ארץ כפלשתינה למהר ולהפיג ציפיות רומנטיות – ירושלים ביחוד. נפשם של אחדים תיפח ממש מחמת האכזבה. וכיו"ב.

 

כלום הגורם לחורבן הארץ הוא חיבוקו הקטלני של הריבון? מר גורלם של בחירי האל.

 

בריק הקדמוניוּת המתה של ירושלים נדמים המהגרים היהודים לזבובים שמצאו להם משכן בגולגולת.

 
אמריקן קולוני, יהודים, ככל הנראה מתימן, ירושלים בשלהי המאה

אמריקן קולוני, יהודים, ככל הנראה מתימן, ירושלים בשלהי המאה

 

מקורות:

 

את יומן המסע שערך הרמן מלוויל בארץ הקודש, ופרטים נוספים, ניתן לקרוא בהקדמה לתרגום של יוני רז פורטוגלי בהארץ.

 

Hawthorne, Nathaniel, Works: The English Notebooks, 1853-1856, v. 21, (Centenary Edition of the Works of Nathaniel Hawthorne). Volume editor Thomas Woodson, Volume editor Bill Ellis, Ohio State University Press, 1986.

 

Melville, Herman. Clarel, a poem and pilgrimage in the Holy Land. Edited by Walter E. Bezanson, New York, Hendricks House, 1960.

 
 

Melville, Herman. Journal Up the Straits. New York: The Colophon, 1935.

 

מודעות פרסומת

תועלתנות, ג'יין אוסטן וביל היקס

ג'ורג' סיגל (1924-2000), כרזת הסרט, 1967

בממלכת התועלתנות אמריקה, נושאות האהבות הגדולות והנועזות רווחים מעל מסכי הקולנוע והטלוויזיה. ואילו באירופה הישנה, לא זו האמריקנית, נכתב "הרומן למשרתות" למען נשות עמל חרופות שחלמו על אהבה גדולה מחייהן, לרווית מתיקות שתחליף את החומץ שזרם בעורקיהן, לחיים פטורים מעול תועלת, לחופש משעבוד לצו ההשרדות. זהו נושא "הרומנים הרומנטיים" של ג'יין אוסטן: שאלת התועלת לעומת האהבה, חיי החומר למול חיי הרוח והאפשרות לזווג אותם וללכדם. בטח שאפשר. אוסטן מצאה את התשובה בעצם הכתיבה, באמנות.

אנשי התועלת בזים לאנשי הרוח משום שאינם יכולים למנות את הרווחים שלהם ולאמוד את "הישגיהם" של האחרונים. בכל זאת מעוררים בהם הללו קנאה צורבת הנסתרת מבינתם. הם חשים שהחמיצו משהו. הם חשים את חרשותם-שלהם לאיזו קריאה מסתורית שהם מתכחשים לה, לה ולידיעה הוודאית והמטרידה שהיא נושאת, כי, מטמוני הרוח ואוצרותיה הם-הם הזכיה בפרס הגדול. כי, הרוח ישובה בכס מלכות של יופי, שרביט האמת בידה וראשה נזור באהבה.

גם הסטנדאפיסט ביל היקס, שסרט על חייו ניתן לראות בימים אלה בערוץ 8, נושא את בשורת הרוח באמצעות כל נושא שהוא בוחר לדבר עליו: כשהוא קורא לאנשי השווק "להתאבד", כשהוא מציג אפשרות לדיווח אמתי על סמים מרחיבי תודעה וכשהוא אומר שהחיים אינם אלא נסיעה ברכבת הרים. בקטע האחרון הוא נשמע כמו אחותו של שייקספיר, לא פחות: 

והוא גם שר. ביל היקס, 1961-1994: אין לי מוסיקה בנשמה הלילה:

מארק טוויין: תפלת המלחמה

 
 

מארק טוויין: תפילת מלחמה, קורא (את הפסקה המרכזית בתפילה): הכומר Donald T. Grahn מסיאטל:

 

"או אלוהינו ואדוננו, צעירינו הפטריוטיים אהובי לבנו יוצאים לקרב – אל נא תעזבם ואל תרחק מהם – ואנו, אף אנחנו יוצאים ברוחנו ממקום שבתנו הנעים נוכח האח המבוערת להשמיד אויב.

 

"או אדוננו, אלוהינו, עזור לנו לשסע את חיילי האויב לבתרים מדממים בפגזים שלנו; עזור לנו להלביש את שדותיהם הנלבבים בכסות הדמויות החיוורות של הרוגיהם הפטריוטיים; סייע בידינו להטביע את רעם הרובים בצרחות פצועיהם המתעוותים בכאב; סייע בידינו להחריב בסופה של אש את בתי האויב הצנועים; עזור לנו למחוץ ביגון חסר שחר את לב אלמנותיהם שעוול אין בכפן; עזור לנו לטול קורת גג מעל ראשם ולשלח אותם על טפם לנוע ולנוד, זרים, בישימוני ארצם הנטושה ובסחבות לגופם וברעב ובצמא, מוכי להב השמש בקיץ וכפור משבי החורף, שבורים ברוחם, תשושים במצוקותיהם, מתחננים כלפיך לפדוּת קבר באין שועה להם – למעננו אנו, אוהביך, אדוננו, נפץ את תקוותיהם, שים חייהם לכמש, נצור את נדודיהם המרים, הכבד צעדיהם, בדמעתם שטוף את דרכם ובדם רגליהם הפצועות הכתם צחור שלג!  

 

"באהבה הננו מבקשים כל זאת מן המלא ברחמים שהוא מקור האהבה, ידיד נפש נאמן תמיד לחוסים בו, אשר בהיותם רדופי תלאובה ישאלו עזר ממנו עם חרטה וענווה בלבבם. אמן."  

 

(הפסקה) "לזאת התפללתם; אם בזאת אתם עדיין חפצים, דברו! שליחו של הנשגב מכל נשגב ממתין!"   

 
Luc Delahaye, ביליאנה ירובץ' נפצעה מפגז, בוסניה, 1992.  Via The Red List

Luc Delahaye, ביליאנה ירובץ' נפצעה מפגז, בוסניה, 1992.
Via The Red List

 

בעשור האחרון של חייו ניצל מארק טוויין (Mark Twain) את המעמד והפופולריות להם זכתה כתיבתו ההומוריסטית כדי לדון ברצינות במספר נושאים פוליטיים. הוא היה לאחד המחמירים בין מבקרי האימפריאליזם האמריקני, דוקטרינה שתמכה בהשתלטות על הפיליפינים ודיכוי תנועת העצמאות שם. בתקופה זו, שבין השנים 1904-5, הוא כתב את "תפילת המלחמה" (The War Prayer) סיפור שנדחה על ידי Harper’s Bazaar בטענה כי "איננו מתאים לעתון נשים". טוויין כתב אז לידיד שלו, כי הוא סבור שהספור לא ייצא לאור בחייו, שכן, "רק המתים רשאים לומר את האמת." "תפילת המלחמה" אמנם פורסם לאחר מותו של טוויין, ב-1923 באסופה Europe and Elsewhere שערך אלברט ביגלו פיין (Albert Bigelow Paine).

 

את תרגום הספור במלואו, על ידי חנה כהנא, ניתן לקרוא ניתן לקרוא באתר "הגדה השמאלית" (התרגום כאן הוא שלי).

 

והאפילוג כולו להסרטת הספור ב-PBS מ-1981 בכיכובו של Edward Herrmann, באורך כ-10 דקות.

 

מרגרט קוונדיש: "דרשות נשיות", מבחר

מרגרט קוונדיש (Margaret Cavendish), הדוכסית של ניוקסל (1623-1673)

 

ה"דרשות הנשיות" של מרגרט קוונדיש, הדוכסית של ניו קאסל בת המאה ה-17, התפרסמו ב-1664 במסגרת החבור Orations of Divers Sorts. הן נחשבות "קדם פמיניסטיות" רק מכיוון שהמונח "פמיניזם" הוא ארכאי לתקופה, אבל הו-הו כמה שזה חזק. את המקור ניתן לקרוא באוסף של כותבות נשים. הדרשה האחרונה המצוטטת שם היא לכאורה אנטי פמיניסטית, אבל אין ללכת שולל, קוונדיש היתה לוחמת ללא חת והיא משתמשת באירוניה שלה כבחרב. היום היינו אומרים עליה, שאין לה אלוהים. החבור עשוי כרצף נאומים של נשים שונות המציגות עמדות מנוגדות ביחס למצבה של האשה:

 

"גבירות, בנות אצולה ושאר נשים נחותות אשר ערכן, עם זאת, איננו לוקה בחסר: שקדתי על כינוסכן יחדיו, ואני תקווה שבזכות מזלי הטוב שכנעתי אתכן לקיים כינוסים, אסיפות והתחברויות תכופים בקרב בנות מיננו, להתאחד בעצה שקולה כדי להשיג לעצמנו חירות, אושר ותהילה כגברים. שכן הגברים מאושרים הם בעוד אנו הנשים אומללות הננו; ברשותם הרוגע, המנוחה, העונג, העושר, הכוח והתהילה בכללם; בעוד אנו הנשים חסרות מנוחה הננו בעמל, רוגע אין לנו בכאב, אנו מדוכדכות בשל מחסור בתענוגות, חסרות ישע מאפס כוח והננו מתות בתהום השכחה באין לנו תהילה. חרף זאת, אין לגברים שום יסורי מצפון בעטיינו והם אכזריים כלפינו עד כדי כך שהם סוגרים בפנינו את כל סוגי החירות ולא יתירו לנו לחבור באופן חופשי בקרב בנות מיננו. במקום זאת הם יעדיפו לקבור אותנו בבתיהם או במטותיהם כבתוך קברים. האמת היא, כי אנו חיות כעטלפים או ינשופים, עמלות כבהמות ומתות כתולעים.  

Artemisia Gentileschi, סוזנה והזקנים, 1610

 

"…גבירות, אצילות ושאר נשים נחותות:  …הרי לא יוותר בידינו טעם  להתמרמר נגד הגברים מאשר נגד הטבע אשר יצר את הגברים שנונים, פקחים וחכמים מאשר הנשים: חזקים, שקדנים וחרוצים מהנשים; שכן הנשים טפשות וחלשות הן, ואלמלא הן מביאות ילדים לעולם לא היו יוצרות דבר. לכן, הבה נאהב את הגברים, נהללם ונתפלל עליהם; כי, בלעדי הגברים היה עלינו להיות היצורים העלובים ביותר אשר ברא או שיכול היה הטבע לברוא בעולם. 

 

"גבירות נאצלות, בנות אצולה ושאר נשים נחותות: הנואמת הקודמת אומרת שחסרות אנו פקחות וכח. אם כך הדבר, הרי זה משום שאנו מזניחות את הראשון ואיננו עושות שמוש באחרון, שכן יגבר הכוח בתרגול והפקחות תאבד באין שיחה. הנה, כדי להראות להם לגברים שאין אנו כה טפשות וחלשות כפי שהנואמת הקודמת אומרת, הבה נתקוף, נצוד, נתחרה ונתאמן כמו גברים. הבה נפתח בשיח במחנות, בחצרות הארמון, בערים, בבתי הספר, באוניברסיטאות, בבתי המשפט, בפונדקים, בבתי הזונות, ובבתי ההימורים; בכל המקומות הללו שבהם יוודעו כוחנו ופקחותנו, הן לגברים הן לנו לעצמנו, שכן בורות הננו לגבי עצמנו ממש כַּגְּברים. וכיצד זה נכיר את עצמנו, כאשר מעולם לא ניסינו את עצמנו? וכיצד היה על הגברים להכירנו כשמעולם הם לא דרשו מאתנו הוכחה? הנה כי כן עצתי היא, שעלינו לחקות את הגברים; כך יפגינו גופנו ופקחותנו יתר גבריות, וכוחנו יגבר בזכות פעולותינו…"

החיילת הישראלית עדן אברג'יל עם חשוד פלסטיני, 2010: "לא מבינה מה לא בסדר"

 

מרגרט קוונדיש (Margaret Cavendish), הדוכסית של ניוקסל (1623-1673), משוררת, פילוסופית, מסאית ומחזאית, היתה ראשונה בקרב הנשים בזמנה שפירסמה את כתביה תחת שמה האמתי ולא בעילום שם כנהוג. הרומן שלה "עולם בלהבות" (The Blazing World )נחשב מדע בדיוני חלוצי. זהו ספור סאטירי דמיוני על אצילה צעירה היוצאת למסע מיסטי בעולם נסתר שבמישורים הארקטיים הבתוליים. בספר מערבת הסופרת את משנתה המדעית הנוגדת את הזרם המרכזי של המדע בזמנה עם פנטסיה ואוטופיה פמיניסטית. היקף יצירתה הספרותית של קוונדיש מחזיק כ-14 כותרים ובהם מאמרים מדעיים ופילוסופיים, מדע בדיוני, ביוגרפיה ואוטוביוגרפיה, מכתבים, שירה, מחזות (שאחד מהם, The Convent of Pleasure, אף מתאר יחסי אהבה לסביים) ו"דרשות" (Margaret Cavendish, Orations of Divers Sorts, London, A. Maxwell, 1664) וביניהן "הדרשות הנשיות" (Female Orations). ב-1667 היתה קוונדיש לאשה הראשונה שהורשתה להשתתף בהתכנסות החברה המלכותית הבריטית למדעים ולצפות בניסויים שערכו שם בויל (Boyle) והוק (Hooke). החברות ברויאל סוסייטי  ניתנה לנשים רק כ-300 שנה מאוחר יותר.

 

בהקדמה לספר שיריה "לפילוסופים של הטבע" כתבה קוונדיש: "אם אזכה לגינוי אזי אכחד ואהיה לכלום, שכן, שומה עלי להיות עולם, או לא-כלום".

 

הבשורה על-פי פלאנרי או'קונור

פְלַאנֶרִי אוֹ'קוֹנוֹר בחווה שלה במילדג'וויל, ג'ורג'יה

 

הדת המונותאיסטית מתייחדת ללשון, למלה. והלשון, היא מבתרת את תודעת הנמצא לזה הניתן להאמר לעומת הבלתי יאמר, הסתום הנתפס מצידה כאין.

 

תודעתנו דתית מלכתחילה כשהיא מלולית, כשהיא מחשבתית: היא תופסת ושופטת, חורצת דין. רק במחשבה יכול משהו להיות או לא להיות ולהתקדם מכאן לשאלה הדתית ("המוסרית") אם ראוי הוא להיות אם לאו. רצחנות זו, היא שמכשילה את התודעה המוסרית בכלל, ובפרט את הדת, המייחדת לעצמה את תחום הראוי. ואלוהים שהדת חורצת בשמו את הדין, לעצמו הוא שוכן במדור הבלתי יאמר.

 

הסופרת האמריקנית פלאנרי או'קונור (Flannery O'Connor), שהיתה קתולית אדוקה בדתה ובכתיבתה, מתמודדת באופן ממוקד עם אי-פתירותה של הבעיה העמוקה הזאת כדי להפוך אותה לבשורת גאולה. זוהי הבמה הארצית לחזיונות האנושיים שהיא שכתבה, חזיונות הזוועה הקיומית בגאולה המובטחת. היא ערנית לחלוטין למלכודת המוסרית שהדת, כל דת מונותאיסטית מציבה לעצמה ואומרת אמן, מקדשת. עוגן לקריאה בפלאנרי או'קונור נמצא בסמלי הנצרות וברימוזים לברית החדשה. כשאנו קוראים לתוכה את המשלים, הדמויים, הסמלים הופכת האכזריות הבלתי נסבלת שלה כלפינו, הקוראים, לחמלה.

 

כי, מנקודת מבט קתולית, הקתולי הוא האדם, כל-אדם. הקתוליות היא כנסיית היקום האנושי כולו, הקהילה האנושית הנקראת להשמע לצו "אהוֹב", שהוא גרוטסקי ממש כמו הצו "היֶה ספונטני" (ביחסי מין, למשל), אלא אם אנו מרוקנים את משמעותה של אהבה מכל עמדה אישית.  

 

האמונה (האהבה, תודעת הבלתי יאמר) סותרת, אם כן, את הדת אבל גם נולדת בסתירה הזאת. ישוע הנוצרי הוא משיח שהקריב עצמו למען האנושות. מה פירושה של ההקרבה הזאת? פירושה טיהור מוחלט ולנצח נצחים של כל המתכחשים לו ושל כל החוטאים כולם. הקורבן של ישוע טיהר וקידש את הדמויות ההיסטוריות שבבשורות הברית החדשה, של שופטיו, מעניו ורוצחיו, ואיתם את הכופרים, הבוגדים, העושקים, המענים והרוצחים, כל החוטאים כולם מכאן ועד עולם.

 

כן, לא רק מטוהרים הם אלא אף קדושים, מפני שבמעשיהם הם מאפשרים את האמונה, דהיינו את האהבה הנוצרית ומאשרים ומקיימים, מחיים ומחדשים את הבשורה הנוצרית. פלאנרי או'קונור מראה בספרות המופתית שלה את המפלצתיות הגלומה ברעיון הדתי האוניברסלי של שכר ועונש (המוּבְנִים בחיים עצמם, הן של החוטא הן של הקדוש). בתוך כך היא מחדשת את הבשורה באמצעים המדמים את הקיום האנושי השפל ביותר. היא ניצבת ביצירתה "על צדו של השטן", כדבריו של הסופר ג'ון הוקס (John Hawkes ) ובפרפרזה על דבריו של ויליאם בלייק (William Blake) על מילטון, כפי שהם מצוטטים באחרית דבר של המתרגמת רנה ליטוין לאסופת ספוריה של או'קונור שיצאה בעברית, "אדם טוב קשה למצוא" (כתר 1991). 

 

כתביה הספרותיים של או'קונור הם בבחינת שחזור טקסי של הרֶשע הסתמי הטבוע במצב האנושי והפיכתו לפולחן. הקיום הרי סתמי הוא, כל עוד איננו אמנות (יצירת משמעות), כל עוד איננו אמונה, אהבה, מסתורין.

 

ניתן לראות ביצירתה של או'קונור מקבילה ספרותית, חידוש וקוממיות הפולחן הקניבלי של המיסה (אכילת הגוף, שתית הדם) והווידוי (הקאת וזלילת החטא), הקתוליים. דרך החרך הצר הזה, שהוא פולחן ספורי נשנה-אך-מתחדש, אנו יכולים להרחיב מבט על הקניבליזם הראשוני, הישיר ביחסיהם של בני-אנוש; וקודם לכל באלה שלנו, משעה שראויים אנו לחיינו באמצעות הזולת.

 

הכלים הספרותיים של או'קונור חמורים בפשטותם העובדתית ואיומים מבחינה חזותית. למשל המשפט "קו היערות מאחוריהם נפער כמו לוע אפל" בספור "אדם טוב קשה למצוא", משפט שגילפה בתחתית עולם שטוח ונמוך, מטומטם ואלים שיטרוף עוד מעט את כולנו.

 

האוניברסליות מושגת בכתיבה של או'קונור באמצעות מקומיוּת קטנונית ודמויות צרות אופקים בדרום האמריקני, אורחות חייהן ושיחן. צרות אופקים זו, המרוקנת מכל זכר של יסוד העונג, האהבה, האמונה, המסתורין מייצגת אותנו-עצמנו. שכן, לעולם נגזר עלינו לזהות בעצמנו-אנו את הראוי הבלעדי לגאולה ו"שימותו כל האחרים", כפי שאומר ניקולאוס קוזאנוס במסה שלו על ראות האל (De Visione Dei).

 

על חומרת כתיבתה של או'קונור ניתן ללמוד ממכתבה לידידה הסופר בריינרד צ'ייני (Brainard Cheney), מכתב המצוטט בתרגומי להלן ומגולמים בו (במכתב) גם חוש ההומור ושמץ מהאקסצנטריות שלה. הכל חוץ מ"גותיקה קתולית": 

 

לוֹן יקר,                                                                                                        9 ביולי 1957

 

אני סבורה כי זה [הרומן של צ'ייני] לא יכול היה לצאת טוב יותר. באמת גרמת לכך שהיחסים בין אַדַם לבין גב' הייטאואר יכנסו אליו פנימה באופן מוחשי מבלי לציין זאת, וזה מה שאתה רוצה לעשות.

 

עלו בדעתי רק דבר אחד או שניים: הסצנה ההיא שבה אַדַם מתייצב בפני הגברים במשרדו של דיוּק נראית לי מהירה מדי. כוונתי שהוא מגיע לשם יותר מדי מהר. נראה לי שזה יכול היה לסבול הכנה מסוימת מכיוון שזו סצנה חשובה מאד. אם הקורא היה מובל לקראתה קצת יותר לאט, הוא היה מכיר בחשיבותה עוד יותר.

 

בנוסף אתה נותן למספר הכל-יודע לדבר מדי פעם כמו אַדַם (הוא נמלא פליאה וכיו"ב) או שלכל הפחות נראה כי הוא המספר הכל-יודע; בכל אופן יש בלבול כלשהו בנוגע לזהותו. קרוליין (Caroline Gordon) תמיד אומרת לי שמנמיכים את הטון בשעה שהמספר הכל-יודע מדבר כמו מישהו מהדמויות או משתמש בבטוים שגורים. כשתטפל בזה, אני הייתי מטפלת בזה בתשומת לב לדברים שהיו משפרים את איכות הכתיבה.

 

כמו כן, לעתים תכופות יש דמוי בולט שמושך יתר תשומת לב. כמו הנמשים הללו היוצאים ומתבלטים כמו על גבעולים. אולי הדמיון המוחשי שלי אבל אני לא מפסיקה לראות את הגבעולים. זה יותר מדי. כמו כן בנוגע לפה בהיותו מהודק כדלת של תנור אפיה הולנדי או משהו. אינני יודעת כיצד נראית דלת של תנור אפיה הולנדי אבל לא משנה הדמוי ההוא לא עובד. אין זה ספר שיהיה תלוי בדברים כאלה אז כל דבר כזה שמתבלט, הייתי פשוט מסלקת אותו. כשאתה בספק, פעל, על-פי דר' או'קונור. ולכן ככל הנראה היא אינה יכולה לצבור מלים נוספות לטובתה.

 

אני סבורה שהכותרת החדשה [של הרומן, This is Adam] היא ככל הנראה טובה מן האחרת. בכל מקרה אינני חושבת שיש לך סיבה לדאגה בנוגע לרומן הזה. הוא מתקדם במלוא הקיטור.

 

קנינו פר [מגזע] סנטה גרטרודיס והוא צפוי להגיע בסוף השבוע הבא. אמא שלי מצפה ליום שבו היא תהיה בעסק הבקר. יהיה עליה להמשיך בעסק החלב לזמן מה אבל יחד עם זאת יש לנו עתה הבסיס לזה האחר. כל הסנטה גרטרודיס שראיתי מרשימים עד כדי להדהים המחץ. אנחנו רק מקוות שהוא ישאר על מקומו. שלשום היה פה בן אדם שהיה לו שור שאי אפשר היה להחזיק במתקן כליאה פדרלי.

 

בשבת צפוי אשלי [Samuel Ashley Brown] לבוא ואנו מקווים שכולכם תגיעו גם כן. מתי שתוכלו, אנו רוצות שתבואו.

 

באהבה, פלאנרי

 

הסופר בריינרד צ'ייני כתב ב-1952 ביקורת אוהדת על הרומן הראשון של פלאנרי או'קונור Wise Blood. היא קבלה את כתובתו מהסופרת קרוליין גורדון, שלחה לו מכתב תודה ובכך נפתח פרק ידידות בין השניים, שנחתם במותה ב-1964. גם הוא כמוה היה קתולי אדוק בדתו ושניהם שיתפו ביניהם חיבה לישועי האבולוציוניסט פייר טיאר דה שרדן (Pierre Teilhard de Chardin).  את חליפת המכתבים בין פלאנרי או'קונור ובריינרד צ'ייני ניתן לקרוא בגוגל-ספרים.

 

את מכתביה של פלאנרי או'קונור לסמואל אשלי בראון אפשר לקרוא, אבל בדרך הישנה בלבד.

 

יש הרבה חומר על או'קונור ברשת, לרבות הרצאות בווידאו, למשל של פרופ' איימי האנגרפורד בייל. הרצאתה מאוד, מאד מלומדת.

 

תרגום פרק מספרה של או'קונור "דם טוב" פורסם בגליון 18 של "מטעם".

 

קריאה ביומן התפילה של או'קונור ניתן לשמוע בתחנת הרדיו On Point

 
פלאנרי או'קונור, תנועה (Traffic),  1942-1945, via Open Calture

פלאנרי או'קונור, תנועה, 1942-1945, via Open Calture. בצעירותה יצרה או'קונור עבודות קומיקס נפלאות שאף יצאו לאור בספר

 

 

ספרות משווה: שירה-בדיחה-חיים

צלם לא ידוע, שדון נושך גַרְגוֹיל בלחי, תאריך לא ידוע. Salisbury Cathedral, Wiltshire, Uk

 

חיינו הם שירה. חיינו הם בדיחה. השיר, הבדיחה, מסתיימים שניהם בשורת-מחץ, באים כל פעם מחדש אל סופם במפתיע.

 

הבדיחה הורגת אותנו באקסטזה מענגת של צחוק שהוא נסיקת פתאום לחריגה מחליפת ההגיון היומיומי שחיינו לבושים בה. היא עוקפת את כונן המחשבה שלנו בהזדעזעות עוויתית המאחדת גוף ונפש. בדיחה היא גול עצמי והתעלות ניצחת.

 

השירה, כשהיא מעניקה לנו התעלות של יופי בכאב, כמוה כבדיחה, שכן היא נבנית מסתירה היוצרת עונג ביופי. ואילו הבדיחה, מצידה, רשאית ואף צריכה להשתמש בכיעור המוליד את השפלות.

 

באמצעות הכיעור, שהוא כאב נלעג, הבדיחה מראה לנו את חוסר ההגיון, הטרוף והאשליה שביסוד התבוני של טעם החיים: הרי החיים דורשים טעם וצידוק רק בהיותנו בני אדם תבוניים. הבדיחה היא הוכחה ניצחת לנצחון הכיעור על נוקשותם המתה של כללי ההגיון, כללי השפה, הכללים החברתיים. בדרך זו הבדיחה מחייה אותנו בעונג, שתדמה לו רק ההתענגות הרצינית תמיד.

 

בעוצמתה הישירה של האמת האסתטית, החושנית, מנצחת הבדיחה את השירה. כי, אם משהו מצחיק – אז צוחקים. הצחוק עמיד בפני זיוף. גם השיר עמיד בפני זיוף: היפה עמיד בפני זיוף. לומר ששיר מסויים הוא גרוע זה לומר שהוא משקר, כי זהו עצם הוויכוח בנוגע למשהו, אם הוא יפה או מכוער. היפה והמצחיק הם תמיד כשהם לעצמם, תכליתיות ללא תכלית. חיים.

 

שורת (או משפט) המחץ, הפאנץ'-ליין, היא תבנית אסתטית משותפת לבדיחה ולשירה. השורה הסופית (הסופנית), הצפויה במחויבותה להפתעה מסכמת כלשהי, נותנת להן, לשירה ולבדיחה, תבנית של טענה, של טיעון. אבל היא אמורה גם לכלול בתוכה הכשלה כלשהי של תקפות הטיעון, סתירה כלשהי של אמת הטענה. ובתוך כך על הטענה להשאר אמתית, על הטיעון להשאר תקף.

 

משפט המחץ האחרון הוא מסקנה. המסקנה מאשרת ביתר שאת את שלשלת ההנחות המובילות אליה. אבל היא עושה זאת באמצעות גורם ההפתעה, החריגה, הסטיה המובלעת בה מן ההנחות עצמן. המסקנה, בשירה ובבדיחה, סוטה מהשתלשלות ההנחות ופונה נגדה. היא בעדה והיא פונה נגדה. היא יוצאת ממנה לסתור אותה. היא לא הגיונית.

 

תנאי העונג האסתטי הוא שמבדיל, כאמור, בין הבדיחה לבין השירה. הבדיחה מעניקה לנו עונג של כיעור, דחיה, בוז ולעג. השיר נותן לנו יופי מכאיב גם כשמדובר ב"שיר הלל". הכאב משותף לשניהם, להומור ולשירה. השירה משקפת את הכאב ביופי – הבדיחה בכיעור. יופי וכיעור הם קיומיים לתודעה כי באמצעותם היא יודעת את עצמה, את החיים.

 

אפשר לקרוא עוד: זיגמונד פרויד, הבדיחה ויחסה ללא מודע, תרגום: רן הכהן, רסלינג, 2008

ועוד: "מלחמה זה לא בדיחה", הרצאה לבוגרי וסט פוינט היהודיים, רות וייס

 
 

לא, אי אפשר בלי ההספד שנשא ג'ון קליז  לגרהאם צ'פמן, שכתב את מערכון "התוכי" למונטי פייטון:

 

מרי שלי: "האדם האחרון": הקדמה

 

רומן העתידני האפוקליפטי של מרי שלי (Mary W. Shelley), האדם האחרון (The Last Man), שאת ההקדמה לו תרגמתי לעיל, יצא לאור בלונדון ב-1826 וזכה לביקורות מחמירות. הוא שב והתגלה מחדש על ידי אנשי אקדמיה בשנות השישים. הדמויות המאכלסות את הרומן הן דיוקנאות ביוגרפיים פחות או יותר של יוצרי התקופה הרומנטית באנגליה חבריה של הסופרת, בראש ובראשונה לורד בַּיְרוֹן ובעלה המנוח, פרסי ביש שלי (Percy Bysshe Shelley).

 

בהקדמה לרומן מספרת מרי שלי, כיצד גילתה, לכאורה, במערת הסיבילה שליד נאפולי, אוסף של כתבי נבואה, שאת פרטיו חיברה לספורו בגוף ראשון של גבר שיחיה בסוף המאה ה-21, בעולם שחרב:

 
 

בשנת 1818 ביקרתי בנאפולי. ב-8 בדצמבר אותה שנה חצינו, רעי למסע ואני את המפרץ לשם ביקור בעתיקות הפזורות על-פני חופי בַּאִיָּה. קרני השמש שיבצו גוני יהלומים במימיו הצלולים והבוהקים של הים הרוגע המכסים תחתם הריסות של וילות רומאיות שזורות אצות. היסוד הכחול והזגוגי היה כזה, שלא מן הנמנע כי גֲּלַתֵּיאָה ציפּתה בו את כרכרת הָדַּר שלה; ובהיותו ראוי מן הנילוס לספינתה הכשופה בחרה בו קליאופטרה לנתיב. למרות עונת החורף, הלם מזג האוויר את ראשית האביב ונועם חומו עורר תחושות של הנאה שלוה, מנת חלקו של המטייל שעה שהוא מתמהמה, ממאן לנטוש את מפרציה השוקטים והצוקים הקורנים של באיה. 

 

ביקרנו במה שמכנים "שדות אליסיוּם" ואֲבֶרְנוּס: תעינו שם בין חורבות מקדשים, מרחצאות ואתרים קלאסיים עד שנכנסנו למערות הַסִּיבִּילָה של קוּמָאִי. הלֲזַארוֹנִי [שומרים, מורי דרך] שלנו נשאו לפידים שבערו בכעין אדום עמום עד שחשכת המעברים התת-קרקעיים המקיפים אותם בצמא כמו השתוקקה לגמוא עוד ועוד מיסוד האור. עברנו על פני קמרון טבעי המוביל לנקבה אחרת, ושאלנו, אם לא נוכל להכנס גם לשם. מורי הדרך הצביעו על השתקפות הלפידים במים שכיסו את המעבר, בהותירם לנו להגיע למסקנה בעצמנו; זאת, בהביעם צער על כך שהוא מוביל אל נקרת הסיבילה. סקרנותנו והתלהבותנו התעוררו נמרצות נוכח מצב העניינים הזה והתעקשנו לנסות לעבור. כפי שקורה בדרך כלל בבחינת הרפתקה כזאת, פחתו הקשיים והלכו בשעה שנבחנו ואמנם נמצאה לנו, מכל צד של הנתיב השרוי במים, קרקע חרֵבה "מנוח לכף-רגלנו". [בראשית 8:9]

 

סופו של דבר הגענו לנקרה נרחבת, שוממה, חשוכה שהיא-היא, הבטיחו לנו הלזארוני, מערת הסיבילה. התאכזבנו די והותר – ברם בחנו אותה בדקדקנות כאילו יכלו קירות הסלע לשמר עדיין שריד של התגלות אלוהית. באחד הצדדים היה פתח זעיר. אי-אן מוביל זה? שאלנו: הנוכל להכנס בו? – "קוּאֶסְטוֹ פּוֹי, נוֹ," –  אמר הפרא המשולח למראה שאחז בלפיד – "תוכלו להתקדם אבל רק למרחק קצר, ואין איש שנכנס לשם."

 

"למרות זאת, אנסה", אמר בן לוויתי; "אפשר שהוא מוביל למערה של ממש. אלך לבדי, או, שמא תתלווי אלי?"

 

עמדתי על נכונותי להמשיך, אבל מורי הדרך שלנו מחו כנגד הפלגה שכזאת. בלהגם המתגבר בהגייתם הנאפוליטנית המקומית, שבה לא היינו בקיאים, הם אמרו לנו כי המקום רדוף רוחות, שהתקרה עלולה לקרוס, שהמעבר צר יהיה עלינו, ומלא במים, וכי עלולים אנו לטבוע. ידידי גדע את נאום ההתראה בכך שנטל את הלפיד של האיש מידיו, ואנו המשכנו בגפנו.

 

המעבר, שכבר בתחילה כמעט שלא נאות לקבלנו, הלך מיד וצר ונמך עד שנכפפנו כדי חצי כמעט; למרות זאת עוד אחזנו בדרכנו קדימה. בסיומו, נכנסנו לחלל רחב יותר והתקרה הנמוכה התרוממה, אבל מיד כשברכנו עצמנו על השינוי נותרנו בחשכה גמורה שכן משב אויר כיבה את הלפיד. מורי הדרך מצוידים בחומרים לחידוש האור, בעוד אנו, אין לנו דבר מאלה – ותושייתנו היחידה הייתה לשוב כלעומת שבאנו. גיששנו בחלל הנפתח סביבנו למצוא את הפתח וכעבור זמן שערנו כי הצלחנו בכך. ואולם, נוכחנו כי היה זה פתח אחר שהוביל בלי ספק כלפי מעלה. הוא בא אל קיצו כקודמו; אף כי משהו שכמוהו כשביב אור, זרע, מהיכן זאת לא יכולנו לומר, דמדומים אין חקר בחלל. בהדרגה נעשו עינינו רגילות באפלולית וראינו כי אין שום מעבר שיוביל אותנו הלאה; חרף זאת, אפשר היה לטפס מצדה האחד של הנקרה אלי קימור נמוך בקצהה העליון, שהבטיח מעבר קל יותר, וגילינו כי ממנו מגיה האור. בקושי ניכר העפלנו מעלַה ובאנו אל מעבר אחר, מואר עוד יותר, וזה הוביל אל מַעֲלֶה נוסף על קודמו.

 

בסופה של ההשתלשלות הזאת, שגברנו עליה אך ורק בזכות נחישותנו, הגענו לנקבה רחבה, שתקרה לה דמוית כיפה. זהר הרקיע חלחל פנימה מפתח בלבה, אך הוא היה משורג צמחיה יתרה של שיח ושַׁית שפעלו כמסך המאפיל את היום ומעניק לאולם גוון חמור, רליגיוזי. הוא היה נרחב, עגול כמעט, ובקצהו מושב אבן בגודל מיסב יווני. הסימן היחידי לכך שרחשו כאן אי-פעם חיים היה שלד שלם וצח כשלג של עז שכנראה החמיצה בפזיזותה את הפתח בשעה שרעתה על הגבעה מעל וצנחה מטה. אפשר שעידנים חלפו מאז האסון הזה ומההרס שזרע למעלה, אשר תוקן בלבלוב ובצמיחה משך מאות בקֵיצים.

 

המערה מאוכלסת הייתה ערמות עלים בלבד וגבבת עצים וחומר לבן, קרומי כגון ליבָּת הכפה הירוקה המגוננת על גרעיני התירס. מאמצינו להגיע לכאן התישו אותנו ומשהושבנו עצמנו על ספת האבן הגיעו לאוזנינו מלמעלה קולות דנדון פעמונים של צאן וקריאות רועה.

 

ואז קרא רעי, שנטל מהעלים שהיו פזורים סביב, "הרי זו המערה של הסיבילה; אלה הם דפי קלף סיביליים". בדקנו ומצאנו שרידי רישומי אותיות על כל הדפים הללו, העשויים קליפת עץ וחומרים אחרים. ומה שהגביר עוד את השתאותנו, היה, שהם נכתבו במגוון לשונות: מהן שלא היו מוכרות לבן לוויתי, שומרית עתיקה וכתב היירוגליף מצרי, עתיק כפירמידות. זרים ומוזרים עוד יותר היו הניבים המודרניים, אנגלית ואיטלקית. יכולנו להבין מעט מזעיר באור העמום, אבל ניראה כי הכילו נבואות, פרטי קשרי מאורעות שאך התרחשו. שמות, מפורסמים עתה, אבל מזמן הווה ולעתים קרובות ניתן היה למצוא על עלי הקלף הדקיקים, הזעומים בגודל, רישום קריאות חדווה וצער של נצחון או של תבוסה. אכן הייתה זו מערת הסיבילה, אמנם לא במדויק כפי שתאר אותה וירגיליוס, שכן הארץ כולה נזדעזעה ברעשים והתפרצויות געש, כך שאין השינוי מפליא וזאת חרף העובדה כי הזמן מחק את עקבות החרבן עצמו. אנו ייחסנו את השתמרות דפי הקלף הללו לתאונה שחסמה את פי הנִקבה ולצמחיה שמיהרה לגדול על הפתח, שקודם לכן היה נתון כל כלו לסערה. מיהרנו לבחור מבין הדפים את אלה שמי מאתנו יכול להבין מעט מהכתוב בהם; ואז, עמוסים באוצר שלנו, נפרדנו לשלום מהמערה האפלה, הקדמונית ואחרי מאמץ רב הצלחנו להצטרף למורי הדרך שלנו.

 

במשך שהותנו בנאפולי שבנו לעתים קרובות למערה, לעתים לבדנו, חולפים על פני הים נאור-השמש, מוסיפים בכל פעם לאוצר שלנו. מאז אותה תקופה, בכל פעם שהתפניתי מענייני העולם הדוחקים להרחיקני או כשלא סיכל מצב רוחי מחקר כזה עסקתי בפענוח השרידים הקדושים הללו. תוכנם, פלאי ורהוט, נתן גמול לעמלי, פייס את צערי וריגש את דמיוני להעיז עוף במרחבי הטבע ורוח האדם. תקופה קצרה לא הייתי ערירית במאמצי; אך זמן זה חלף הלך לו; ויחד עם רעי, בחירי לעמל ובאין אחר על פניו; אבד לי גם גמולו אין ערוך לו.  

 
 

ניתן לקרוא את הרומן במלואו בפרויקט גוטנברג.

 
 

Francois Houtin, נוסטלגיות, קטע מטריפטיך, תחריט

 

הסרט "האדם האחרון של מרי שלי" (Mary Shelley's The Last Man), בבימויו של ג'יימס ארנט ובכיכובו של סנטיאגו קרייג, יצא להקרנה בארה"ב בפברואר 2008.

%d בלוגרים אהבו את זה: