משפחת האדם

 
Eugene Smith, "ההליכה לגן עדן" (ילדיו של הצלם פטריק וחואניטה), ארה"ב, 1946. התצלום נכלל בתערוכה ובאלבום "משפחת האדם",  Magnum Photos

Eugene Smith, "ההליכה לגן עדן" (ילדיו של הצלם פטריק וחואניטה), ארה"ב, 1946. התצלום נכלל בתערוכה ובאלבום "משפחת האדם",
Magnum Photos

 
 

אלבום תערוכת הצלום משפחת האדם ניצב היה, כהצהרה ולעונג, על כוננית הספרים הסגפנית בחדר הקיבוצי, בחברת ביאליק ורבניצקי והתנ"ך וליד צרור חוברות זכרון וספרי אמנות קטנים. זה לא היה חפץ לנקות ממנו את האבק כי אם יצור חי שחזר והורד מהמדף והיה לפולקלור דוקומנטרי וספר ילדים. הדבר מנוגד לטענתו של רולאן בארת, כי התערוכה והאלבום הם לא יותר מטאוטולוגיה שאינה אומרת דבר לבד מהמובן מאליו, כי האדם נולד ומת.

 

האדם, אמנם, נולד ומת, אבל רעיון המשפחה האנושית היה מהפכני בעת התערוכה והוצאת האלבום (1955), שעה שכבר היה ברור באופן מזויע כי הוויכוח על מושג "האדם" איננו תיאורטי כלל. יריבים מרים קמו מאז ועד היום לרעיון הזה, של האנושות כמשפחה.

 

ככל דימוי חזותי, אין התצלום הדוקומנטרי נשמע לתבניות לשוניות. לא ניתן לדובבו כי אם רק לדבר עליו ולנתחו. האאורה האופפת שני שכפולים זהים של תצלום דוקומנטרי לא מהם היא באה כי אם מההתבוננות. הילת היחוד אינה תלויה באובייקט כי אם בתודעת הדימוי, שאמנם היא אישית אך בו-בזמן גם מניחה קולקטיביות וכלליות (כשאנו רואים במשהו "אמנות" ו"אמנות גדלה", בד בבד אנחנו מצפים מכל האחרים שגם הם יראו זאת כך). מדובר בתופעה אימפרסיוניסטית, שאיננה מן האובייקט כי אם מתפיסתו.

 

גם אם אין ביכולתנו "להבין" או למלל אמנות חדישה או זרה לנו, בכל זאת אנו מזהים בה אמנות ועוטרים אותה בהילה של ייחוד  המניח התקבלות כללית. האמנות כמו מאיצה בהתבוננות לעוררה וללמדה על קיומה-שלה ועל השורש המשותף לה ולאחרות ממנה. ומכאן, שומה על התבונה להגיע למסקנה בדבר משפחת האדם.

 

בפתח דבר לאלבום המדובר כותב קארל סנדברג, כי "צליל וטון מוסיקלי זהה יש לבכיו הראשון של הרך הנולד בשיקגו ובזָמבּואנגה, באמסטרדם ובראנגון. כל אחד ואחד מהם אומר: 'אני ישנו! צלחתי ובאתי לעולם! אני שייך! אני אחד מבני המשפחה.'"

 

הרך הנולד, הילד – הוא יסוד התממשותה של האנושות כמשפחה. לילד מימד מטאפיזי והוא מציאות ממשית. בתור שכזה, הוא איננו ממשיכם של הגנים האישיים, אין הוא ממשיכו של עם, אומה או שבט ואף מְשַׁמֵּר קיום האנושות איננו. בילד מתייסדת האנושות כחברה, שכן הוא תובע אחריות גמורה כלפיו, עד הקרבה. הרך הנולד, הילד, מטיל אחריות על מי שבחיקו הונח ומתוך כך על החברה האנושית, שהיא הכללתו של החיק הזה. הוא דורש מאתנו לוותר על השמוש לרעה בכוחנו – ובכל תנאי. לא האל הוא האחר המוחלט של המוסר כי אם הרך הנולד, הילד. כל ילד הוא בנה של החברה האנושית כולה.

 

פנים רבות, סמויות וגלויות, פרטיות וכלליות לבגידה באחריות כלפי ילד, בגידה שכמוה כהטחת הרך הילוד בקרקע לאחר שהונח בחיקנו.

 

בספרו "מעֵבר לאשמה ולכפרה" אומר ז'אן אָמֶרי, כי כל מעשה אלימות מצד בעל הכוח הפוליטי, מעשה שעינויים הם מקרה קיצון שלו, פוגע אנוּשוֹת באמון בעולם. אמון זה, הוא אומר, מקורו בחווייה הקדומה ההופכת לידיעה ודאית, כי הסביבה מחוייבת בלא תנאי לקיומנו ורווחתנו. עיקרו של אמון זה בוודאות שהזולת "…חס על שלומי, וליתר דיוק: שהוא מכבד את קיומי הפיזי ובכך גם את קיומי המטפיזי. גבולות גופי הם גבולות האני שלי. פני עורי מבודדים אותי מפני העולם הזר: זכותי לחוש עליהם, כדי שיהיה לי אמון, רק מה שאני רוצה לחוש. ואולם, עם המכה הראשונה האמון הזה בעולם קורס."

 

"… הציפייה לעזרה היא גורם פסיכולוגי חיוני ממש כַּמלחמה על הקיום. רק רגע, אומרת האם לילדה הנאנק מכאב, תיכף אביא לך בקבוק חם, כוס תה, לא אתן לך לסבול ככה! … אבל עם המהלומה הראשונה של השוטר, שאי-אפשר להתגונן מפניה ושום יד עוזרת לא תהדוף אותה, מקיץ הקץ על חלק מחיינו, ושוב אין לו תקומה לעולם."

 

כל-שכן הפוגע בילד אין לו תקומה: במעשהו הוא מעיד על מה שנכחד ונשמד ללא תקנה בו-בעצמו.

 

 משפחה (ואחריה – לא כסמל, לא כמטאפורה ולא כהשלכה – כל גוף חברתי ופוליטי שניתן להעלות על הדעת), הפוגעת בילד – את קיומה-היא היא מכחידה.

 

אָמֶרי מייחד את הנציונאל-סוציאליזם, לא בתור מה שנשא את חותם הטוטליטריות דווקא אלא בתור מה שנשא את חותם הסאדיזם, ש(בעקבות ג'ורג' בַּטאיי) משמעו "…שלילה רדיקלית של הזולת, כפירה בעקרון החברתי ובעקרון המציאות גם יחד. עולם שבו העינויים, ההרס והמוות שולטים בכיפה, אינו יכול להתקיים – דבר זה מובן מאליו. הסאדיסט אינו דואג להמשכיותו של העולם. להפך: הוא רוצה לבטל את העולם הזה, ועל ידי שלילת הזולת, שלגביו הוא גם ה'גיהנום' במובן מסויים מאוד, הוא רוצה לממש את הריבונות המוחלטת שלו עצמו."

 

משטר זה, מציין אמרי, "המילה הוּמניוּת היתה שנואה עליו כשם שהחטא שנוא על אדם ירא-שמים, ולכן טבע את המושג 'הוּמניוּת סנטימנטלית'."

 

הבוז לסנטימנט בכלל ולסנטימנט ההומני בפרט עלול להסתתר תחת מסווה של שיקולים רציונליים ואילוצי הכרח או לסגור לעצמו תחום נפרד, לכאורה, של שיקולים מעשיים וכלכליים. יכולה חברה לטפח את הבוז לסנטימנט ההומני בדרכים שונות ומשונות הנותנות בו תג של רפיסות מקולקלת המאיימת על ריבונותה. אבל הבוז העמוק הזה, הדורש הכחדה או לפחות הפחדה עד צֶמֶת, איננו יכול להסתתר זמן רב עד שהוא פורץ לרחובות וככרות באלימות ישירה. אלימות כזאת מתפרצת משום שהיא בעצמה סנטימנט, שלילי: סדיזם. היא נושאת דגל. היא מביעה את האמת שבתוך ציפוי מתק שפתיו של הכוח, אותו כוח ההופך חברה למשטר. כשהאלימות ההמונית רוקעת ברחובות את השירה האפלה של השנאה והבוז לרחשי לב הומניים, נשלחים אגרופיה בשמו של משטר סדיסטי, כזה המסוגל להפוך ילד לאויב, להטיח אויב זה בקרקע "בעודו קטן".

 

 זו הסיבה לכך שסופה של חברה אלימה להכחיד עצמה בהכחידה ילד: את ליבה היא מכחידה בכך.

 

 

רינה קסטלנובו, א-דיראת, הרשות הפלסטינית, גדה מערבית, 2007.  Andrea Meislin Gallery, NYC

רינה קסטלנובו, א-דיראת, הרשות הפלסטינית, גדה מערבית, 2007.
Andrea Meislin Gallery, NYC

 

 

לעיון נוסף:

 

John O’Brian, The Nuclear Family of Man, The Asia-Pacific Journal: Japan Focus

 

U2 Salutes The Museum of Modern Art 1955 The Family of Man Edward Steichen Photographic Exhibition

 

 

מודעות פרסומת

יש עתיד: זמנים קשים אל תבואו שוב

 
 
Wim Wenders, מבט על ירושלים מהר הזיתים, 2000.  The Jewish Museum, NY

Wim Wenders, מבט על ירושלים מהר הזיתים, 2000.
The Jewish Museum, NY

 

בתזמון מקברי(?) , סיים בלוג זה את המכסה החינמית של וורדפרס להעלאת קטעי וידאו. בהתאם, להלן הקישור לשירו של סטיבן פוסטר (Stephen Foster) מ-1854,Hard Times Come Again No More.  מבצעים: קייט ואן מק'אריגל עם רופוס וויינרייט (בנה של קייט), אמיליו האריס, מרי בלק, קארן מאתסון, רוד פטרסון. 

 

ביצועים נוספים: ג'וני קאש,  ברוס ספרינגסטין, נאנסי גריפית' (עם המלים), בוב דילן עם ווילי נלסון, ועוד: אריק קלפטון ב"זמנים קשים" של ריי צ'ארלס 

 

ולמי שטרם קרא את יצירת המופת של אישתון: "אנו, אנשי הערק, יאיר, ואנחנו נדחוף לך את הסיגר עמוק לתחת!"

 

סיסטר רוזטה ת'ארפ: הרכבת הזאת

החזן שלמה כץ: אל מלא רחמים

 
 

 

החזן שלמה כץ שר "אל מלא רחמים", מעלה לרשת: Stefano Pagnotta

 
 
 

החזן שלמה כץ, יליד רומניה, עמד ב-1942 על פי קבר שחפר לעצמו כעוד 1,600 יהודים במחנה הריכוז בו היה אסיר. לפני שיוצא להורג, ביקש מהקצין הנאצי שפיקד על הפעולה לשאת תפלה לעילוי נשמת ההולכים למות. "אל מלא רחמים" שלו הרשים כל-כך את הנאצי חובב המוזיקה עד שאיפשר לו להמלט.

 

ב-1946 שר כץ את "אל מלא רחמים" בקונגרס הציוני בשוויץ, לאחר דברים שנשא חיים ויצמן לזכר הנספים בשואה. אז הוסיף לטקסט המסורתי את שמות מחנות המוות.

 

ההקלטה ההיסטורית של "אל מלא רחמים" מ-1950, הנשמעת כאן, חותמת את סרטו של ויטוריו דה-סיקה מ-1970, "הגן של פינצי קונטיני". הקלטה זו כלולה גם בפרויקט של ג'ורדי סבאל ומונסראט פיגראס, שיצא באלבום הכפול Jerusalem: La Ville des deux Paix (ירושלים: עיר השלום הכפול: של מעלה ושל מטה), מ-2008. המופע כולו ניתן לצפיה ביוטיוב כפי שצולם בפז, מרוקו ושודר בערוץ "מצו".

 

כדאי גם להקשיב לשירת "אל מלא רחמים" של כץ על רקע התמונות החותמות את "הגן של פינצי קונטיני". רואים בהן, בתחילה, את חבורת הצעירים גבורי הסרט רוכבים על אופניים כמו לעבר העתיד. הסצנה נקטעת במעבר לאפלה שירדה עליהם בהאזינם לקולות המלחמה. מעבר חד – ושירת "אל מלא רחמים" של שלמה כץ פורצת. אחת הגיבורות, מיקול פינצי-קונטיני (השחקנית דומיניק סנדה), נמצאת עתה בביתם הנטוש של ידידיה היהודים. התמונות הבאות הן של הצעירים העומדים להרצח, בעת משחק טניס בגן של משפחת פינצי קונטיני. השירה נקטעת – ומתחילה שוב על רקע המגרש העומד בשממונו. בכתובות המתרחקות, המסיימות את הסרט, נאמר:

 

"6 מיליונים כמותם, גברים ונשים, מהם צעירים, מהם צעירים מאד, מהם זקנים, מהם יפים ומהם שאינם כאלה. מעטים בהם עשירים אך רובם עניים. בהם בעלי שער בלונדי ועיניים כחולות, בהם כהים. מפוחדים, אחוזי אימה או מבוהלים, אך גם קרי רוח. כולם בני אדם.  1 + 5 + 4 + 2 + 10 + + + +…   6,000,000. כולם בני אדם." 

 

 
 

ויטוריה דה סיקה: הגן של פינצי קונטיני, הסוף. מעלה לרשת: eitantoon

 
 

את הפרטים הביוגרפיים של החזן שלמה כץ ליקטתי מהספד שפורסם ב-1982 לאחר מותו בן 67. אחרי המלחמה הוא היגר לארה"ב שם פרחה קריירת החזנות שלו, שנפתחה בהיותו בן 18 בבית הכנסת הגדול של בוקרשט, רומניה.

 

את "אל מלא רחמים" של שלמה כץ שמעתי לראשונה כשצפיתי, כנערה, בסרט של דה-סיקה "הגן של פינצי קונטיני". את בוהק ההוד האפל של הזעזוע אני חשה עתה כאז. 

 
 
 
קובנה, ליטא, האחים בְּרוּדנוֹ. שני מימין ככל הנראה משה הנשען על אשתו. ראשון מימין, ככל הנראה, נחמיה. מאוסף תצלומים שנמצאו בכיסי נרצחים במחנה קלוגה לאחר השחרור, שאינם מזוהים ברובם. מארכיון התצלומים של יד ושם.

קובנה, ליטא, האחים בְּרוּדנוֹ. שני מימין ככל הנראה משה הנשען על אשתו. ראשון מימין, ככל הנראה, נחמיה. מאוסף תצלומים שנמצאו בכיסי נרצחים במחנה קלוגה לאחר השחרור, שאינם מזוהים ברובם. מארכיון התצלומים של יד ושם.

 
 

"אדם צריך למות לפחות פעם אחת בחיים כדי להבין את העולם. מוטב לכן שזה יקרה בגיל צעיר, כך שיוותר זמן להתאושש ולחיות שוב…" (דברי האב היהודי לבנו בסרט "הגן של פינצי קונטיני").

 

ארנולד שנברג: ניצול מוורשה

 

"ניצול מוורשה" (A Survivor from Warsaw), קנטטה מס. 46  לקריין, מקהלת גברים ותזמורת מאת ארנולד שנברג (Arnold Schoenberg), נכתבה בין ה-11 ל-23 באוגוסט 1947, על פי עדות ששמע המלחין מפי ידיד. אורך היצירה קצת יותר מ-6 דקות במתכונת הדודֶקַפוניה, סדרת תריסר הצלילים של שנברג (חוויה שאינה דורשת הבנה).

 

לַמְספֵּר רק זכרון אחד ברור ממה שעבר עליו בתקופת השואה. הוא איננו זוכר כיצד ירד למערכת הביוב של ורשה, כיצד חי וכיצד יצא משם וכמו כן איננו זוכר כיצד הגיע למחנה המוות. בוקר אחד, עורכים שם הנאצים מפקד, ספירת ראשים להשמדה. קבוצת האסירים שבתוכה המספר מנסה להתארגן, אך בלבול רב שורר בין חבריה והשומרים מכים את הזקנים והחלשים המאחרים להתייצב. המוכים המוטלים על הקרקע נחשבים מתים והשומרים מורים על ספירה מחדש של המיועדים להשלח לתאי הגזים. הם מאיצים עוד ועוד את הספירה והיצירה מגיעה לשיאה בתפילת "שמע ישראל", הפורצת מאליה בקרב האסירים. שנברג מסיים את היצירה במלים "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ."

 

כדאי להקשיב לשני הביצועים לעיל (ויש עוד ברשת), שהראשון בהם, עם הסולן הרמן פריי, מלוטש עד שלמות ומצמרר. הבא אחריו, עם הסולן פרנץ מזורה, כמו מוכר לנו, קרוב יותר. שני הביצועים הללו כמו משלימים איש את רעהו. המספר בביצוע השני, בפניו ובאורח "שיחו", פשוט מזכיר לי את אבי, או נכון יותר לומר כל-אב מדור השואה. בין שני הביצועים יבוא תרגום התמליל, שנכתב באנגלית ובגרמנית.

 

 

 

 

ניצול מוורשה, מאת ארנולד שנברג, תמליל:

 
 

אינני יכול לזכור הכל. נראה שלא הייתי בהכרה רוב הזמן.

 

אני זוכר רק את רוממות הרגע שבו הם כולם, כמו נדברו מראש, פתחו בשירת התפלה העתיקה שזנחו במשך שנים רבות כל-כך – המצווה הנשכחת!

 

ואילו מירידתי וחיי זמן רב כל-כך בביוב של ורשה, אינני זוכר דבר. היום התחיל כרגיל: תרועת השכמה בעוד חושך. "החוצה!" אם ישנת ואם טרדו דאגות את שנתך כל הלילה. הופרדת מילדיך, מאשתך, מהוריך. אינך יודע מה קרה להם… איך אפשר לִשון?

 

שוב החצוצרות – "החוצה! הסמל ירתח מזעם!" הם יוצאים; אחדים באיטיות גדולה, הזקנים, החולים; אחדים ממהרים בעצבנות. הם פוחדים מהסמל. הם ממהרים ככל יכולתם. לשווא! המולה רבה מדי, מהומה רבה מדי! הפֶלְדְפֵבֶּל (הסמל) צועק: Achtung! Stilljestanden! Na wird's mal! Oder soll ich mit dem Jewehrkolben nachhelfen? Na jut; wenn ihrs durchaus haben wollt! ("הקשב! עמוד דום! מוכנים לזה? או צריכים שמכה מהרובה שלי תעזור לכם? נו טוב, אתם ממש רוצים את זה!")

 

הסמל והכפופים לו מכים (את כולם): צעיר או זקן, (חזק או חולה), דומֵם, אשם או חף מפשע…

 

קול הגניחות והאנחות שלהם כאב מנשוא.

 

שמעתי אותן למרות שהוכיתי קשות עד שלא יכולתי עוד ונפלתי ארצה. כל מי מאתנו שנפל, שלא הצליח לקום, הוכה בראשו…

 

נראה שאיבדתי את ההכרה. ואז מה ששמעתי היה אחד החיילים אומר: "כל אלה מתים".

 

מכיוון שכך, הורה הסמל: לחסל אותנו.

 

שכבתי שם, בהכרה חלקית. השתררה דממה – אימה וכאב. ואז שמעתי את הסמל צועק:  "Abzählen!" ("להתפקד!")

 

הם התחילו לאט ובאי-סדר: אחד, שניים, שלושה, ארבעה – “Achtung” שוב, הסמל צעק, “Rascher! Nochmals von vorn anfange! In einer Minute will ich wissen, wieviele ich zur Gaskammer abliefere! Abzählen!" ("מהר יותר! עוד פעם, מהתחלה! בתוך דקה אחת אני רוצה לדעת כמה אני שולח לתא הגזים! להתפקד!")

 

הם התחילו שוב, לאט בהתחלה: אחד-שניים-שלושה-ארבעה, ובמהירות גוברת, עד שנשמעו כמו דהרת בהלה של סוסי פרא ופתאום, בתוך כל זה, הם התחילו לשיר "שמע ישראל".

 

שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ

 

 

 

 

 

 

ביצוע:

 

1. המקהלה והתזמורת הסימפונית של במברג (Bamberger Symphoniker). מנצח: הורסט שטיין. סולן: הרמן פריי.

 

2. המקהלה והתזמורת הסימפונית של ברמינגהם. מנצח סר סיימון ראטל. סולן: פרנץ מזורה. מתוך סדרת הטלוויזיה Leaving Home: Orchestral Music in the 20th Century.

 
 
 

 

Arnold Schönberg, 1874-1951, Via Arnold Schönberg Center

ארנולד שנברג (1874-1951), ללא כותרת וללא תאריך. שמן על בד,  Via Arnold Schönberg Center

 

מאותה ליבה: ביורק, אנדרו תומאס הואנג

פול רובסון: קדיש לר' לוי-יצחק מברדיצ'ב

 

 

 


שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים
אֲנִי, ר' לֵוִי-יִצְחָק בֶּן-שָׂרָה מִבֶּרְדִיצֶ'ב,
בָּאתִי אֵלֶיךָ בִּטְעָנוֹת:
מַה חֶפְצְךָ מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל?
עַל כָּל דָּבָר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל"!
עַל כָּל דָּבָר "תֹּאמַר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל"!


אָב רַחוּם, כַּמָּה אֻמּוֹת בָּעוֹלָם:
פַּרְסָיָה, מָדָיָה, בַּבְלָיָה
צָרְפָת מַה הִיא אוֹמֶרֶת:
"רַק מַלְכֵּנוּ הוּא מֶלֶךְ"
אַשְׁכְּנַז אוֹמֶרֶת:
"רַק מַלְכוּתֵנוּ הִיא מַלְכוּת"
וַאֲנִי, ר' לֵוִי-יִצְחָק בֶּן-שָׂרָה מִבֶּרְדִיצֶ'ב אוֹמֵר:
"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא!"


וַאֲנִי, ר' לֵוִי-יִצְחָק בֶּן-שָׂרָה מִבֶּרְדִיצֶ'ב אוֹמֵר:
"לֹא אָזוּז מִמְּקוֹמִי!
מִמְּקוֹמִי לֹא אָזוּז
עַד שֶׁסּוֹף יִהְיֶה לַדָּבָר
וְקֵץ יִהְיֶה לוֹ!
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא!"

 



פול רובסון, כרזה

 


באתר זמרשת ניתן למצוא גם את הנוסח המקורי האידי של הקדיש לר' לוי יצחק מברדיצ'ב ובאתר Berdichev.org את הנוסח האנגלי. על ביקור בברדיצ'ב ועל ר' לוי יצחק מברדיצ'ב כתב בני מר בהארץ במאמרו אוי לזוכים בדין. התכנית סיפורו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שודרה בקול ישראל ב-1963/4 (תשכ"ד).


במקור, נכתב הקדיש של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בעירוב הלשונות אידיש, עברית וארמית של כתבי הקודש. ספרו של הרב סמואל דרזנר (Samuel Dresner) על הר' לוי יצחק (ספר שתורגם לעברית ויצא לאור ב-1987) מצוטט ב-Berdichev.org, ולפיו פול רובסון (Paul Robeson) שר את הקדיש בעצרות שנערכו בארה"ב בשלהי מלחמת העולם השניה ואחריה למען יהדות אירופה ולמען הקמת בית לעם היהודי בארץ ישראל.


ב-1958 שר רובסון את הקדיש במוסקבה, באולם שהיה מלא מפה-לפה בבכירי השלטון והצבא וכן ביהודים רבים (שיעור היהודים בבריה"מ עמד אז על 35 אחוז). נאמר שם, כי את הקדיש לר' לוי יצחק מברדיצ'ב הוא החליט לשיר מתוך הכרה בסבלם של יהודי בריה"מ תחת המשטר. בעקבות פרסום התכניה, שכללה מלבד שירים באנגלית גם שירים בלשונות עמי אפריקה, הועבר אליו פתק מחבר הוועדה המארגנת את הקונצרט, ובו התראה לבל ישיר שירים יהודיים מכיוון "שלא יהיה בקהל מי שיבין אידיש".


רובסון לא נשמע ל"עצה" הזאת. הוא פתח את הקונצרט בהשמעת שירי חירות והתקוממות מקונגו וגאנה, כשהוא מקדים להם הסבר כהרגלו.


"ועכשיו אשיר לכם שיר אנטי-אימפריאליסטי שאותו, כך נדמה, מזמן לא שמעתם", אמר רובסון בהמשך: "הוא נכתב לפני יותר ממאה וחמישים שנה על ידי בן רוסיה במחאה נגד הצאר. כתב אותו רבי לוי יצחק שחי בעיר ברדיצ'ב." הרב דרזנר מעיד בספרו, כי לשמע הזמרה במלות המקור עבר זעזוע באולם, מלווה בקולות אנחה ויבבה כבושים. ולשמע הבית האחרון: "און איך, לױ-יצחק בן-שׂרה מבערדיטשעװ, זאָג׃/ 'לא אזוז ממקומי!/ כ'װעל זיך פֿון אָרט ניט רירן!/ אָן אַ סוף זאָל דאָס זיין! / אָן אַן עק זאָל דאָס נעמען!/ יתגדל ויתקדש שמה רבא!" – גברו קולות הנהי ופני עשרות בקהל נשטפו בדמע. בימים שבאו אחר כך הפך הקדיש של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לשיר מחאה בקרב יהודי מוסקבה.

 

פול רובסון מוביל את פועלי מספנות Moore באוקלנד בשירת ההמנון האמריקני, ספטמבר 1942, via The National Archives, Washington

 


כך, על פי עדותו של ר' סמואל דרזנר. ואילו תחת הערך פול רובסון של וויקיפדיה מסופר סיפור חליפי, אם כי לא סותר בהכרח, ולפיו לאחר ששב רובסון (אוהד של המפלגה הקומוניסטית) לארה"ב הוא הכחיש את דיכוי היהודים במדינה הסובייטית. ניתן לשער כי האמת ההיסטורית מורכבת ורבת פנים.


בקונצרט מוקדם יותר במוסקבה, ב-1949, שר רובסון באידיש את המנון הפרטיזנים היהודיים, וזכה למחיאות כפיים רועמות מעורבות בקריאות "בוז" מהקהל. מדובר בשיר החותם את הקונצרט. הזמר מדבר ברוסית, ולפי ההקדמה להקלטה, הוא אף מזכיר את המשורר האידי איציק פפר (שכבר אז נרדף ע"י השלטונות והוצא מאוחר יותר להורג) ומספר כי נפגש עמו. בשנות ציד המכשפות שהשתולל בארה"ב בתקופת המקארתיזם הוכנס גם פול רובסון לרשימה השחורה ודרכונו נשלל ממנו. על הפרנויה האנטי-קומוניסטית באותן שנים ניתן ללמוד מסרט תעמולה מ-1962, של משרד ההגנה האמריקני, שכותרתו "השתלטות הקומוניזם על אמריקה".


ועוד, תיעוד של המהומות האלימות שפרצו בספטמבר 1949 בפיגסקיל, ניו יורק, סביב הופעתו של רובסון בכנס זכויות האדם שנערך שם.

 


ופול רובסון שר באידיש: איך חי הצאר?

 




%d בלוגרים אהבו את זה: