ההגדרה המוסדית: אנה פראנק, למשל

 

בתנאים מסויימים נדרש אף האדם היחיד להגדרה מוסדית, ממש כמו יצירת האמנות אצל ג'ורג' דיקי. אנה פרנק, למשל.

 

בנסיון להשיב על השאלה "מהי אמנות?" יוצא דיקי מהמונח של ארתור דנטו, Artworld, כדי להגדיר את האמנות כמה שאפשרות קיומו, בתור אמנות, ניתנת לו מהמוסדות האמנותיים (מוזיאונים, אוצרים, מבקרים וכיו"ב). אמנות, הוא אומר, היא כל מה שמועמד להערכת המוסדות האמנותיים. אין מדובר כאן באיכות דווקא אלא בהגדרה הנרמזת בעצם הוויכוח על איכות ומתגלמת בשאלת המורשים או הכשירים לנהל את הוויכוח הזה. מחזקת את הטיעון הלז העובדה, כי מתחילת המאה ה-20 נדרשת בקיאות מסויימת לשם ההבחנה בכלל באמנות, לא כל שכן לשם הדיון בה.

 

אנה פרנק, למשל. בעודה כותבת יומן שלא היה מיועד כלל לעין זר, היא החלה בהדרגה להכיר בעצמה סופרת בתחילת דרכה. האם היתה סופרת עוד טרם שנמצא יומנה על רצפת המחבוא הפרוץ? האם יכול האמן לשמש לעצמו "קהל" או "מוסד" המעריך את עבודתו-הוא כאמנות? ואם כן, האם מרוקן הדבר את התיאוריה של דנטו-דיקי? ובנוסף, האם הקביעה לגבי משהו, שהוא לא-אמנות, מכניס אותו לטווח הערכת האמנות של השיח המוסדי או שמא מקרבו להגדרת 364 הימים בשנה שהם ימי לא-הולדתה של אליס?

 

כמובן, אין עיסוקם של המוסדות האמנותיים בשלילה מעשית של מה שמתיימר להיות אמנות אך איננו כזה – הם פשוט מתעלמים ממנו. הרי מדובר בתכונת הדבר שנשללת, לא בקיומו של הדבר בעולם. מדובר בקיום הדבר בעולם האמנות בלבד, לא בעולם בכלל. ובכל זאת, ניתן להקצין את התיאוריה המוסדית Ad absurdum כדי להפוך אותה בכך לטאוטולוגית, לטריוויאלית ולומר כי כל המוגדר אמנות בעולם האמנות הריהו אמנות.

 

ואולם, יש קוץ באליה המוסדית והוא הסמכות, הפעלתה וגבולות כוחה. למיסוד ההכרה באנה פרנק כסופרת תרמה העובדה, כי מהבחינה המוסדית הרלוונטית לכך היא לא עמדה במלוא תנאֵי הגדרתו של "אדם" ולכן הושמדה. ואמנם, הקצנת הסמכות המוסדית לעבר המוחלט, היא-היא הרצף המוביל משריפת ספרים לשריפת בני אדם. אנושיותה של אנה נשללה ע"י מוסדות ה-Menschwelt, שגירשו אותה בשל כך לפלנטה האחרת ברגן בלזן להמתה. היא זכתה להערכה שוללת מצד המוסדות הלגיטימיים הנוגעים בדבר, שהגדירו אותה תת-אדם (Untermensch) או נכון יותר לומר, לא-אדם בדמות אנוש.

 

אבל, האם עשתה הכותבת כאן, קפיצה לא ראויה מהדיון במעמדה האונטולוגי של האמנות לדיון בהגדרתו של האדם כאדם, כלומר, בלבלה בין "אדם" לבין תכונתו של אדם בהגדרתו כאמן? על פי האמור (ומקושר למעלה), נעשתה הקפיצה הזאת בדיוק על ידי מכחישי שואה, הנאצים החדשים הממשיכים להחיל בדיוניהם את האונטולוגיה המוסדית הנאצית. בטענותיהם נגד אמינות ואיכות היומן של אנה פרנק הם מכסים את כל ההנחות הפילוסופיות של דיקי באשר לתנאים המוסדיים של הגדרת האמנות. יתר על כן, בעשותם זאת הם מפעילים את "מומחיותם". מצד אחד הם טוענים כי היומן הוא זיוף, וזאת בעיקר משום שנערה צעירה כמו אנה לא יכולה היתה להוכיח יכולת כתיבה בשלה כל-כך – ומהצד האחר הם טוענים, כי גם אם היומן נכתב על-ידה הרי שמדובר בכתיבה ירודה של אדם ירוד, דבר המעיד, במובלע, על יהדותה, כלומר על אנושיותה החסרה. התקיפה על פי האיכות מכוונת אצלם, כמו במשטר הנאצי, לשלילת מועמדותו של היהודי לחברות בקהילה האנושית. שלילה זו, המשכה המתבקש הוא לא רק המלצת הדרה (כמו במקרה הדיון באמנות) כי אם המלצת חיסול.

 

מוסדות, הם אינם רק תחום שיפוט, עשיה ושיח אלא גם אירגונים בעלי סמכות פועלת. בתור שכאלה, הם שואפים מטבעם להגביר את כוחם, במקרים מסויימים עד סף המוחלט. הדת היא מוסד מאורגן כזה, המוקצן פרא בסמכותו, לשמש אב טיפוס לבני דמותו. הרי אפילו האימפרטיב הקטגורי של קאנט לא הצליח להתגונן בפני הכיבוש הנאצי. העיד על כך אייכמן שאמר במשפטו כי פעל על פיו, בכך שקיבל את חובת הציות לחוקי הפיהרר משל היו אלה חוקי הטבע (הכלליים והמוחלטים).

 

ודבר זה מחזיר אותנו למקומנו, לזמננו ולענייננו. במקום שבו ניתנת למוסד מאורגן כלשהו סמכות בלתי מוגבלת הוא ישאף להפעיל אותה כפי כוחו. הסמכות השופטת את האמנות תוגבל בהתמדה על ידי העשיה האמנותית עצמה, המשנה את הסמכות הזאת בפעולתה התמידית נגדה ונגד קביעותיה. הממסד האמנותי נדרש לעשיה המתרחשת מחוץ לגבולות שליטתו והדבר מפרק אותו כל פעם מחדש מסמכותו. האמנות היא עשיה של הגדרה עצמית ששום סמכות לא תוכל לה. כאן גם חולשת התיאוריה המוסדית של הגדרת האמנות, אשר היא אשר קובעת, מגדירה ומסמיכה, בתורה, את הסמכות הראויה לה. (זאת אלא אם כן מרחיבים את התחום המוסדי עדי חיץ הטריוויאלי).

 

והדמוקרטיה, היא מגבילה את מוסדותיה בכך שהיא מפעילה את סמכותם זה-על-זה. דמוקרטיה מתוקנת מעניקה למוסדות הדת חירות פעולה אוטונומית נטולת סמכות ומשוללת כוח. ניתן לכנות את סמכות הדת בדמוקרטיה סמכות לשם כבוד התלויה ברצונו החופשי של היחיד.

 

ולעומת זאת הדת כשלעצמה וכפי עצמה, כל דת באשר היא דת, הרי היא מוסד המכוון להפעלת סמכות מוחלטת, מפעל המכונן סמכות מוחלטת באמצעות הוראות מן המוחלט. צווי הדת, מוחלטים וכלליים בהוראתם כביצועם, נועדו לפעול על העולם בלא הגבלה משל הקבילו לחוקי הטבע. ככאלה, תכליתם הפעלת סוכניהם כלפי העולם באין מענה.

 

לכן, מי ששורף מן הטעם הדתי ספר, מטע זיתים או מסגד הריהו עומד בהגדרתו של היינריך היינה כמי שנכון, ואף עתיד, לשרוף בני אדם.

 
Gjon Mili, אדולף אייכמן בכלא רמלה, אפריל 1961. "הקריאה והכתיבה הותרו לאייכמן בכלא והוא התרכז בספרים על המשטר הנאצי".  Via Life Magazine

Gjon Mili, אדולף אייכמן בכלא רמלה, אפריל 1961. "הקריאה והכתיבה הותרו לאייכמן בכלא והוא התרכז בספרים על המשטר הנאצי".
Via Life Magazine

 

לקריאה נוספת:

 

George Dickie, What is Art? An Institutional Analysis

 

Hilda Bastian, Motivated reasoning: Fuel for controversies, conspiracy theories and science denialism alike, at the Scientific American

 

ניבה חיים מבצעת: "אני מאמין" (שחקי שחקי). מלים: שאול טשרניחבסקי, לחן: טוביה שלונסקי (הערה לשיר: "זוּ" = "אשר", "ש-". פירוש הבית הראשון: "את יכולה ללעוג לחלומות שאני מספר לך ואת יכולה ללעוג לי על כך שאני מאמין באדם, על כך שעדיין אני מאמין גם בך.."  כל היתר בהיר כשמש).

מודעות פרסומת

שלושה באחד: "כסא בקופסא" של נתן לרנר

 
 

"שלושה כסאות היו לי בביתי; אחד להתבודדות, שניים לידידות, שלושה לחברה" (הנרי דֵויד ת'ורו, Walden).

 
נתן לרנר, "כסא בקופסא", 1947. עץ לביד וצבע, אוסף San Francisco Museum of Modern Art

נתן לרנר, "כסא בקופסא", 1947. עץ לבוד וצבע, אוסף San Francisco Museum of Modern Art

 

כל שלושת כסאותיו של ת'ורו כאחד, מופעלים ב"כסא בקופסא" שעיצב ב-1947 תלמיד הבאוהאוס החדש בשיקגו, האמן הרב-תחומי והמורה נתן לרנר (1913-1999), עבור המגזין Popular Home, למשלוח בדאר.

 
נתן לרנר, הקופסא של "כסא בקופסא" עבור Popular Home, 1947

נתן לרנר, הקופסא של "כסא בקופסא" עבור Popular Home, 1947

התבודדות, ידידות, חברה – Solitude, Friendship, Society – מונחי ערך רוחני, רגשי, קיומי. כי, מהי התבודדות (התבדלות, התגדרות, עצמיות) אם לא חירות (תודעתית לפחות)? וידידות, מה משמעה אם לא הדדיות מכבדת חירות? וחִבְרוּת מהי, אם לא נתינת תוקף כללי לחירות, לידידות?

 

כראוי למסורת הבאוהאוס שבה פעל לרנר, מדובר בכסא שיופיו בצניעותו ובשמישותו, העשוי עץ לִבנה לא צבוע. מחירו היה זול, הוא הורכב בקלות בבית המזמין ונועד לצביעה וריפוד על פי טעמו ויכולתו. בהתאם, מופיע הכסא של לרנר בשוקי האספנים בביצועים שונים.

 
נתן לרנר, "כסא בקופסא" - טרם הרכבה

נתן לרנר, "כסא בקופסא" – טרם הרכבה

 

לא יכול היה הגיהנום שהתחולל בחברה האנושית בגרסאות שונות במאה הקודמת, להתקיים, בלי שפותתה האנושות לוותר על החירות למען הבטחת גאולה סופית שתבוא במקום כבלי הדת. אלא שאידאולוגיה (במובן של רשת של עקרונות חברתיים, המצטרפים לחוקיות שקשיחותה ואי עבירותה מקבילה לחוקי הטבע), מופעלת לשם השגת שליטה, שלילת חירות, זאת גם, ובעקר, בשעה שחירות היא ההבטחה הגדולה שלה.

 
שני כסאות של לרנר, גרסה מרופדת, Via eBAY

שני כסאות של לרנר, גרסה מרופדת, Via eBAY

 

אידאולוגיות נחשפות בכך שהן מכתיבות ברירות או-או, בכך שהן דואליות בהגיונן. בדיקטטורה הסובייטית, למשל, לא יכול היה אדם לפעול בעת ובעונה אחת במסגרות דתית וקומוניסטית, זאת מכיוון ששתי האידאולוגיות המדוברות מבטלות זו-את-זו. תודעה חופשית, לעומת זאת, מסוגלת להכיל ולהפעיל ריבוי הכרות ורצונות מנוגדים לכאורה. הפונדמנטליסט הדתי ידחה את המדע, הרציונליסט את הדת, הקפיטליסט את ההתאגדות המקצועית, את מדינת הרווחה ובכלל כל סממן של ערבות הדדית (ידידות, חירות, חברה).

 

ואילו הכסא של נתן לרנר משאיר לנו חופש בחירה. מחירו (המקורי, לפני שהפך פריט אספנות) נמצא בהישג ידו של אדם מן השורה והאסתטיקה שלו איננה ראוותנית, אין ביופיו פיתוי. בנוסף, הוא בר-קיימא, נועד לשמוש ממושך ולא להחלפה מהירה. בכך, ודווקא בהיותו מוצר לקנייה בשוק (החופשי באמת) ושמוש (קיום בכבוד), הוא גובר על כבלי הקפיטליזם ומקיים את שלושת מאפשרי החירות: בדידות, ידידות, חברה.

 
נתן לרנר, "קנקן דב" לדבש, 1950-1995. פלסטיק, Gregg Museum of Art & Design, Raleigh, NC

נתן לרנר, "קנקן דב" לדבש, 1950-1995. פלסטיק, Gregg Museum of Art & Design, Raleigh, NC

 

נתן לרנר לא היה ידוען בחייו – לא כמורֵה, לא כמעצב ולא כאמן. ואולם, אחדים מהחפצים שיצר הפכו לאיקונות בחיים האמריקניים ועבודות הצילום שלו נחשבות היום חלוציות. לבד מה"כסא בקופסא" להרכבה ועיטור עצמי עיצב לרנר, בין היתר, את "קנקן הדב" לדבש ואת מגב הספוג שנכנסו לכל בית באמריקה. הוא אפילו תכנן בית מודולרי (שלא מצאתי תיעוד שלו), אותו בנה ב-1951 בעצמו ב-48 שעות.

 
נתן לרנר, מגב ספוג, via mim 4art

נתן לרנר, מגב ספוג, via mim 4art

 

הצילום האקספרימנטלי שלו בתקופת פעילותו בבאוהאוס החדש הניח יסודות למפגש בין מסורות שונות שהתפתחו באירופה ובארה"ב. מסעות הצילום שקיים לרנר ברובע Maxwell Street בשיקגו, שהחלו ב-1935 ונמשכו בתקופת השפל, לא רק תיעדו את חייהם של מהגרי המצוקה שאיכלסו את הרובע, יהודיים ממזרח אירופה ואפרו-אמריקנים ממדינות הדרום של ארה"ב, אלא אף שמשו מעבדת ניסויים בתבנית ובצורה.

 
נתן לרנר, "נגד הקיר", מקסוול סטריט, שיקגו, 1936.  Multimedia Art Museum, Moscow

נתן לרנר, "נגד הקיר", מקסוול סטריט, שיקגו, 1936.
Multimedia Art Museum, Moscow

 

כהשלמה לחקר הציור במסגרת למודיו עשה לרנר שמוש בצילום לבחינת פעילות האור ובנה קופסת-אור להתנסות בצורות ובחומרים. הוא גם יצר "רישומי אור", פוטוגרמות ועשה שמוש במראות במה שהוגדר על ידו "מונטז' ללא מספריים".

 
נתן לרנר, אטיוד בקופסת אור עירוני, ניו יורק, 1944.  Columbia Museum of Contemporary Photography

נתן לרנר, אטיוד בקופסת אור עירוני, ניו יורק, 1944.
Columbia Museum of Contemporary Photography

 

ב-1955 ייסד לרנר את Low-Cost Modern, קטלוג של חפצים עתירי יופי שאינם עולים יותר מעשרה דולר וקידם טכניקות "עשה זאת בעצמך", יוזמה שזכתה להצלחה אדירה.

 
נתן לרנר, שקית הקניות, טוקיו, 1975. Columbia Museum of Contemporary Photography

נתן לרנר, שקית הקניות, טוקיו, 1975.
Columbia Museum of Contemporary Photography

 

במקביל לקריירת העיצוב והצלום שלו, עסק לרנר בהוראה. לזכותו נזקף גם גילויו של האמן והסופר המתבודד הנרי דארג'ר (Henri Drager, הקישור הוא לסרט על חייו ואמנותו) לאחר מותו של הלה, אך זה כבר סיפור ארוך ולגמרי אחר.

 

לקריאה נוספת:

 

Nathan Lerner, 83, Innovator In Techniques of Photography, NYT

 

`Vision Beyond Seeing` A Nathan Lerner Retrospective, Chicago Tribune

לו שארלוף מתוך "יהודים זקנים מספרים בדיחות": "הרשל המדהים"

מאותה ליבה: ביורק, אנדרו תומאס הואנג

מרגרט קוונדיש: "דרשות נשיות", מבחר

מרגרט קוונדיש (Margaret Cavendish), הדוכסית של ניוקסל (1623-1673)

 

ה"דרשות הנשיות" של מרגרט קוונדיש, הדוכסית של ניו קאסל בת המאה ה-17, התפרסמו ב-1664 במסגרת החבור Orations of Divers Sorts. הן נחשבות "קדם פמיניסטיות" רק מכיוון שהמונח "פמיניזם" הוא ארכאי לתקופה, אבל הו-הו כמה שזה חזק. את המקור ניתן לקרוא באוסף של כותבות נשים. הדרשה האחרונה המצוטטת שם היא לכאורה אנטי פמיניסטית, אבל אין ללכת שולל, קוונדיש היתה לוחמת ללא חת והיא משתמשת באירוניה שלה כבחרב. היום היינו אומרים עליה, שאין לה אלוהים. החבור עשוי כרצף נאומים של נשים שונות המציגות עמדות מנוגדות ביחס למצבה של האשה:

 

"גבירות, בנות אצולה ושאר נשים נחותות אשר ערכן, עם זאת, איננו לוקה בחסר: שקדתי על כינוסכן יחדיו, ואני תקווה שבזכות מזלי הטוב שכנעתי אתכן לקיים כינוסים, אסיפות והתחברויות תכופים בקרב בנות מיננו, להתאחד בעצה שקולה כדי להשיג לעצמנו חירות, אושר ותהילה כגברים. שכן הגברים מאושרים הם בעוד אנו הנשים אומללות הננו; ברשותם הרוגע, המנוחה, העונג, העושר, הכוח והתהילה בכללם; בעוד אנו הנשים חסרות מנוחה הננו בעמל, רוגע אין לנו בכאב, אנו מדוכדכות בשל מחסור בתענוגות, חסרות ישע מאפס כוח והננו מתות בתהום השכחה באין לנו תהילה. חרף זאת, אין לגברים שום יסורי מצפון בעטיינו והם אכזריים כלפינו עד כדי כך שהם סוגרים בפנינו את כל סוגי החירות ולא יתירו לנו לחבור באופן חופשי בקרב בנות מיננו. במקום זאת הם יעדיפו לקבור אותנו בבתיהם או במטותיהם כבתוך קברים. האמת היא, כי אנו חיות כעטלפים או ינשופים, עמלות כבהמות ומתות כתולעים.  

Artemisia Gentileschi, סוזנה והזקנים, 1610

 

"…גבירות, אצילות ושאר נשים נחותות:  …הרי לא יוותר בידינו טעם  להתמרמר נגד הגברים מאשר נגד הטבע אשר יצר את הגברים שנונים, פקחים וחכמים מאשר הנשים: חזקים, שקדנים וחרוצים מהנשים; שכן הנשים טפשות וחלשות הן, ואלמלא הן מביאות ילדים לעולם לא היו יוצרות דבר. לכן, הבה נאהב את הגברים, נהללם ונתפלל עליהם; כי, בלעדי הגברים היה עלינו להיות היצורים העלובים ביותר אשר ברא או שיכול היה הטבע לברוא בעולם. 

 

"גבירות נאצלות, בנות אצולה ושאר נשים נחותות: הנואמת הקודמת אומרת שחסרות אנו פקחות וכח. אם כך הדבר, הרי זה משום שאנו מזניחות את הראשון ואיננו עושות שמוש באחרון, שכן יגבר הכוח בתרגול והפקחות תאבד באין שיחה. הנה, כדי להראות להם לגברים שאין אנו כה טפשות וחלשות כפי שהנואמת הקודמת אומרת, הבה נתקוף, נצוד, נתחרה ונתאמן כמו גברים. הבה נפתח בשיח במחנות, בחצרות הארמון, בערים, בבתי הספר, באוניברסיטאות, בבתי המשפט, בפונדקים, בבתי הזונות, ובבתי ההימורים; בכל המקומות הללו שבהם יוודעו כוחנו ופקחותנו, הן לגברים הן לנו לעצמנו, שכן בורות הננו לגבי עצמנו ממש כַּגְּברים. וכיצד זה נכיר את עצמנו, כאשר מעולם לא ניסינו את עצמנו? וכיצד היה על הגברים להכירנו כשמעולם הם לא דרשו מאתנו הוכחה? הנה כי כן עצתי היא, שעלינו לחקות את הגברים; כך יפגינו גופנו ופקחותנו יתר גבריות, וכוחנו יגבר בזכות פעולותינו…"

החיילת הישראלית עדן אברג'יל עם חשוד פלסטיני, 2010: "לא מבינה מה לא בסדר"

 

מרגרט קוונדיש (Margaret Cavendish), הדוכסית של ניוקסל (1623-1673), משוררת, פילוסופית, מסאית ומחזאית, היתה ראשונה בקרב הנשים בזמנה שפירסמה את כתביה תחת שמה האמתי ולא בעילום שם כנהוג. הרומן שלה "עולם בלהבות" (The Blazing World )נחשב מדע בדיוני חלוצי. זהו ספור סאטירי דמיוני על אצילה צעירה היוצאת למסע מיסטי בעולם נסתר שבמישורים הארקטיים הבתוליים. בספר מערבת הסופרת את משנתה המדעית הנוגדת את הזרם המרכזי של המדע בזמנה עם פנטסיה ואוטופיה פמיניסטית. היקף יצירתה הספרותית של קוונדיש מחזיק כ-14 כותרים ובהם מאמרים מדעיים ופילוסופיים, מדע בדיוני, ביוגרפיה ואוטוביוגרפיה, מכתבים, שירה, מחזות (שאחד מהם, The Convent of Pleasure, אף מתאר יחסי אהבה לסביים) ו"דרשות" (Margaret Cavendish, Orations of Divers Sorts, London, A. Maxwell, 1664) וביניהן "הדרשות הנשיות" (Female Orations). ב-1667 היתה קוונדיש לאשה הראשונה שהורשתה להשתתף בהתכנסות החברה המלכותית הבריטית למדעים ולצפות בניסויים שערכו שם בויל (Boyle) והוק (Hooke). החברות ברויאל סוסייטי  ניתנה לנשים רק כ-300 שנה מאוחר יותר.

 

בהקדמה לספר שיריה "לפילוסופים של הטבע" כתבה קוונדיש: "אם אזכה לגינוי אזי אכחד ואהיה לכלום, שכן, שומה עלי להיות עולם, או לא-כלום".

 

צ'רלי צ'פלין: "הדיקטטור הגדול": "שאי את מבטך, חנה"

"צר לי, אבל אני לא רוצה להיות דיקטטור – זה לא עיסוק בשבילי. אינני רוצה לכבוש או לשלוט באיש. הייתי רוצה לסייע לכולם, אם אפשר – יהודי, גוי, שחור, לבן. כולנו רוצים לעזור איש לרעהו; כאלה הם בני אנוש. אנו רוצים לנהל את חיינו על יסוד אשרם של רעינו, לא על חשבון סבלם. איננו רוצים לשנוא איש את רעהו ולבוז לו. יש בעולמנו מקום לכל, האדמה הטובה שופעת ויש ביכולתה לכלכל את כולם.

"יכולים החיים לפסוע בנתיב של חירות ויופי.

"אבל אבדה לנו הדרך.

"תאוות הבצע הרעילה את נפש האדם, צרה על העולם בחומות של שנאה והובילה אותנו בצעדי אווז אלי מכאוב ושפך דם. פיתחנו מהירות אך הסתגרנו ואטמנו עצמנו כלפי חוץ. המיכון שנותן לנו עושר הותיר אותנו חסרי כל. השכלנו להיות ציניים, החכמנו להיות קשים ואכזריים. אנו חושבים יתר על המדה ומקמצים ברגש. לאנושיות אנו זקוקים יותר מאשר למכונות. לחמלה ולרוך אנו זקוקים יותר מאשר לפקחות. בלי הסגולות הללו יהיו החיים אלימים והכל ילך לאבדון.  

"המטוס והרדיו קירבו אותנו זה לזה. מעצם מהותן קוראות ההמצאות הללו לטוב שבאדם, יוצאות בקריאה לאחווה אוניברסלית ולהתאחדותנו. בעצם הרגע הזה מגיע קולי אל מיליונים ברחבי העולם, מיליונים של גברים, נשים וטף מיואשים, אלה הם קורבנות משטר הגורם לאנשים לענות ולכלוא בני אדם חפים מפשע.

"לאלה היכולים לשמוע אותי אני אומר, "אל יאוש". היסורים המושטים עלינו עתה אינם אלא חמדנות חולפת, מרירותם של אנשים החוששים מן הקדמה האנושית. שנאת האדם תחלוף והעריצים ימותו; העוצמה שהם גזלו תשוב אל האנשים שמהם נגזלה. החירות לא תעבור מן העולם כל עוד המוות קיים.

"חיילים: אל תכנעו לחיות-אדם, לאנשים הבזים לכם, משעבדים אתכם, מפעילים עליכם משטר של כפיה, אומרים לכם כיצד לנהוג, מה לחשוב וכיצד להרגיש; אנשים המתרגלים אתכם, קוצבים את מזונכם, מתייחסים אליכם כאל בהמות, עושים בכם שמוש כבשר תותחים. על תכנעו בפני האנשים המלאכותיים הללו, אנשים מכאניים שמוחות מכונה ולבבות מכונה להם! אתם אינכם מכונות! אתם אינכם בהמות! בני אדם הנכם! אהבת האדם שוררת בלבכם. אתם אינכם שונאים; שונא רק מי שאיננו אהוב בעצמו, זה שאיננו אהוב ואיננו טבעי.

"חיילים: אל תלחמו על השעבוד! הלחמו על החירות! בפרק שבע-עשרה של סנט. לוקס [הבשורה על פי לוקס, הברית החדשה] נכתב, 'מלכות האלוהים הינה בקרב האדם' ['…כי הנה מלכות אלהים בקרבכם היא'] –  לא אדם יחיד, אף לא קבוצת אנשים, כי אם בכל בני האדם כולם, בכם, לכם האנשים הכוח, הכוח ליצור מכונות, הכוח ליצור אושר. לכם בני האדם הכוח לעשות את החיים האלה חופשיים ומלאי יופי, להפוך את החיים האלה להרפתקה נפלאה.

"כי כן, בשם הדמוקרטיה, בואו נעשה שמוש בכוח הזה! בואו נתאחד! הבה נלחם למען עולם חדש, עולם הגון שיתן לאדם הזדמנות לעבוד, שיעניק לכם עתיד ובטחון בשעת זקנה. בזכות ההבטחה של הדברים הללו עלו פראי האדם לשלטון, אבל הם משקרים! הם אינם מקיימים את הבטחתם; הם לא יקיימוה לעולם. עריצים משחררים את עצמם, אבל הם משעבדים את העם!! ובואו עתה להלחם למען קיום ההבטחה הזאת!! בואו נלחם על שחרור העולם, על סלוק חומות הלאום, על סלוק תאוות הבצע, השנאה ואי-הסובלנות. הבה נלחם על עולם של תבונה, עולם שבו מדע וקדמה יובילו את האדם אל האושר.

"חיילים: בשם הדמוקרטיה, בואו נתאחד כולנו.

"חנה, האם את יכולה לשמוע אותי? בכל מקום שהנך, שאי מבט, חנה. חשרת העבים מתרוממת. השמש בוקעת דרכה. אנו יוצאים מתוך האפלה אל האור. אנו נכנסים אל עולם חדש, עולם מסביר פנים יותר, שבו יתעלו בני האדם על שנאתם, על חמדנותם ועל האכזריות שלהם.

"שאי מבט, חנה. נשמת האדם פרשה כנפיה והוא מתחיל סוף סוף לעוף. הוא עף אלי הקשת בענן – אלי מאור התקווה, אלי העתיד, העתיד המפואר השייך לך, לי, ולכולנו. שאי מבט, חנה. שאי את מבטך."

את המקור ניתן לקרוא ב: American Rhetoric: Movie Speech

אוסקר ויילד: נשמת האדם במשטר הסוציאליזם, מבחר

 

"… במהלך המאה הנוכחית עלה מדי פעם בידי מישהו, גדול במדעים כדארווין (Darwin); דגול במשוררים כקיטס (Keats); בעל רוח ביקורתית משובחת כמ. רנאן (M. Renan); אמן עילאי כמו פלובר (Flaubert) לבודד עצמו, להשמר מחוץ למטחווי תביעותיהם הקולניות של אחרים, להתייצב 'בחסות החומה', כפי שאפלטון מגדיר זאת [משל המערה, הפוליטיאה, ז'], ולהגשים באופן זה את המצויינות הטבועה בו למען גמולו המופלג שלו ולמען גמולו המופלג והשריר של העולם כולו. ברם, הללו הם היוצאים מן הכלל. רוב האנשים, המשחיתים חייהם בהתאם לאלטרואיזם חולני ומוגזם – אנוסים, אכן, להשחיתם. הם מוצאים עצמם מכותרים מכל עבר בעוני נקלה, בכיעור נקלה, ברעב נקלה. מוכרח לבם לחוש רגש עמוק נוכח כל זה. מתעוררים רגשותיו של אדם במהירות רבה יותר מפקחותו; וכמו כן, כפי שציינתי לפני זמן מה במאמר על תפקיד הביקורת, קל יותר לרחוש אהדה לסבל מאשר למחשבה. כי על כן, בכוונות ראויות להערצה אם גם מולכות שולל, ברצינות רבה וברגשנות רבה הם מציבים לעצמם מטלה לרפא את הרעות החולות שהבחינו בהן.

 

פיטר ברויגל (הבן), שבעה מעשי הצדקה, 1625

 

"…סוציאליזם, קומוניזם או כל שבוחרים לקרוא לזה, לכשיבוא להמיר את הרכוש הפרטי בצבורי ויחליף תחרותיות בשיתוף, ישקם את החברה למצב הראוי לה של אורגניזם בריא, ויבטיח את רווחתו החומרית של כל אחד ואחד מאבריה של החברה השיתופית. הדבר יעניק לחיים את הבסיס המעשי הראוי ואת הסביבה הראויה להם. אבל החיים זקוקים למשהו נוסף לשם התפתחותם המלאה לקראת שלמות שאין גבוהה ממנה. מה שנדרש להם הוא אינדיוידואליזם. הסוציאליזם הוא אוטוריטרי; אם ימצאו ממשלות חמושות בכוח כלכלי כפי שהן מצויידות כיום בכוח פוליטי; אם, בקצרה, תשלוט בנו עריצות תעשייתית, מצבו האחרון של האדם יהיה גרוע מזה הראשון. בינתיים, בזכות קיומו של הרכוש הפרטי, מסוגלים אנשים רבים ביותר לפתח מידה מסויימת, מוגבלת אמנם של אינדיוידואליזם. חלקם אינם מוכרחים לעבוד למחייתם, חלקם האחר יכולים לבחור את תחום הפעילות המתאים להם באמת, בעשיה המגולמת בהנאה. אלה הם המשוררים, הפילוסופים, אנשי המדע, אנשי התרבות – בקצרה, אנשי האמת והמציאות, האנשים שממשו עצמם ובממשותם  נוטלת האנושות בכללה את חלקה המסויים. בצד האחר ישנם אנשים רבים אשר באין להם רכוש פרטי משלהם ובהיותם תמיד על סף גוויעה מרעב אנוסים לעשות את עבודת בהמות המשא, לשאת בעול מאוס עליהם, שנכפה עליהם בעריצותו של מחסור חסר פשרות, שרירותי ומשפיל. כאלה הם העניים, ואין בקרבם הליכות נאות, דבור כובש,  ציוויליזציה או תרבות, הנאות מלוטשות או שמחת חיים. מכוחם הקולקטיבי זוכה האנושות ברוב שפע חומרי. ברם, היא זוכה אך ורק בתוצאה חומרית והאדם העני, בו כשהוא לעצמו אין שום חשיבות. הוא איננו אלא אטום אפסי של כוח איתנים המשיג אותו ממרחקים לרסק אותו, ומעדיף אותו מרוסק, מצב שבו הוא ממושמע הרבה יותר.

 

גוסטב דורֶה, עניים על גשר לונדון, 1872

 

"…פעמים רבות נאמר לנו כי העניים מכירים תודה על מתת צדקה. יש בהם כאלה, אין ספק, אך הטובים בקרב העניים לעולם אינם אסירי תודה. הם כפויי תודה, נרגנים, חסרי רסן ומרדניים. והצדק איתם בהיותם כאלה. הם חשים בצדקה פיצוי פעוט מן המִָעוט או מתת רגשני המלוּוה, בדרך כלל, בנסיון מצד הרגשן למשול בחייהם הפרטיים. מדוע יהיו הם מכירי תודה על פירורים הנופלים משולחנו של העשיר?

 

ואן גוך, אוכלי הבולבוסין, שמן על בד, 1885

 

"…'דע עצמך', היה כתוב על שער בעולם העתיק [על פתח האקדמיה של אפלטון]. על שער הכניסה לעולם החדש, 'הוֶה עצמך', יכתב. והמסר של המשיח הנוצרי אל האדם היה בפשטות, "הוֶה עצמך". זהו סודו של המשיח.

 

"…כאשר מדבר ישוע על העניים כוונתו הפשוטה היא בעלי האישיות, ממש כשם שבדברו על העשירים הוא מכוון לאנשים שלא פִתחו את האישיות שלהם. ישוע הסתובב בקהילה שהתירה צבירת רכוש פרטי ממש כמו זו שלנו, והבשורה שדרש כלל לא היתה כי בקהילה מסוג זה יתרון לו לאדם לחיות על מזון לא ראוי למאכל, להתלבש בבלויים מחליים, לישון במשכנות מחרידים ומזיקים וכן להפך, כי אדם החי בתנאים מיטיבים, נעימים וראויים יוצא נפסד. השקפה כזאת בעוול היה יסודה אז ובמקום ההוא, לא כל שכן בעוול יסודה באנגליה היום; שכן, ככל שנע האדם צפונה גוברת חשיבותם החיונית של הצרכים החומריים לחייו, והחברה שלנו מורכבת לעין ערוך, מציגה ניגודים קיצוניים הרבה יותר של נוחות ודלות מאשר חברה כלשהי בעולם העתיק. כוונתו של ישוע היתה לזאת. הוא אמר לאדם, 'אישיות יש לך נפלאה. פַּתֵחַ אותה. הוֶה אתה עצמך. אל תדמה בנפשך כי הטוב שבך הוא פועל יוצא של צבירת דברים חיצוניים או בעלות עליהם. סגולתך בפנימיותך. אילו רק יכולת להגשים אותה לא רצית אז כלל להיות עשיר. עושר מן המנין ניתן לגזול מאדם. לא ניתן לעשות כן בעושר של ממש. בבית האוצר של נשמתך שוכנים דברים יקרי ערך ואותם אי אפשר לקחת ממך. כי כן, נסה לעצב את חייך כך שהדברים החיצוניים לא יזיקו לך. וכמו כן נסה להפטר מרכוש אישי. הוא סופח עיסוק בקטנוני,  טרדה אין קץ, עוול בלתי נלאה'. יצויין כי ישוע מעולם לא אמר כי אנשים מרוששים הם בהכרח טובים, או כי העשירים בהכרח רעים הם. אין ולא היה בכך מן האמת. האנשים העשירים הם, כמעמד, טובים מן השרויים בעוני ומוסריים יותר, משכילים יותר, נעימים יותר בהליכותיהם. רק מעמד חברתי אחד בלבד שקוע במחשבות על כסף יותר מן העשיר, וזהו המעמד העני. הרש איננו יכול להעסיק את מחשבתו בשום דבר אחר. זוהי מצוקת העוני. מה שישוע אכן אמר הוא כי, עושרו של אדם נטוע בהגשמת הסגולה שלו ולא באמצעות מה שיש ברשותו, אפילו לא באמצעות מה שהוא עושה, כי אך ורק במה שהוא הנו.

 

ואן גוך, זוג נעליים, שמן על בד, 1888

 

"…אין שום ספק שהעתיד שייך למכונות, וממש כפי שהעצים צומחים בשעה שהג'נטלמן הכפרי נם את שנתו, כך תעשנה המכונות את העבודה ההכרחית והמשמימה כולה בשעה שהאנושות תשעשע עצמה או תהנה מטפוח זמנה הפנוי – שבו, ולא בעמל מצוי יעודו של האדם – או בשעה שתצור דברים של יופי, או תקרא דברים של טעם, או פשוט תתבונן בעולם בהוקרה ובעונג. עובדה היא, כי נדרשים עבדים לציוויליזציה. היוונים צדקו למדי בעניין הזה. התרבות וההגות הן בלתי אפשריות אלא אם יש עבדים לעשות את העבודה המכוערת, הזוועתית, המשמימה. עבדות אנושית היא רעה, מסוכנת ומשחיתה את המוסר. עתיד העולם תלוי ונסמך על עבדות מכאנית, על עבדות המכונה.

 

ואן גוך, נשות הכורים נושאות שקים; עט, עפרון ומכחול על ניר, 1881

 

"…האם זו אוטופיה? מפת עולם שאין אוטופיה כלולה בה אינה שווה ולו מבט אחד, מפני שחסרה בה הארץ האחת שבה תעגון האנושות תמיד. ומשעגנה שם האנושות והיא צופה אל ארץ טובה יותר, אזי תשוב ותפליג. קִדמה הרי היא מימושן של אוטופיות…"

 

ואן גוך, שדה עם החמה בזריחתה בסאן רמי, שמן על בד, 1889

 

אוסקר וילד (Oscar Wild) כתב את חבורו The Soul of Man under Socialism בשנת 1891, חבור שבעטיו זכה ליריבותו המרה של ברנרד שו (George Bernard Shaw) שהיה סוציאליסט קנאי. אינני יודעת אם ניתן למצוא במסה הזאת אמונות אנרכיסטיות. הכותב אולי הושפע במדת מה מפיוטר (או פטר) קרופוטקין (Peter Kropotkin), אך הוא כותב מנקודת מבט עצמאית. אין זו נקודת מבט פוליטית צרה וכמו כן אין כאן דרכי ביצוע והוראות "עשה". וָילד מתבונן על החיים האנושיים כמארג שבו משחית מצבו הירוד של היחיד את הכלל.

 

המסה ארוכה וכוללת, לבד מניתוח חד וברור אף גם אירוני, של קידוש הרכוש הפרטי, גם בקורת על יחסי הצבור והאמן הנשמעת כיום רעננה מתמיד, נבואה שכמעט הקדימה את זמנה בנוגע ליחסים בין המינים ומוסד הנישואין, בקורת על מערכת הענישה ועוד.  וילד כתב כאן לא פחות מאשר מסה על מצבו של האדם בצורת החיים הקפיטליסטית-מעמדית בסגנונה הבריטי בתקופתו. הוא נשמע לנו תמים, דבר המלמד אותנו על אורח החיים המהפנט שאנו משוקעים בו. במה שהוא מכנה "אוטופיה" אני מבינה דיון באפשרותו של הבלתי אפשרי, אפשרות שהדרך היחידה להתחיל לדמות אותה לעצמנו נמצאת על דרך השלילה. והוא עושה זאת בצורה מבריקה, במיוחד כשהוא שולל את "העבודה" כערך ויותר מזה כערך עצמי ומפרק, בדרך זו, את המושג החבוי הנפיץ של "ערך עצמי". שלא לדבר על נבואתו בעניין ארץ המכונה המובטחת. פרשנותו לבשורה של המשיח הנוצרי היא לא פחות מגאונית בהתרסתה כלפי ההיסטוריה של הנצרות ויסודותיה.

 

Napoleon Sarony, אוסקר וילד, 1882

 
%d בלוגרים אהבו את זה: