ויליאם שיקספיר: אונס לוקרטיה – ז'

 

Caravaggio, Mary Magdalene in Ecstasy, 1606. Via the Guardian

Shizuo Kambayashi/AP, מבקרים במוזאון הלאומי לאמנות מערבית בטוקיו צופים בציור של קאראווג'ו, "מריה מגדלנה באקסטזה", Via The Guardian

 

אׇמְנָם חָשְׁבָה כִּי יְאַחֵר לָשׁוּב,

אַךְ הַוָּסָל הַנֶּאֱמָן כִּמְעַט פָּנָה הָלַךְ.

וְלֹא יִבְלֶה הַזְּמַן הַלְאֵה בְּכוֹחוֹתֶיהָ כִּי חָלְשׁוּ,

עֵת גְּאוֹן הַבְּכִי, הָאֲנָקָה, הָאֲנָחָה נִדְלָח:

גְּנִיחָה הִתִּישָׁה גְּנִיחָה, בִּנְהִי נְהִי נִכְלָח,

  אוֹ אָז חָדְלָה מִקִּינוֹתֶיהָ לִזְמַן מָה,

   תָרָה אַחַר צוּרַת מִסְפֵּד חָדָשׁ לְעַצְמָהּ.

 

לִבְסוֹף הִיא נִזְכְּרָה כִּי יֵשׁ מָקוֹם שֶׁבּוֹ תָּלוּי

צִיּוּר מַחְשֶׁבֶת אׇמָּנוּת לְטְרוֹיָה שֶׁל פְּרִיאַמוּס:

זוֹ מִקֹּדֶם שֶׁעׇצְמַת יָוָן אֲשֶׁר נְעוֹרָה בְּגִלּוּי

שֶׁל אֹנֶס הֶלֶנָה, תַּחֲרִיב לְעִי רָמוּס,

זוֹ אִילִיוֹן שֶׁנָּשְׁקָה לְעָב, שֶׁאִיְּמוּהָ בְּחִמּוּס,

   אֲשֶׁר בְּיַד צַיָּר בּוֹטַחַת מַרְאִיתָהּ כׇּל כָּךְ גֵּאָה,   

   שֶׁהָרָקִיעַ מְנַשֵּׁק צְרִיחֶיהָ בִּכְרִיעָה.   

 

שָׁם אֶלֶף עֲצָמִים יֵשׁ, מְלַבֵּי עָגְמָה,

הַאׇמָּנוּת, בְּבוּז לַטֶּבַע, מְחַיָּה נְטוּל חַיִּים:

מִתְרָאִים נִטְּפֵי הַיֹּבֶשׁ כְּאֶגְלֵי דִמְּעָה חַמָּה

אֲשֶׁר מַגֶּרֶת רַעֲיָה עַל בַּעְלָהּ בַּנִּטְבָּחִים:

יִזְעֵי הַדָּם הָאֲדֻמִּים, אֶת יֶזַע הַצַּיָּר שָׂחִים;

   עֵינַיִם דּוֹעֲכוֹת זוֹרְקוֹת נָגְהֵי פֶּחָם,

   כִּגְווֹעַ גֶּחָלִים בְּלַיְלָה לֹא נִחַם.

 

חוֹפֵר שׁוּחוֹת נִרְאָה שָׁם

הַמָּשׁוּחַ בְּזֵעָה, אָלוּחַ בְּאָבָק;

גַּם נַעַץ מַבָּטִים מֵחֲרַכֵּי רֹאשָׁם

שֶׁל מִגְדְּלֵי הָעִיר בְּטֶרֶם מַאֲבָק, 

צוֹפִים בַּיְּוָנִים וְעֹז רוּחָם שָׁבַק;

   כֹּה מְתוּקָה שִׂימַת הַלֵּב לַפְּרָט בַּיְּצִירָה,

   עַד כִּי כָּל עַיִן בַּמֶּרְחָק נִכֶּרֶת בְּצַעֲרָהּ. 

 

לִוְיַת הַחֵן וַאֲצִילוּת גְּדוֹלֵי הַמְּפַקְּדִים

נִרְאוֹת הֵיטֵב בְּרוֹמְמוּת פְּנֵיהֶם;

בַּצְּעִירִים, מְיֻמָּנוּת וּמְאוֹץ הַצְּעָדִים;

וְהַצַּיָּר יָדַע לִשְׁזֹר אֵי-פֹּה אֵי-שָׁם בִּינוֹתֵיהֶם

מוּגֵי לֵבָב חֲוַרְוָרִים בְּחַלְחָלַת פְּסִיעוֹתֵיהֶם;

   הֵם כֹּה דּוֹמִים לְעַם הָאָרֶץ בְּרִפְיוֹן יָדָם,

   עַד כִּי אֶפְשָׁר לְהִשָּׁבַע בְּנִיעַ רַעֲדָם.

 

באַיְאַס וּבְאוֹדִיסֶאוּס, אָה, אֵיזוֹ אֻמָּנוּת

חׇכְמַת פַּרְצוּף נִתַּן הָיָה לִצְפּוֹת!      

בִּפְנֵי שְׁנֵיהֶם לֵב כׇּל אֶחָד הֻצְפַּן בְּנֶאֱמָנוּת;

וְאֶת מִזְגָּם מִמַּבָּעָם יָכֹלְנוּ כָּךְ לִשְׁפֹּט:

עֵינֵי אַיְאַס הִתְגַּלְגְּלוּ בְּחֵיל חֲרוֹן אַפּוֹ

   אַךְ אוֹדִיסֶאוּס הֶעָרוּם שָׁלַח מַבָּט דָּרוּךְ

   וְקֹר רוּחוֹ הַמְּמֻקָּד בְּחִיּוּכוֹ כָּרוּךְ. 

 

שָׁם נֶסְטוֹר הַקּוֹדֵר נִצְפָּה נִצָּב וּמְעוֹדֵד, 

כְּאִלּוּ לְהָפִיחַ עֹז בַּיְּוָנִים לַקְּרָב;

יָדָיו נָעוֹת הָיוּ, וּשְׁקוּל דֵּעָה כֹּה מִתְמוֹדֵד

וּמְצוֹדֵד שִׂימַת לִבֵּנוּ בְּמַרְאֶה נִרְהָב:

הַזָּקָן בְּלֹבֶן כֶּסֶף נֶאֱחָז בְּטוֹן דְּבָרָיו,

   נָע מַעְלָה וּלְמַטָּה, וּמִבֵּין שְׂפָתָיו מוֹפִיעַ

   אֵד נְשִׁימָתוֹ הַדַּק, כִּמְפַכֶּה אֱלֵי רָקִיעַ. 

 

הָרָאשִׁים הַפְּעוּרִים הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ,

כְּמוֹ נִקְהֲלוּ לִגְמֹעַ עֲצָתוֹ הַנְּבוֹנָה;

הַקֶּשֶׁב מְשֻׁתָּף הָיָה, וּלְכׇל אֶחָד הַבָּעָתוֹ,

נִדְמָה כִּי בַּת יָם כָּלְשֶׁהִי אֶת אׇזְנֵיהֶם קוֹנָה,

רָמִים אוֹ נִשְׁפָּלִים, יַד הַצַּיָּר כֹּה נְכוֹנָה;

   רַבִּים הַקָּדְקוֹדִים הַנֶּחְבָּאִים בְּיַרְכָתַיִם

   כְּמוֹ קוֹפְצִים נִרְאוּ לִגְבֹּהַּ וְכַךְ לְאַחֵז עֵינַיִם.

 

כָּאן יָדוֹ שֶׁל הָאֶחָד נִשְׁעֶנֶת עַל רֵעוֹ,

וְאַפּוֹ מִתַּחַת אֹזֶן חֲבֵרוֹ צוֹלֵל;

כָּאן אֶחָד נִדְחַף אָחֹר, צָבֶה וְכַשָּׁנִי צִבְעוֹ;

אַחֵר נִשְׁנָק וּמִתְדַּמֶּה יוֹרֵק וּמְקַלֵּל;

וּבְזַעְפָּם כָּל תָּו נִזְעָף בִּפְנֵיהֶם מִתְחוֹלֵל,

   כְּמוֹ, אִלְמָלֵא דִּבְרֵי הַיְּקָרוֹת שֶׁל נֶסְטוֹר,

   הֵם שׁוֹלְפִים חֵמַת חַרְבָּם אֶת זוּלָתָם לִסְתֹּר. 

 

רַבָּה שָׁמָּה הָיְתָה מְלֶאכֶת הַדִּמְיוֹן;

בְּעׇרְמָה מְתַעְתַּעַת, הֲדוּקָה, קִסְמִית,

דְּמוּת אַכִילֶס נִרְמְזָה בְּרֹמַח יְמִינוֹ,

בִּזְרוֹעַ חֲמוּשָׁה תָּפוּס, וּמְשֻׁלָּל תַּדְמִית,

לַחֲלוּטִין בִּלְתִּי נִרְאֶה מִלְּבַד בָּעַיִן הַפְּנִימִית:

   יָד, כַּף רֶגֶל, רֶגֶל, זְרוֹעַ וּפַרְצוּף:

   לַדְּמוּת כֻּלָּהּ גּוֹרְמִים בְּדִמְיוֹנְכֶם לָצוּף.   

 

מֵהַחוֹמוֹת שֶׁל טְרוֹיָה הַמְּכֻתֶּרֶת בְּעׇצְמָה,

עֵת הֶקְטוֹר, אֹמֶץ תִּקְוָתָם, מַצְעִיד חֵילָם לַקְּרַב,

שָׂם אִמָּהוֹת רַבּוֹת נִצְּבוּ, חוֹלְקוֹת תּוֹחֶלֶת רוֹמֵמָה,

לִצְפּוֹת בִּצְעִירֵי בְּנֵיהֶן וּבְאִבְחַת נִשְׁקָם הָרָב,

דְּבַר מָה מוּזָר כׇּל כָּךְ בְּמֶבָּע תִּקְוָתָן נִצְרַב,

מִבַּעַד לִקְלִילוֹת צוֹהֶלֶת חֹמֶר דַּךְ בָּקַע

כְּהִתְעַפְּשׁוּת בָּרָק, שֶׁל אֵימָה מְעִיקָה. 

 

וּמֵחוֹפֶיהָ שֶׁל דַּרְדָּנִיה, שָׂם הֵם נִלְחֲמוּ,

עַד קְנֵי גְּדוֹת סִימוֹאֵיס הַדָּם אָדֹם זָרָם,

וּבְשַׁאֲפָם לִהְיוֹת כַּקְּרָב גַּלָּיו נִדְמוּ

תְּלָמִים, וְאָז הֵחֵל שִׁבְרָם

שֶׁל טוּרֵיהֶם עַל חוֹף מְרֵרָתָם, בְּרַם

   אָז נָסוֹגוּ שׁוּב, לִפְגֹּשׁ גְּאוֹן שׁוּרוֹת כּוֹעֵס,

   אֲזַי הִתְאַחֲדוּ, קִצְפָּם יוֹרִים עַל גְּדוֹת סִימוֹאֵיס.

 

לוּקְרֶטְיָה אָז נִגְּשָׁה לַיְּצִירָה הַמְּצֻיֶּנֶת,

כְּדֵי לִמְצֹא פָּנִים בָּם יְצוּקָה כָּל הַמְּצוּקָה.

אִם חֲרִיצַת הַדְּאָגָה בְּרֹב רֻבָּם נִתֶּנֶת,

אֵין כָּאֵלֶּה שֶׁבָּהֶם שׁוֹכֶנֶת מְלוֹא הַתְּעוּקָה,

אוֹ אָז עֵינֶיהָ נִפְגְּשׁוּ בְּהֵקַבֵּה הַנִּדְכָּאָה,

   עֵינֶיהָ הַזְּקֵנוֹת בְּפִצְעִי פְּרִיאַמוֹס קָמוֹת

   מְדַמְּמִים תַּחַת פַּרְסוֹת סוּס פִּירוּס הָרָמוֹת. 

 

הַצַּיָּר הִפְלִיא בָּהּ גִּלּוּמָם הַנֶּאֱמָן

שֶׁל מוֹט הַזְּמַן, חֻרְבַּן הַחֵן, מֶמְשֶׁלֶת עֱנוּתָהּ:

לְחָיֶיהָ נֶאֶרְגוּ קְמָטִים בְּיַד אׇמָּן:  

כְּלוּם בָּהּ לֹא נוֹתָר מִמָּה שֶׁהִיא הָיְתָה.

בְּכֹל וְרִידֶיהָ כְּחוֹל דָּמָהּ מַשְׁחִיר כְּמוֹ מַחְתָּה,

   צְפוּדִים בַּזֶּרֶם שֶׁיָּבַשׁ וּבַכָּפָן צַמֵּת

   וּמַצִּיגִים חַיִּים כְּלוּאִים בְּגוּף מֵת.  

 

עֵינֶיהָ שֶׁל לוּקְרֶטִיָה בַּצֵּל הַנֶּעֱצָב כָּלוֹת,

צָרוֹת צוּרָה לְצַעֲרָהּ כְּפִי צַעַר הַיְּשִׁישָׁה

הַמְּנוּעָה מִמְּעַנֶּה, חוּץ מִדְּמָעוֹת כְּלִילוֹת,

כֹּל רְצוֹנָהּ מִלִּים קָשׁוֹת נֶגֶד צָרֶיהָ בְּיֵאוּשָׁהּ:

שֶׁהַצַּיָּר לֹא אֵל הָיָה לָתֵת וּמַחֲשָׁה;

   לָכֵן לוּקְרֶטִיָה נִשְׁבְּעָה כִּי הוּא חָטָא לָהּ בְּרִשְׁעוֹ,

   כְּשֶׁהֶעֱנִיק לְאֻמְלָלָה יָגוֹן אַךְ לֹא לָשׁוֹן. 

 

JBS 457 web

Giulio Romano, רישום, קרטוּן ל"טבח התמימים", 1514-1546. British Museum, London

 

 

"כְּלִי נֶגֶן דַּךְ", אָמְרָה, "בְּכִפְיוֹנֵךְ לִשְׁתֹּק,

מַדְוַיִךְ אֲרַנֵּן בִּלְשׁוֹנִי הַמְּקוֹנֶנֶת;

עַל פְּצָעִים מְצֻיָּרִים אֶזְרֶה צָרִי מְתֹק,

וְעַל פִּירוּס הוֹרֵג אִישֵׁךְ אֶהְיֶה מִתְלוֹנֶנֶת,

וּבִדְמָעוֹת אֶת אֵשׁ טְרוֹיָה אֶהְיֶה מְצַנֶּנֶת;

   וּבְסַכִּינִי אֶת כֹּל עֵינֵי הַזַּעַף אֲנַקֵּר

   לְכֹל צָרַיִךְ הַיְוָנִים, לְכֹל פּוֹקֵר.

 

"הַרְאוּ לִי אֶת הַנַּפְקָנִית אֲשֶׁר הֵחֵלָּה בַּמְּהֻמָּה

כְּדֵי שֶׁאוּכַל בְּצִפׇּרְנַי לִקְרֹעַ אֶת יׇפְיָהּ.

שַׁלְהֶבֶת יִחוּמְךָ, פַּרִיס הַמְּטֻמְטָם, גָּרְמָה

לְזַעַם עַז אֲשֶׁר גָּזַל מִטְּרוֹיָה אֶת שׇׁפְיָהּ:

עֵינְךָ הִצִּיתָה כָּאן דְּלֵקָה בְּיֶרֶט רִשְׁפֶיהָ

   וּבִטְרוֹיָה, בְּעֶטְיָם שֶׁל מַבָּטֶיךָ הַסּוֹטִים,

   הָאָב, הַבֵּן, הָאֵם, הַבַּת מֵתִים. 

 

"בְּשֶׁל מַה זֶּה עֹנֶג הָאֶחָד

מַדְבִּיר אֶת כֹּל הַקְּהִלָּה?

הַחֵטְא, שֶׁנֶּחֱטָא לְבַד, הִנֵּה נָא יְיֻחַד

בְּזַרְקוֹרוֹ אֶל רֹאשׁ עוֹשֶׂה הַנְּבָלָה.

וְיִחֲפוּ אָז מֵאַשְׁמָה כָּל נְקִיֵּי עַוְלָה:

   אִם הַיָּחִיד זֶה שֶׁנִּכְשָׁל מַדּוּעַ הָרָבִּים לִנְגֹּף,

   יֶחֱטָא אֶחָד, וְעַל כָּל-הָעֵדָה לִקְצֹף? 

 

"שׁוּר, הֵקַבֵּה בּוֹכָה כָּאן, כָּאן פְּרִיאָמוֹס מֵת,  

כָּאן מִתְעַלֵּף הַגֶּבֶר הֶקְטוֹר, טְרוֹילוֹס מִתְמוֹגֵג,

כָּאן מוּטָלִים רֵעִים יַחְדָּו בַּחֲפִירָה הַמְּדַמֶּמֶת,

וְכָאן רֵעַ עַל רֵעוֹ מַרְעִיף פִּצְעֵי שׁוֹגֵג,

וּתְאָבוֹ שֶׁל הָאֶחָד חַיֵּי רֹב מְפוֹגֵג:

   אִם פְּרִיאָמוּס בְּחִבָּה הָיָה אֶת חֵשֶׁק בְּנוֹ כּוֹבֵשׁ,

   הָיָה הֵל טְרוֹיָה תְּהִלָּה וְלֹא אֵשׁ." 

 

University of Edinburgh Fine Art Collection-3

Giulio Romano, בעקבות רפאל, סצנה של קרב, 1520 לערך. שמן על בד, University of Edinburgh Fine Art Collection

 

 

עַכְשָׁו עַל סֵבֶל מְצֻיָּר בָּכְתָה בְּרוֹב חֶמְלָה:

כִּי צַעַר, כְּפִי שֶׁמְּצִלָּה עַל כֹּבֶד מִשְׁקָלָהּ נִתְלֵית,

מִשֶּׁהִתְחִילָה צִלְצוּלָהּ הֲלֹךְ יֵלֵךְ עַל מִשְׁקָלָהּ;

וּמִשֶּׁכָּךְ בְּכֹחַ קָט צִלְצוּלֵי אֵבֶל מְצַלְצֶלֶת:

כָּךְ לוּקְרֶטִיָה, נִפְעֶלֶת, סִבְלוֹתֶיהָ מְמַלֶּלֶת

  בְּאׇזְנֵי הָגוּת עוֹפֶרֶת וּמְרוֹרִים צְבוּעִים,

  לָהֶם מִלִּים מַשְׁאֶלֶת הִיא, שׁוֹאֶלֶת מַבָּעִים. 

 

הִיא אֶת הַצִּיּוּר כֻּלּוֹ סָקְרָה אָז בְּעֵינָהּ,

קִינָה נוֹשֵׂאת עַל כָּל אַחַת מֵהַנְּפָשׁוֹת הָאֲבוּדוֹת.

וְהִבְחִינָה לְבַסּוֹף בִּדְמוּת כְּבוּלָה וַעֲלוּבָה מַפְנָה

אֶל רוֹעֵי פְרִיגִיָה עֵינַיִם יְרוּדוֹת:

וּמִין סִפּוּק נִכָּר בְּמוֹ פָּנָיו הַנִּפְחָדוֹת;

   בֵּין שׁוֹבָיו פְּשׁוּטֵי הַכְּפָר אֶל טְרוֹיָה מִצְעָדוֹ

   מָתוּן כׇּל כָּךְ, שֶׁהָאִפּוּק נִדְמֶה כְּלוֹעֵג לְאֵידוֹ.  

 

בּוֹ הַצַּיָּר הִפְלִיא עָשׁוֹת בִּמְלֶאכֶת

הַסְוָאַת מִרְמָה, מוֹסִיף לִתְצוּגַת הָאֲמִינוּת

טְפִיפַת כְּנִיעוּת, קֹר רוּחַ, אַךְ בְּעַיִן מְדֻכְדֶּכֶת,

מֵצַח מְיֻשָּׁר, מַזְמִין בְּחֵפֶץ לֵב עֱנוּת,

בַּלְּחָיַיִם יֵשׁ עֵרוּב שֶׁל אֹדֶם עִם חִוַּרְיָנוּת

   שֶׁלֹּא נִתַּן לִמְצֹא בַּהֵן, לֹא סֹמֶק שֶׁל אֲשֵׁמָה,

   לֹא אֵפֶר חִוְרוֹנוֹ שֶׁל מִתְנַכֵּל אָחוּז אֵימָה. 

 

אַךְ, כְּמוֹ שֵׁד שֶׁל חַבָּלָה מֻשְׁבָּע וְנֶאֱמָן,

הַעֲמָדַת פָּנָיו עָלָיו נִדְמֵית כֹּה חֲסוּדָה,

וְסוֹד זְדוֹנוֹ בְּמִבְצָרָהּ הֵיטֵב כָּל כָּךְ נִטְמָן,

שֶׁגַּם הַחַשְׁדָנוּת עָצְמָה תַּנִּיחַ חֲשָׁדָהּ

בַּחֲדִירָה שֶׁל אֻמָּנוּת גְּנֵבַת הַדַּעַת וּבְגִידָה

   לְיוֹם זוֹהֵר כָּזֶה, כְּמוֹ סוּפָה שְׁחֹרַת פָּנִים,

   אוֹ תְּרַפֵּשׁ בְּחֵטְא מִשְּׁאוֹל תָּוִים כֹּה אֲמִינִים. 

 

הָאׇמָּן הַמְּיֻמָּן הִשְׂכִּיל לִתְווֹת בַּדְּמוּת

אֶת סִינוֹן הַנּוֹכֵל אֲשֶׁר בְּסִפּוּרוֹ צוֹדֵד אֶת

לֵב פְּרִיאַמוֹס הַזְקֵן, אַחַר שִׁפְּדוֹ לָמוּת;

וּמִלּוֹתָיו, כַּנֶּפֶץ תֹּפֶת הֶעֱלוּ בָּאֵשׁ יוֹקֶדֶת

אֶת אִילִיוֹן עַל הָדְרָה, אָז שְׁכוֹל רָקִיעַ שַׁח לָרֶדֶת,

   וּמִקֶּבַע מְקוֹמַם קִטְנֵי הַכּוֹכָבִים נוֹרוּ,

   עֵת נָפְלָה הָאַסְפַּקְלַרְיָה שֶׁבָּהּ אֶת פְּנֵיהֶם רָאוּ.

 

הִיא סָקְרָה אֶת הַתְּמוּנָה בְּכַוָּנָה וּבְעִיּוּן,

וְהִלְּלָה אֶת הַצַּיָּר עַל יְכׇלְתּוֹ הַמֻּפְלָאָה,

מוֹצֵאת לִקּוּי בִּדְמוּת סִינוֹן הַמְּבַקֵּשׁ תִּקּוּן:

בְּצֶלֶם כֹּה תַּמִּים לֹא תָּדוּר נֶפֶשׁ כֹּה שְׁפָלָה.

עֵינֶיהָ בְּכָל זֹאת תָּלְתָה בּוֹ, וּבְעוֹדָה תּוֹלָה,

   הִיא בַּקְּלַסְתֵּר הַדַּל גִּלְּתָה סַמְמָנֵי אֱמֶת,

   הַתְּמוּנָה, הִסִּיקָה, כְּלָל וּכְלָל אֵינָהּ תּוֹאֶמֶת.

 

"לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת", אָמְרָה, "כְּזֹאת נַכְלוּלִיּוּת – "

רוֹצָה לוֹמַר כִּי, "בְּמַרְאֶה כָּזֶה תִּהְיֶה מְקַנֶּנֶת",

אַךְ עַל לְבָבָהּ טַרְקַוִּין הוֹפִיעַ כְּסִיּוּט

וּלְשׁוֹנָהּ בֵּין "מְקַנֶּנֶת" לְבֵין "לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת" מַבְחֶנֶת:

וּמוּבָנוֹ שֶׁל "לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת" אֲזַי הִיא מְתַקֶּנֶת

   כָּךְ: "זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת, מוֹצֵאת אֲנִי כִּכְלָל,

   פָּנִים כָּאֵלֶּה מְלַמְּדִים עַל הוֹלָכַת שׁוֹלָל.  

 

"שֶׁכֵּן מַמָּשׁ כְּשֵׁם שסינון בִּשְׁנִינוּת צֻיַּר,

כֹּה מְרֻסָּן בְּדִכְדּוּכוֹ, מֻתָּשׁ כֹּה, כֹּה פָּגוּעַ,

וְנִדְמֶה כְּמִתְמוֹטֵט בְּשֶׁל הַצַּעַר אוֹ מֵצַר,

הֵן כָּךְ טַרְקֻוִּין אֵלַי הִגִּיעַ מְחֻמָּשׁ לְתַעְתּוּעַ,

וְכֹה כֵּן מִלְּבַר, מִלְגּוֹ כֹּל כָּךְ נָגוּעַ

   וּכְפִי שֶׁפְּרִיאַמוֹס אוֹתוֹ מִקֶּרֶב לֵב חִמֵּל,  

   גַּם אֲנִי אֶת טַרְקוִּין, שֶׁטְרוֹיָה שֶׁלִּי חִלֵּל.

 

"רְאִי, רְאִי כֵּיצַד מַקְשִׁיב פְּרִיאָמוֹס וְעֵינָיו לַחוֹת,

וְלִרְאוֹת אֵיךְ סִינוֹן דֶּמַע מְזֻיָּף נוֹטֵף!

פְּרִיאָמוֹס, אֵיךְ זָקַנְתָּ רַק כְּדֵי בְּחׇכְמָה לִפְחוֹת?

הֲרֵי עַל כֹּל דִּמְּעָה שֶׁלּוֹ דָּם טְרוֹיָּנִי שׁוֹטֵף:

אֵשׁ יוֹרְדוֹת עֵינָיו, לֹא מַיִם הוּא נוֹדֵף;

   פְּנִינָיו הָעֲגֻלּוֹת הַמְּצִיתוֹת אֶת צַעַרְךָ

   כַּדּוּרֵי אֵשׁ אוֹכֶלֶת הֵן אֲשֶׁר יַבְעִירוּ אֶת עִירְךָ. 

 

"שֵׁדִים כָּאֵלֶּה רִגְשָׁתָם גּוֹנְבִים מֵאֱשׁוּן תֹּפֶת,

סִינוֹן מִתְחַלְחֵל מִקֹּר בְּשַׁלְהַבְתּוֹ,

וּבַקֹּר הַזֶּה דָּרָה אֵשׁ בְּעֵרָה שׂוֹרֶפֶת:

צֶרֶף נִגּוּדִים כָּזֶה מַחְזִיק בְּאַחְדוּתוֹ

רַק לְהַרְהִיב עֹז בְּשׂוֹטִים בְּכָף חֲנִיפָתוֹ;

   אֵמוּן פְּרִיאָמוֹס בְּסִינוֹן לֻבַּב בְּמֵי עֵינַיִם,

   לְהַמְצִיא הָאֶמְצָעִי שֶׁאֶת טְרוֹיָה יַבְעִיר בְּמַיִם."

 

וְכָעֵת, חֲרוֹן אַפָּהּ הֵעִיזָה שִׁבְעָתַיִם,

עַד מֵחָזָהּ מְתִינוּתָהּ לְאֶפֶס נֶחְבְּטָה.

וְאֶת סִינוֹן הַבָּלוּם שִׁסְּעָה בַּצִּפׇּרְנַיִם,

מַקְבִּילָה אוֹתוֹ לַמִּתְחַזֶּה שֶׁהִתְאָרֵחַ בְּבֵיתָהּ

וּבְעֶטְיוֹ הִיא בְּעַצְמָהּ מוֹאֶסֶת עַד כְּלוֹתָהּ:

   לִבְסוֹף הִיא בְּגִחוּךְ הֶחְלִיטָה לְוַתֵּר,

   " טִפְּשָׁה", אָמְרָה, "טִפְּשָׁה, הֵן מִפִּצְעוֹ לֹא יִתְיַסֵּר." 

 

כָּךְ נְהִירַת אׇנְיָהּ בִּגְאוֹנָה שׁוֹטֶפֶת,

וְהַזְּמַן זְמַנָּהּ מַתִּישׁ בִּמְרִי שִׂיחָהּ.  

לַלַּיְלָה הִיא צוֹפָה, לַבֹּקֶר הִיא נִכְסֶפֶת,

וּשְׁהוּת שְׁנֵיהֶם עִמָּהּ זְמַן רַב מִדַּי אָרְכָה:

שֶׁכֵּן תְּמִידוּת כְּאֵב חָרִיף אֶת גֹּז הַזְּמַן דּוֹחָה:

   הֲגַם יִלְאֶה יָגוֹן לָנוּחַ לֹא שָׁכַב,

   וְכֹל עוֹקְבָיו רוֹאִים כַּמָּה לְאַט נִסְחָב. 

 

וְכָל אוֹתוֹ הַזְּמַן חָמַק מִמַּחְשַׁבְתָּהּ,

כִּי בְּחֶבְרָה שֶׁל דִּמּוּיֵי צִיּוּר הִיא מְבַלָּה

וּמֵאֶבְלָהּ שֶׁלָּהּ מוּבֶלֶת וּמֻטָּה

אֱלֵי צוּקוֹת זָרִים בְּהִרְהוּרֵי הָבְלָה

וְכִי בְּחֶזְיוֹנוֹת מְרוֹרִים סָבַב תָּעָה סִבְלָהּ.

   וְזֶה מֵקֵל בִּמְעַט, אֲבָל לֹא מְרַפֵּא,

   לַחְשֹׁב כִּי גַּם מֵאֲחֵרִים הָעֶצֶב לֹא מַרְפֶּה.    

 

Giulio Romano, Two Men, Bust Length, Looking Down, a Cartoon for a Tapestry, private collection

Giulio Romano, שני גברים, רישום, קרטוּן הכנה לשטיח קיר, אוסף פרטי

 

 

בפרק זה סוטה שייקספיר מהשתלשלות העלילה לתאור יצירת אמנות, מהלך רטורי הקרוי אֶקְפְרַאסִיס. הטעמים למהלך הזה ארוגים במה ששייקספיר מגדיר בתור "העין הפנימית", הדמיון ובכלל מה שמתרחש בתפיסת הקורא/הצופה.

 

בתים מספר קודם לכן מצהיר שייקספיר, כי המתואר לעולם לא ישיג את הנראה מבחינת ערך האמת שלו. דווקא בהצהרה זו יש משום התנגדות לתורת האידאות של אפלטון, גם אם היא נשמעת תואמת לה מבחינת היחס לחיקוי, מימזיס. ערך האמת ששייקספיר מטפל בו כאן נמצא בתפיסות החושים ועיבודם באינטלקט, ברגש ובדמיון, או "בחושים הפנימיים". אמנם אין לאדם היכולת לשפוט אמתות רגשותיו של הזולת, אבל כשם שיש אנשים המתמחים במיסוך מושלם של רגשותיהם יש כאלה היודעים להבחין בפניו של השקרן הבזקי אמת החושפים את שקריו. יצוגים כאלה, של סתירות המבע, הם בתחום אמנותו של שייקספיר, הפונה אל הפרט המוחשי ומבעו ולא אל אידאת האמת הערטילאית. במובן זה, כמוהו כצייר המתווה דמות מלאה העשויה סתירות.

 

ובכל זאת, אותה התרחשות פנימית בתפיסה ובתודעה עולה ומתרוממת לכדי הכללות, אלגוריות וסמלים מורכבים באשר למצב האנושי ויחסי אנוש. נוצרת תמונה בתוך תמונה, או תמונות רבות המשתלשלות מהייצוג השירי של התמונה. אמנות אינה משקפת מציאות, היא כאילו משקפת אותה, מייצרת "אמת" ולא אמת. מלאכתה "…עׇרְמָה מְתַעְתַּעַת, הֲדוּקָה, קִסְמִית.." שהאמת שלה מתרחשת בצופה ובקורא – לא בה. מבחינה זו, הנוֹכל המאפשר לקורבנו לרמות את עצמו הוא אמן, שחקן. לכן הפרק הזה בפואמה הוא ארס-פואטי או מטא-אמנותי. שייקספיר נותן כאן לאמנות להתדיין עם עצמה באשר לטבעה ובאשר ליחס שבין האמת למבעה.

 

היחס בין האמת למבע האמת הוא מורכב כשמדובר באמנות. אינני אוהבת אנלוגיות או מטאפורות מדעיות, אבל המונח "קפיצה קוונטית" ראוי לה, כמובן בשמוש לשוני רופף. במבע האמנותי מתרחש נס מתמיד, שבו אנו "קופצים" מן הפרט או מאוסף של פרטים לאיזה שהיא אמת כללית. מסומן האמנות הוא גדול ורב מן המסמן. מושג "הקפיצה" מתאים כאן משום שאנו עושים מעבר שאין לו הולכה רציפה של טיעונים ועובדות ואין לו תקפוּת. למרות זאת אנו מקבלים את ההכללה, הגדולה ממסמנה, כאמת, זאת גם אם אין לחזור ממנה אל הפרטים שמהם התרחש הדילוג האיגיוני. אמנות דגולה, שייקספירית, מאפשרת לנו את קפיצת התודעה, אותה קפיצה אמונית בין שני מימדי אמת שאינם מתיישבים. יפה לה האמירה של טרטוליאן, המאמין דווקא על שום האבסורד שבסיפור הדתי. קפיצה מסוג זה היא סמן הרוח וככזאת, היא גם סמן האמנות.

 

אפשר לומר, שייקספיר גם מדגים לנו בפרק זה את גדולתו כמחזאי, במאי ושחקן, שכן הוא מייצר במת התרחשות שאנו צופים בה דרך עיני לוקרטיה כאילו ישבנו באמצעותה בתיאטרון. במובן זה, מתלכדים כאן מונחי התיאטרון וה-"Theatre of War" ("זירת הקרב", או "חזיון הקרב"). נוצרות במה בתוך במה בתוך במה, או תמונה בתוך תמונה. ההתרחשות הבו-זמנית נצפית כנוף, שמסגרתו נפרצת בדמיון ובאינטלקט אל ההכללה של הרוח. גם הדיון בדמותו של סינון נשמע כשל מלהק שחקנים או במאי. מהו מבע שקרי אמין? הרי זה מה שדורש משחק השקר לפי הדוגמה של יאגו, הנבל שהוא התגלמות הנבלה.

 

רבים המלומדים והמומחים הנצמדים לפרשנות הפוליטית של הקטע, במיוחד על שום המסקנה הפוליטית של המעשה בלוקרטיה, המשווה את שנעשה בה לכיבוש טרויה בידי היוונים. הכל נכון. ואולם, הקפיצות המטא-אמנותיות ששייקספיר עושה כאן באמצעות דמיוננו, או "העין הפנימית" שלנו כקוראים, מעניינות, לדעתי, יותר.

 

בית אחד בפרק זה ("…אִם הַיָּחִיד זֶה שֶׁנִּכְשָׁל מַדּוּעַ הָרָבִּים לִנְגֹּף, יֶחֱטָא אֶחָד, וְעַל כָּל-הָעֵדָה לִקְצֹף?…"), נוגע ליחסים בין הפרט לכלל מצד הפוליטיקה האלוהית. לדעת שייקספיר הספקן, הענשה קולקטיבית אינה מוצדקת. ניראה (כך לפי החוקרים), כי המשורר מהרהר כאן במגפות שהיכו בתקופתו ופורשו, כמקובל, כעונש על חטאים כאלה ואחרים.

 

מייקל דלהוידה מאוניברסיטת וושינגטון משייך (והוא לא הראשון) את האקפראסיס השייקספירי ליצירה מסויימת, פרסקו של ג'וּליוֹ רוֹמַאנוֹ, תלמידו של רפאל. הפרסקו מכסה את האולם הטרויאני שבפאלאצו דל טֶה במנטובה, איטליה. כנראה שהמשורר שמע או קרא תיאור של היצירה. כיוון שכך, חבויה כאן אולי אירוניה עצמית של המשורר, המגיש לנו בשיר תיאור של תיאור ויוצר חיקוי מרוחק בכמה דרגות מזה האפלטוני המוגדר אי-אמת. ההשערה בקשר לאמן המדובר מחוזקת בכך שהפעם היחידה לציון שם אמן ספציפי על ידי שייקספיר, אותו ג'וליו רומאנו, נמצאת במחזה "מעשיית חורף".

 

View of the Sala di Troia

מראה כללי של האולם הטרויאני, Mantua, Palazzo Ducale (Del Te), Mantua, 1538-9, מאת ג'וליו רומאנו

 

שמעון זנדבנק, השיר והמרחב: השיר האקספרטי, מזשיר: מדריך לשירה, הוצאת כתר, ירושלים, 2002, עמודים 225-238

לונדון : לשרוד בין גלי המגפות במאה ה16 וה17, רגעים היסטוריים

גדעון עפרת, אמת באמנות, המחסן של גדעון עפרת

גדעון עפרת, מלכוד האֶקְפְרָאסִיס, המחסן של גדעון עפרת, ינואר 2020

הרולד פינטר, אמנות, אמת ופוליטיקה, נאום לרגל קבלת פרס נובל לספרות, דצמבר 2005, מאנגלית אברהם עוז, מטעם

Molly Elizabeth McMahon Balikov, Telling a Picture of Rape: The Visual and the Verbal in Shakespeare’s “Lucrece”, 2005

Pia Brinzeu, Shakespeare, The Ekphrastic Translator, Linguaculture 1, 2015

Michael Delahoyde, De Vere’s Lucrece and Romano’s Sala di Troia, Shakespeare Oxford Fellowship (The Oxfordian, Volume IX 2006, pages 51–65)

(Dr. Michael Delahoyde, Renaissance Art in The Rape of Lucrece (on YouTube

John Kampfner, The forgotten French tapestry with lessons for our apocalyptic times, The Guardian, April 2020

Theater of War: Battling PTSD with Sophocles

Michele Marrapodi, ed., Shakespeare and the Visual Arts: The Italian Influence, Routledge, 2017

Diana L. Michiulis, ThePalazzo del Te: Art, Power, and Giulio Romano’s Gigantic, yet Subtle, Game in the Age of Charles V and Federico Gonzaga, California State University, 2016

John Mullan, Ten of the best: examples of Ekphrasis, The Guardian, 2009

Figure: Ekphrasis, Cambridge Core

Par Annie-Paule Mielle de Prinsac, Why Giulio Romano? Shakespeare en devenir, 2014

Rosie Pugh, The "conceited painter" and his "wondrous skill": A discussion of the artist of the Troy painting in Shakespeare's "Rape of Lucrece", University of Oxford, 2015

 Palazzo Te Mantua, northern Italy

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: