ויליאם שייקספיר: אונס לוקרטיה – ג'

Francisco de Goya, El Sueño, The Dream, 1790-1793. Oil-canvas, National Gallery of Ireland, Dublin

Francisco de Goya, החלום, 1790-1793. שמן על בד, National Gallery of Ireland, Dublin

 

הַמַּנְעוּלִים הַמַּפְרִידִים בֵּין מְדוֹרָהּ לִרְצוֹנוֹ,

אֻלְּצוּ לִפְרֹשׁ מִמִּשְׁמַרְתָּם אֶחָד, אֶחָד;

וְכָל אֶחָד בְּהִפַּתְּחוֹ מַתְרֶה בּוֹ עַל זְדוֹנוֹ,

נוֹתֵר גַּזְלָן בְּהִתְגַּנְּבוֹ לְשׂוֹם נִפְחָד:

לְהִשָּׁמַע, צִירֵי מַשְׁקוֹף חוֹרְקִים בְּצֶרֶם חַד,

   הַסַּמּוּרִים חוֹקְרֵי הַלַּיִל מְצַוְּחִים לִקְרַאתוֹ,

   וְהוּא נִבְהָל, אַךְ מַמְשִׁיךְ וְהוֹלֵךְ בְּחִתּוֹ.   

  

סָר כֹּל פֶּתַח עַל כָּרְחוֹ מִפֶּסַע הַטּוֹרֵף,    

וְדֶרֶךְ מִפְלָשִׁים קְטַנִּים וְתַפְנִיּוֹת פִּתְאוֹם

נִלְחַם הָרוּחַ בַּלַּפִּיד כְּדֵי שֶׁהוּא יִרֶף,  

נוֹשֵׁב עָשָׁן בְּפַרְצוּפוֹ לִפְחוֹם  

הִתְמַצְּאוּתוֹ, וּלְכָבוֹתָה בּוֹ בַּמָּקוֹם – 

   אֲבָל יְקוֹד לִבּוֹ, צְרִיבַת חֶשְׁקָה דְּלוּקָה,

   בְּרוּחַ זָר נוֹפֵחַ אֵשׁ בַּאֲבֻקָּה. 

 

זָכָה בָּאוֹר, וְהוּא בַּתְּאוּרָה מַבְחִין

בִּכְפָפַת רִקְמָתָהּ, בָּהּ מַחַט נִטְעָה:

אֶת הַכְּפָפָה לוֹקֵחַ מִמַּחְצֶלֶת הַקְּלָחִין,

תּוֹפֵס בָּהּ, וּבְאֶצְבָּעוֹ הַמַּחַט נִתְקְעָה

כְּמוֹ אוֹמֶרֶת, "הַכְּפָפָה הַזּוֹ בִּמְזִמּוֹת טֻמְּאָה

   אֵינֶנָּה רְגִילָה, אָז סוֹב וְהִסְתַּלֵּק מִיָּד מִמַּחֲנֵנוּ

   הֵן רָאִיתָ מָה צְנוּעִים הֵם תַּכְשִׁיטִי גְּבִירָתֵנוּ." 

 

אַךְ כָּל אִסּוּרִי הַהֶבֶל לֹא הָיוּ לוֹ מַעְצוֹר,

אֶת מֵאוּנָם הֵבִין הוּא לְצַד הִפּוּכוֹ הָרַע:

הַדְּלָתוֹת, הָרוּחַ, הַכְּפָפָה אֲשֶׁר כָּפוּהוּ לַעֲצֹר

הוּא הֱבִינָם כְּמִין מִבְחָן, שֶׁעַל דַּרְכּוֹ נִקְרָה,

אוֹ כְּמָחוֹג אַשֵּׁר בִּמְחָטֵי סִפְרָה,

   וּבְשִׁהוּיוֹ הַמִּתְאַחֵר בְּמַסְלוּלוֹ יִגְרַע

   עַד לַשָּׁעָה חוֹבָהּ שֶׁל כָּל דַּקָּה נִפְרַע. 

 

"בֵּין כֹּה וָכֹה," אָמַר, "הָעַכָּבוֹת עוֹזְרוֹת לַזְּמָן,

כְּמוֹ פִּרְקֵי הַכְּפוֹר הַמְּאַיְּמִים עַל הָאָבִיב

כְּדֵי שֶׁעֶלְזַת אֲבִיבוּתוֹ תּוֹסִיף לָהּ סַמְמָן

וְתַעֲנִיק לְצִפּוֹרִים צְבוּטוֹת קָרָה עוֹד שִׁיר חָבִיב.

הֵן כֹּל דָּבָר יָקַר, עוֹלֶה בְּמַס מַכְאִיב:

    צוּקִים, פִּירַאטִים, עַלְעוֹלִים, חוֹלוֹת וְשִׂרְטוֹנוֹת,

    עַד שֶׁיַעֲגֹן עָשִׁיר, הֵן לַסּוֹחֵר הֵם סַכָּנוֹת. 

 

הִנֵּה מַגִּיעַ הוּא וּבָא אֶל דֶּלֶת מְדוֹרָהּ

הַנִּנְעֶלֶת בְּפָנָיו עַל עֵדֶן מַחְשַׁבְתּוֹ,

הִנֵּה נִכְנַע בָּרִיחַ, מְנִיעָה הוּסְרָה

וְלֹא עוֹד יִמָּנַע הַמְּבֹרָךְ מֵאַוַּתוֹ.

בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ הוּא מְחַנֵּן שַׁוְעַתוֹ,

   וּמִתְפַּלֵּל לְהִתְנַפֵּל עַל טֶרֶף תִּפְלָתוֹ,

   כְּאִלּוּ הַשָּׁמַיִם יְסַיְּעוּ לְחֶטְאַתוֹ. 

 

אַךְ מַמָּשׁ בְּאֶמְצָעָהּ שֶׁל סְרָק תְּפִלָּתוֹ,

בְּעוֹדוֹ מְשַׁדֵּל אֶת נֶצַח הַגְּבוּרָה

לוּ פִּגּוּלֵי מַחְשְׁבוֹתָיו יַקִּיפוּ תֹּם נָאוַתוֹ

וְתַעֲמִיד לוֹ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר הַבְטָחָה שְׁרִירָהּ,

אֲפִלּוּ כָּאן נִרְתָּע: אָמַר, "פָּנַי לְחֲדִירָה,

   צוּר פְּנִיַּתִי כֹּחוֹת הַבּוֹחֲלִים בַּמַּעֲלָל,

   כֵּיצַד זֶה יְסַיְּעוּ לִי בַּדָּבָר הַמְּחֻלָּל? 

 

"אִם כָּךְ יִהְיוּ לִי לְאֵלִים הָאַהֲבָה וְהַמָּמוֹן!

וּרְצוֹנִי בְּהַחְלָטָה נִסְמַךְ:

מַחְשָׁבוֹת הֵן חֲלוֹמוֹת טְרוּקִים בַּנִּסָּיוֹן;

גַּם חֵטְא שָׁחֹר מִשְּׁחֹר בְּיֵין הַכַּפָּרָה נִמְסַךְ;

מוּל אֵשׁ הָאַהֲבָה הִפְשִׁיר הַמֹּרֶךְ וְנִסַּח.

   עֵין הָרְקִיעִים כָּבְתָה וְצֹעַף אַשְׁמַנָּהּ

   מֵלִיט אֶת בֹּשֶׁת לִוְיַתָהּ שֶׁל מֶתֶק הָעֶדְנָה." 

 

דִּבֵּר, וּבְיָד כִּבְדַת אָשָׁם פָּרַק אֶת הַבָּרִיחַ

וּבִרְכּוֹ פָּתְחָה הַדֶּלֶת לִרְוָחָה,

נִמְתֶּקֶת שְׁנַת יוֹנָה כְּדֵי שֶׁדּוֹרֵס הַלֵּיל יַרְוִיחַ.

בְּטֶרֶם יֵחָשְׂפוּ קוֹשְׁרִים, הַחַתְרָנוּת בַּמְּלָאכָה.  

זֶה הָרוֹאֶה נָחָשׁ אוֹרֵב יַטֶּה הָרֶגֶל הַדְּרוּכָה;

   וְהִיא, עָמְקָה שְׁנָתָהּ, בְּלֹא חֲשָׁשׁ מֵהַשְּׂטָנִי,

   מֻטֶּלֶת שֶׁבִי בְּחַסְדֵי עֲקָצוֹ הַקַּטְלָנִי.  

 

בְּרִשְׁעוּת אֶל קִיטוֹנָהּ הוּא מִסְתַּנֵּן וּפוֹסֵעַ,

מִתְבּוֹנֵן בְּמִטָּתָהּ שֶׁטֶּרֶם הֻכְתְּמָה.

בַּחֶדֶר הוּא צוֹעֵד אֶל הַוִּילוֹן הַמְּכַסֶּהַּ,

וּמְגַלְגֵּלוֹת עֵינָיו חֶמְדָּה בְּגֻּלְגָּלְתּוֹ הַאֲיֻמָּה:  

בִּתְּוַי הַקֶּשֶׁר שֶׁטָווּ, לִבּוֹ תּוֹעֶה בּוֹ עַד חָרְמָה

   וּמוֹסֵר לַיָּד סִסְמָה לַפְּעֻלָּה הַדְּחוּפָה:    

   לְהַפְשִׁיל אֶת הֶעָנָן מֵהַלְּבָנָה הַכְּסוּפָה. 

 

שׁוּר, אֵיךְ בְּמַדְקֵרוֹת שֶׁל אֵשׁ הַשֶּׁמֶשׁ

מֵעָנָן נִשְׁלַח, וּבְדֶרֶךְ זוֹ עֵינֵינוּ מְקַמֵּץ;

וּבְכָל זֹאת, וִילוֹן הֻפְשַׁל, וְאֶת עֵינָיו נִמֵּשׁ

אוֹר מְסַמֵּא הַרְבֵּה יוֹתֵר, שֶׁבְעֶטְיוֹ מִצְמֵץ:

אֶפְשָׁר שֶׁהֶחְזֵרָהּ סִנְוֵר עֵינָיו, אוֹ שֶׁמָּא שֶׁמֶץ

   שֶׁל בּוּשָׁה עָשָׂה בַּהֵן שַׁמּוֹת,

   בְּכָל אֹפֶן עִוְרוֹת הָיוּ, וּבְעַל כׇּרְחָן עֲצוּמוֹת.

 

אוֹ! אִלּוּ רַק מֵתוּ שְׁתֵּיהֶן בְּכִלְאָן הָאַפְלוּלִי,

כִּי אָז רוֹאוֹת הָיוּ הֵיטֵב בְּקִלְקוּלַן אֶת הֶפְסֵדוֹ

וְקוֹלָטִין יָכוֹל הָיָה אָז, בִּמְתֻמָּהּ הַכְּלִילִי

שֶׁל מִטָּתוֹ לָנוּחַ שׁוּב, לוּקְרֶטְיָה לְצִדּוֹ:

אַךְ עָלֵיהֶן לְהִפָּקֵחַ, לַהֲרֹג אֶת בְּרִית חֶלְדּוֹ,

   מִשֶּׁלַהֵן לוּקְרֶטְיָה נִרְאֲתָה בְּטׇהֳרָתָהּ,

  שׂוּמָה כִּי בְּחַיֶיהָ יִסְחֲרוּ, וּבְשְׂשׂוֹנָהּ וְעֶדְנָתָהּ. 

 

יַד חֲבַצֶּלֶת תַּחַת לֶחִי וַרְדִּי נָחָה,

בְּנֹעַם מַדִּיחָה כַּרָהּ לִנְשִׁיקַת כְּלוּלוֹת;

וְהוּא, כִּמְבַקֵּשׁ לְהִפָּרֵד לִשְׁנַיִם בְּרִתְחָה,

לִקְרַאת אָשְׁרוֹ תּוֹפֵחַ מִכָּל צַד עַד כְּלוֹת;

רֹאשָׁהּ טָמוּן עָמוֹק אֶצְלוֹ בֵּינוֹת לַתְּלוּלִיּוֹת:

   וְשָׁם, כְּאַנְדַּרְטָה לְתֹּם, הָיְתָה מְנוּחָתָהּ, 

   הֶפְקֵר לְעֵינֵי שֶׁקֶץ הַסּוֹגְדוֹת אוֹתָהּ. 

 

מִחוּץ לְמִטָּתָהּ לִבְנַת הַזְּרוֹעַ הָאַחֶרֶת,

עַל כִּסּוּי יָרֹק, וּבִצְחוֹרָהּ הַכָּלִילִי

כְּחִנָּנִית אַפְּרִיל בַּדֶּשֶׁא הִיא נִכֶּרֶת,

בְּמֶתֶק הַפְּנִינָה, כְּאֶגְלֵי טָל לֵילֵי.

עֵינֶיהָ, כַּדָּגָן, אָרְזוּ אוֹרָן הַכַּחְלִילִי

   וּבְחֻפָּה שֶׁל אֲפֵלַת מְתִיקוּתָן נִשְׁפּוֹת, 

   עַד שֶׁתִּפָּקַחְנָה אֶת הַיּוֹם לְיַפּוֹת. 

 

בְּנִימֵי שֵׂעָר זָהָב, נְשִׁימָתָהּ מִשְׁתּוֹבֵבֶת,

אוֹ הֶפְקֵרוּת צְנוּעָה! אוֹ צְנִיעוּת מֻפְקֶרֶת!

נִצְּחוֹן הַחַיִּים מֻצָּג עֲלֵי מַפָּה שֶׁל מָוֶת

וּבְמוֹת הַחַי, עֵין צֵל מוֹתָם שׁוֹרֵרֶת:

  בִּשְׁנָתָהּ כֹּל צַד בַּזּוּג נוֹחֵל אֶת הַתִּפְאֶרֶת,

   כְּאִלּוּ לֹא הָיוּ הַשְּׁנַיִם נִלְחָמִים,

   וְחָיוּ חַיִּים בַּמָּוֶת, מָוֶת בַּחַיִּים. 

 

כֹּל שָׁד עוֹלַם שֶׁנְהָב אֲשֶׁר מֻקָּף כָּחֹל,

זֶה צֶמֶד עוֹלָמוֹת עַלְמָה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִכְבְּשׁוּ,

לְבַד מִזֶּה שֶׁל אֲדוֹנָם הֵם לֹא יָדְעוּ כָּל עֹל,

וּבִשְׁבוּעַת אֱמֶת אַךְ לוֹ כָּבוֹד רָחֲשׁוּ.  

וּבְטַרְקוּיִן הֵם שָׁאֲפָה נוֹסֶפֶת רִחֵשׁוּ.

   הוּא, כְּחַתְרָן נִפְלֶה פָּנָה לְמַעֲלָלָיו,

   מִכֵּס מַלְכוּת נָאוֶה זֶה לְהַפִּיל אֶת בְּעָלָיו. 

 

בַּמֶה הִבְחִין מִבְּלִי אַמֵּץ שׂוֹם לְבָבוֹ?

בַּמֶה שָׂם לֵב מִבְּלִי לַחְשֹׁק בּוֹ בְּחָזְקָה?

מָה שֶׁרָאָה, בַּזֶּה חָשַׁק בְּעֹצֶם חִבּוּבוֹ,

וְלִרְצוֹנוֹ אֶת עֵין זְדוֹנוֹ חִשֵּׁק בְּאוֹן חֶשְׁקָה.

מִשֶּׁדָּבַק בָּהּ, רְאוּתוֹ גָּבְרָה בּוֹ, לְדָבְקָה

   בִּתְכֹל וְרִידֶיָה, בְּהַט עוֹרָהּ הַמְּשֻׁיָּשׁ,

   אַלְמוֹג שְׂפָתֶיהָ, צַחַר סַנְטֵרָהּ הַמְּנֻמָּשׁ. 

 

כְּפִי שֶׁיֶהְגֶּה אַרְיֵה אַכְזָר עַלֵי טַרְפּוֹ,

וְזַלְעֲפוֹת רָעָב הוּא מַהֲמֵהַּ בְּכִבּוּשׁ,

גַּם עַל נֶפֶשׁ נָמָה זוֹ הִתְמַהֲמְהָהּ כַּפּוֹ

שֶׁל טַרְקְוּין, וּבִצְפִיַּתוֹ הָיָה יִצְרוֹ כָּבוּשׁ;

רָפוּי, אַךְ לֹא נִדְכֵּא; כִּי בְּלִי לָמוּשׁ,

   עֵינָיו, הַמְּאַחֲרוֹת בְּרֶסֶן הַמְרִידָה,

   הֵסִיתוּ לִמְהוּמַת אֵימִים שֶׁבְּעוֹרְקָיו נוֹסְדָה. 

 

וְהֵם, כְּכֹחַ מְאַסֵּף עַל בָּז נֶאֱבָקִים,   

עֲרְלֵי לֵבָב אֲשֶׁר יָשִׂישׂוּ בְּעִנוּי עֲשׁוּקִים,

בְּדָם וָאֹנֶס מִתְפַּנְּקִים,

בָּזִים לְדֶמַע אֵם וּלְטַף נֶאֱנָקִים,

צָבִים ברֹהַבָם, לִתְקֹף מִשְׁתּוֹקְקִים:

   וּבְלִבּוֹ מִיָּד הָלְמֵי הַקְּרָב מַכִּים 

   פְּקֻדַּת הִסְתָּעֲרוּת חַמָּה לְפֶרַע חֲשָׁקִים. 

 

לִבּוֹ הַמְּתוֹפֵף מֵאִיץ בַּעַיִן הַבּוֹעֶרֶת,

הָעַיִן לְיָדוֹ פְּקוּדָה מַעְבִירָה לִפְעוּלָה;

יָדוֹ, בְּגֹדֶל כְּבוֹד חֶלְקָהּ הִנֵּהִי מִתְיַהֵרֶת,

הֲבִילָה בְּשַׁחַץ, וּשְׁלוּחָה לַעֲמֹד עַל שֶׁלָּהּ

בְּעֶרְיַת שָׁדָהּ, לֵב נַחֲלַת כָּל מִמְשָׁלָהּ;

   אֲשֶׁר בְּמַעֲמָס יָדוֹ גְּדוּדִי וְרִידָיו הַכְּחֻלִּים

   אֶת צְרִיחֵיהֶם הָעֲגֻלִּים נוֹטְשִׁים חִוְרִים וַאֲבֵלִים. 

 

הִנֵּה הֵם, נִזְעָקִים לַחֶדֶר הַמַּדְמִים,

הֵיכָן שֶׁנָּמָה הַגְּבִירָה שֶׁכֹּה יְקָרָה לָהֶם,

וּמְבַשְּׂרִים לָהּ כִּי כִתְּרוּהָ בְּזַוְעַת אֵימִים, 

מַחְרִידִים אוֹתָהּ בִּמְהוּמַת חֵמַת קוֹלוֹתֵיהֶם:

וְהִיא, קוֹרַעַת עַפְעַפֶּיָהּ מִמּוֹסְרוֹתֵיהֶם,

   וּמְצִיצוֹת עֵינֶיָהּ מֵחָרָךְ בַּפֻּרְעָנוּת לַחֲזוֹת

   מִתְעַמְעֵמוֹת בְּלַהַב הַלַּפִּיד וְנִשְׁלָטוֹת.   

 

David Finn, photograph of, Giambologna. Detail, The Rape of a Sabine. 1581-82. Loggia dei Lanzi, Florence, about 1960s–1990s. Getty Center, Los Angeles, Calif.

David Finn, תצלום פרט מפסלו של Giambologna, אונס הסביניות מ-1581-82, בפירנצה, בין שנות ה-60 לשנות ה-90, Getty Center, Los Angeles

 

 

בית מספר 19 כאן, שבו עובר התוקף ממחשבה, מהפולמוס הפנימי לפעולה, נכתב בחרוז אחיד.

 

כותבים רבים מגדירים את השיח הפנימי של טרקוין על פי נוסחות "התלונה" (Complaint) או "הקינה" (Lament). ככלל, תפקידו הכנה לפעולה והסרת הפרעות. תבניות לא יעמדו, לא בפני טרקוין לא בפנינו, הקוראים את שירתו האפלה המתקינה מוסר שלילי. שייקספיר העניק לנו קונכיה המשמיעה באזנינו את הבלתי מדובר. מי או מה השלולים בדיבור, תשלל גם הווייתם. הוא עושה כאן מה שמישל פוקו קרא לו פרובלמטיזציה, שדרכה "מתגלה ההוויה כְּמה שאפשר ואף צריך לחשוב עליו.." (פוקו, תולדות המיניות II, 15).

 

רעיונות ואידאולוגיה הם נווטים פשוטים ושטוחים. בדיבור הפנימי של טרקווין הם המובן מאליו המאפשר ומכוון את פעולתו. הוא יודע שהוא "לא בסדר", שמעשהו יפגע בידידו, בו ובמורשתו. המוסר הנוהג על מכונו נשאר, אמנם, אך אנו יכולים לראות דרך הבלתי מדובר כי זהו מוסר שלילי מלכתחילה.

 

מחשבת הזמן אמנם משגשגת נמרצות סביב מושגים כמו ידידות, מנהיגות, בעלות וצניעות. "צניעות", יצוין, היא אמצעי שליטה שכבר גודש הדיבור סביבו מחשיד אותו במופרכות מובנית. שייקספיר לוקח את האלם המחורר של הגודש הזה ורוקם את החורים פנימה לתוך רשת השיח עד שהם צועקים ממש באזנינו. חקירה היסטורית תמימה של מחשבת הזמן (כמו אצל ז'רמיין גריר, למשל, המקושרת מטה), על פי הצהרות הזמן, תהיה אטומה לצעקות אלה ואולם השירה משמיעה אותן בכל זמן.

 

תנאי הזמן לשמוש כשר במושג האונס הוא מושג ה"צניעות", אותו מבליט המשורר עד הפיכתו לגרוטסקי ממש. (לא כך הדבר, למשל, ב"וַיְעַנֶּהָ" התנכי.) הדבר מזדקר לעינינו בשפעת תוצרי האמנות והאומנות שנושאם אונס לוקרטיה. רובם מדמים שני מומנטים בפרשה המסופרת, והוא האונס עצמו, יותר נכון רגע טרם שהוא קורה ממש, וכן ההתאבדות של לוקרטיה. הפליא לעשות לוקס קראנאך האב שייצר עשרות "לוקרטיה מתאבדת". ברוב רובם היא מדומה חשופה בהתאבדות אלגנטית או חשופה וכמו נאבקת, או כמעט נאבקת באנס, במה שהוא למעשה דימוי לשם גירוי. בכך אנו למדים כי הצניעות והפורנוגרפיה רתומות לאותו חפץ עניין. רבות מהיצירות הללו נועדו להתלות בחדרי השינה של שועי דורַן כמין איקונין כפול, המקדש נאמנות וצניעות תוך שהוא מעורר יצרים. אשת הרוזן אמורה למצוא בו השראה ואזהרה, הרוזן אמור להכין עצמו לפעולה. "דיוקן אשה בהשראת לוקרטיה" של לורנצו לוטו מסביבות 1533 מביאה את הצניעות הפורנוגרפית לדרגת הגרוטסקה. זוהי הצהרת "טוב למות" המלמדת אותנו כי "האשה" באמת "איננה" (לאקאן). ככזאת, היא "נעשית" (דה בובואר) קיימת כדימוי שאין לו אידאה ואין לו אמת.

 

 

Lucas Cranach the Elder (1472-1553) and workshop, Lucretia, 1530. Oil on panel, Royal Collection Trust, London

Sebastian Smee, Winning hand, In ‘New York Interior,’ Edward Hopper finds his most electrifying image, The Washington Post, May 2020

Germaine Greer, Let's forget the rape shall we?, The Guardian, 2001

Tiziano Vecello, called Titian, c.1488 – 1576, Tarquin and Lucretia, 1571. Oil on canvas, The Fitzwilliam Museum, Cambridge

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: