ויליאם שייקספיר: אונס לוקרטיה – א'

 

מֵאָרְדֶאָה הַנְצוּרָה בְּדַהֲרַת אָמוֹק,

נִשָּא עַל אֵבֶר בּוֹגְדָנִית שֶׁל חֵשֶׁק חֳמַרְמַר,

נוֹטֵשׁ טָרְקְוּין גְדוּדָיו תַּאֲוָתוֹ לִפְרוֹק,

וְאֶל קוֹלַטִיָה בְּחוּבּוֹ נוֹשֵׂא יְקֹד נִטְמַר

אֲשֶׁר אוֹרֵב, כַּרֶמֶץ הָעָמוּם, נִמְהָר

   בְּחֶבֶק לַהֲבוֹת לְהֵחָגֵר סָבִיב מָתְנָהּ

   שֶׁל חֶמְדַּת קוֹלַטִין, לוּקְרֶטְיָה הַנֶּאֱמָנָה.

 

שֶׁמָּא שֵׁם "הַתַּמָּה" עָלָה וְהִתְעוֹלֵל לַתֵּת

בָּעֹקֶץ שֶׁל תַּאֲבוֹנוֹ הַפֶּרֶץ הַמֻּרְתָּח;

עֵת קוֹלַטִין בְּפַחַזוֹ פָּשַׂק שְׂפָתָיִם לְפַטֵּט

וְהִתְרַבְרֵב בְּנִדְגְּלוֹת הָאָדוֹם וְהַצַּח

כִּי בָּרָקִיעַ שֶׁל אָשְׁרוֹ דְּגוּלַם עָלָיו נָצַח,

    שָׁם כּוֹכָבִים בְּנֵי תְמוּתָה, בְּנֹהַר עֲדָנִים,

    רַק בִּיְחִידַם דָבְקוּ בְּמַבָּטִים קוֹרְנִים.

 

בָּאֹהֶל שֶׁל טַרְקְוּין, בִּשְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים,

חָשַׂף הוּא אֶת אוֹצָר נַחֲלָתוֹ הַמְּאֻשֶּׁרֶת;

כַּמָּה לֹא יְסֻלָּא עׇשְׁרוֹ, מַתַּת מִמְּרֹמִים;

בְּבַעֲלוּת עַל רֵעַתוֹ כְּלִילַת הַתִּפְאֶרֶת;

אוֹמֵד הוֹנוֹ לְפִי שִׁעוּר גַאֲוָתוֹ הַמִּתְפָּאֵרֶת,

    כִּי אֶפְשָׁר וּמְלָכִים יִנָּשְׂאוּ עַל הַתְּהִלָּה 

    אַךְ אֵין מֶלֶךְ שֶׁנִשָּׂא לִגְּבִירָה כֹה אֲצִילָה. 

 

אוֹ אֹשֶׁר רַק קֹמֶץ מִמֶּנּוּ יִרְווּ!

הֲגַם כִּי נִתָּן, כְּבָר שׁוֹכֵךְ הוּא וְתַּם

כִּטְלַלֵי שַׁחֲרִית נְמֹגִים נִכְסְפוּ 

לְמוּל קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ בִּזְהַב יִפְעָתָם;

פָּקַע מוֹעֲדוֹ, עוֹד לֹא בָא וְנֶחְתָּם:

   הַכָּבוֹד וְהַיֹּפִי, מְרֻבֶּה כִי נִתְפַּס, 

   בְּעוֹלָם שֶׁל פְּגָעִים מִשְׁמָרָם רָפַס. 

 

הַיֹּפִי עַצְמוֹ בְּעַד עַצְמוֹ הוּא טוֹעֵן

בְּעֵינֵי הַבְּרִיוֹת בְּלֹא עֶזְרַת מֵלִיץ יֹשֶׁר;

בְּשֶׁל מָה זֶה נָחוּץ לְהַצְדִּיק, לְהִדַּיֵּן

עַל מַבַּע הַסְּגֻלִי הַמְּסָרֵב לְכֹל פֵּשֶׁר?

אֵיכָה קוֹלַטִין בְּמוֹ פִיו מְאַשֵּׁר

   דְּבַר תַּכְשִׁיט שְעָלָיו לְשֹׁמְרוֹ מִנִּי דַעַת

   אׇזְנַיִם גְּנֵבוֹת, אִם שֶׁלוֹ הִיא בִּלְבַד? 

 

אוּלַי לְשׁוֹן הָרַהַב בְּרַעְיָתִוֹ הַמַּלְכוּתִית

הֱסִיתְהָ אֶת זֵה בֵּן נַעֲוַת הַמְלַכִים;

הֵן אָזְנֵינוּ יִרְבּוּ עַל הַלֵּב לָסוּךְ טִיט:

וְאֶפְשָׁר הַקִּנְאָה עַל עִדִּית הַשְּׁבָחִים,

שְׁאֵין לִשְׁווֹתָהּ, כּמוֹ עָקְצָה בְחוֹחִים

   דַעְתּוֹ הַנֶּחֱרֶצֶת, בִּשְׁפַל מַעֲמַד הַמַּגְבִּיהַּ לָשׁוֹן

   בִּשְׁבָח פָּז דּוֹרוֹנוֹ חֵפֶץ רֹאשׁ וְרִאשׁוֹן. 

 

בֵּין כֹּה וָכֹה הֵאִיצָה מַחֲשָׁבָה חוּץ לִזְמַנָּהּ

אֶת אִי-זְמַן מְהִירוּתוֹ, לוּ אֶחָד מִכָּל אֵלֶּה;

כְּבוֹדוֹ, עִנְיָנַו, רֵעַיו, הַמְּדִינָה,

נִשְׁכְּחוּ, בְּמֵאוּץ מַעְיָנַיו הוּא יָנוּעַ אֱלֵי

כִּבּוּי חוֹם הַכִּבְשׁוֹן שְׁאֶת כְּבֵדוֹ קוֹלֶה.

   אוֹ! כְּזַב יְחוּם נִמְהַר, בִּכְסוּת נֹחַם צוֹנֵן,

   זִרְמַת אָבִיב מִתְנַפֶּצֶת, לְעוֹלָם לֹא תִּזְדַּקֵּן.

 

עֵת הִגִּיעַ כְּזַב-הלוֹרְד לְקוֹלַטְיָה וּבָא, 

קִבְּלָה אֶת פָּנָיו כָּרָאוּי בָת רוֹמָא, אִשָּׁה

שְׁפָנֶיהָ כַּר מְרִיבָה בֵּין יֹּפִי לְבֵין מִדַּתָהּ הַטּוֹבָה

בִּדְּבַר מִי הַסּוֹמֵךְ זֵר תְּהִלָּה שְׁלְרֹאשָׁהּ:

כְּשְׁהַסְּגֻלָּה מִתְיַהֵרֶת, סוֹמֵק הַיֹּפִי מִבּוּשָׁה;

   וּכְשֶׁהַיֹּפִי בִּזְחִיחוּת מַסְמִיק, אוֹ-אָז בִּמְכֻוָן  

   תִּמְשָׁח אוֹתוֹ מִדַּת הַטּוֹב בְּמַעֲטֵה כָּסוּף לָבָן. 

 

אָמְנָם הַיֹּפִי, לְמוּל זוֹ הַצַּדִּיקוּת הַלַּבְנוּנִית,

מֵאָז הַיּוֹנִים שֶׁל וֶנוּס מִתְקוֹמֵם עַל זוֹךְ הַלֹּבֶן;

הַסְּגֻלָּה אֲזַי תִתְבַּע מִמֶּנּוּ תְּכוּנָתוֹ הָאַדְמוֹנִית,

כְּדֵי לְתִתָּהּ לְדוֹר הַפָּז לְמַעַן יְצַפֶּה בְחֵן

אֶת לְחָיֵיהֶן הַכְּסוּפוֹת וְיִהְיֶה לַהֵן מָגֵן

   וּמִמֶּנָּה יִלְמְדוּ כַּךְ לְגַיְּסוֹ בְתוֹר צְבָאָן

   בּוּשָׁה תִּתְקוֹף, יַּפְנֶה אָדֹם סֵיפו עַל הַלָּבָן. 

 

פְּנֵי לוּקְרֶטִיָה כְּמוֹ בְמָגִנֵּי הַגִּבּוֹרִים,

עָנְתָה בָּם אַדְמוּמיִת הַחֵן וְלֹבֶן הַסְּגֻלָּה: 

כֹּל צֶבַע מִצִּדּוֹ הָיָה מוֹלֵךְ הָעִטּוּרִים,

מוֹכִיחַ מִיָּמִים קְדוּמִים זְכוּתוֹ בַמַּעְלָה:

אֲבָל שְׁאִיפַתָם לַקְרָב עֲדַיִן יְכוֹלָה;

   בְּשֶׁל שֻׁתְּפוּת עֶלְיוֹנוּתַם, בְּהֱיוֹתָה הַמְּנַצַּחַת,

   מוֹשָׁבָם יַחֲלִיפוּ בֵּינֵיהֶם הַצֶּמֶד לֹא אַחַת. 

 

דּוֹם מִלְחֶמֶת הַשּׁוֹשָׁן בַּחֲבַצֶּלֶת נַקְפָה,

צָפָה בָה טַרְקְוּיִן בִּנְאוֹת פָּנֶיהָ נֶאֱרֶגֶת,

בְּקֶרֶב טֹהַר טוּרֵיהֵן עֵינוֹ הַבּוֹגְדָנִית אֻגְפָה

הֵיכַן, שְׁפֶּן בֵּינוֹת לַצֶּמֶד הִיא הָיְתָה נֶהֱרֶגֶת,

וְהַשְּׁבוּיָה הַפַּחְדָנִית אַךְ זֵה נִגְּפָה, פַּנְתָה לַסֶּגֶת

   בִּפְנֵי שְׁנֵי הַצְּבָאוֹת אֲשֶׁר הִקְדִּימוּ וְשִׁלְּחוּ

   אֶת הָעָלוּב שֶׁבָאוֹיְבִים שֶׁבְלִי לְהִלָּחֵם נִצְּחוּ. 

 

עַתָּה חוֹשֵׁב כִּי לְשׁוֹנוֹ הָרְדוּדָה שֶׁל בַּעְלָהּ –

אוֹתוֹ כִּילַי מֻפְרַז שְׁבְשִׁבְחָהּ דִּבֶּר גְּבוֹהוֹת –

דַּלָּה מֵעֹל הַמַּטָלָה וּלְיָפְיָהּ גָּרַם עַוְלָה,

כִּי זֵה, רַב מִתְעַלֶּה עַל כִּשְׁרוֹנוֹ לְהַחֲוּוֹת:

לָכֵן הַלֵּל קוֹלַטִין הַמְבוּטַח בְּרוֹב שְׁבוּעוֹת

   נִתְפַּס חָשׁוּד אֵצֶל טַרְקְוּיִן הַמְּכֻשָּׁף, 

   אֲשֶׁר בְּאֵלֶם מִשְׁתַּהֶה וּבְדוֹם נוֹעֵץ עֵינָיו. 

 

אוֹתָהּ קְדֹשָׁה אַרְצִית, שֶׁהַשָּׂטָן מוֹקִירָה,

בְּדָבָר לֹא תַּחְשֹׁד בְּמַעֲרִיצָהּ הַנִּתְעָב;

אָמְנָם דַּעַת בָּרָה לֹא תַּחְלֹם עַל הָרָע,

כְּמַהֵר צִפֳּרִים אֶלֵי פַּח בְּלִי מוֹרָא:

בְּאֵין אָשָׁם וּבוֹטַחַת פָּנִים מֵאִירָה

   וּבְכָבוֹד שֶׁל מְלָכִים מְקַדֵּמֶת אוֹרֵחַ,

   פֶּגַע רָע שֶׁבִפְנִים, כְּלַפֵּי חוּץ לֹא נוֹכֵחַ. 

 

הַרֵי הַלָּה הֵיטֵב צָבוּעַ בְּמַעֲמַדוֹ הָרַם,

מַסְתִּיר שְׁחִיתוּתוֹ בֵּינוֹת קִפְלֵי הוֹד;

וּלְמַרְאִית הָעַיִן אֵין דָבָר בּוֹ שֶׁצָרַם,

חוּץ מִפְּלִיאַת הֲבַאי בַעַיִן הַשָּׁבָה לִבְהוֹת,

כִּי בִתְּפִיסַת הַכֹּל, הַכֹּל אֵין דָי בוֹ עוֹד;

   כֵּן, הֶעָשִׁיר הַמְּעֻנֶּה, תָּמִיד רָעֵב יִוָּתֵר, 

    כִּי בְּפִיטּוּמוֹ כִי רַב, עֲדַיִן יתָאֵב יוֹתֵר. 

 

בְּעוֹד הִיא, טֶרֶם הִסְכִּינָה לְעֵינָיִם זָרוֹת,

וְהָבֵן לֹא יָכְלָה מָה מַבְּטֵיהֶן דּוֹבֵבִים,

אוֹ לִקְרֹא אֶת הֶבְזֵקֵי זְדוֹנוֹתֵיהֶן הַנִּסְתָּרוֹת

צְרוּבִים בְּזֶגֶג הַשּׁוּלַיִם בְּסוּג זֵה שֶל כְּתָבִים:

הִיא לֹא נָגְעָה בְּפִתְיוֹנוֹת, גַּם לֹא יָרְאָה מִוָּוִים;

   לִמְצֹא חֵטְא לֹא יָכְלָה בְּמֶבָּטוֹ הַמֻּפְקָר

   יוֹתֵר מִשֶּׁפְקִיחַת עֵינַיו לָאוֹר הָיָה לָה מֻכָּר.

 

בְּאָזְנֵיָּהּ מְסַפֵּר הוּא בִתְהִלַּת בַּעְלָהּ,

אֲשֶׁר בִּשְׂדוֹת אִיטַלְיָה הַשׁוֹפְעִים לַקְרָב הָיָה נָכוֹן; 

וְכַךְ קוֹשֵׁט וּמְרוֹמֵם שֵׁם קוֹלָטִין בַּמַּעֲלָה,

אֶת גַּבְרוּת אַבִּירוּתוּ לִהְיוֹת מוֹפֵת עַל כַּן יִכּוֹן

עִם הַזְּרוֹעוֹת הָחֲבוּלוֹת וְעִם זֵרֵי הַנִּצָּחוֹן:

   הִיא יָדָהּ מְנִיפָה בְּמֶחֱוָה שֶׁל שִׂמְחָה,

   וּבְלִי מִלִּים, כַּךְ מוֹדָה עַל שַׁעֲתוֹ הַצְּלֵחָה. 

 

הַלָּז מַרְחִיק הַמֵּנִיעַ לְבוֹאוֹ אֵל בֵּיתָהּ,

וּמַכְבִּיר תֵּרוּצִים בְּלָשׁוֹן חֲמַקְמֶקֶת:

אֲבָל טֶרֶם הֵעִיבָה עַל זִיו שְׁכִינַתָהּ,

חַשְׁרַת שֶׁלֶג וְזַעַף מַבְקָה וּמְבַלֵּקֶת;

עַד לֵיל זֶפֶת, אַב כֹּל בַּלָּהָה מְשַׁתֵּקֶת,

   תֵּבֵל עָטְתָה עֲלָטָה עֲמוּמָה

   וּבְכִלְאוֹ הַקָּמוּר נָעַלָה אֶת יוֹמּהּ.

 

 

G-000641-20110523.jpg

Joseph Mallord William Turner, אונס פּרוֹסֶרְפִּינָה, 1839. שמן על בד, National Gallery of Art, Washington

 

 

השיר נפתח בצאת טָרְקְוּיִן, יורש העצר של רומא, מהמצור של צבא רומא על אָרְדֵאָה שבאיטליה. הוא דוהר במהירות מטורפת הגוברת על מרוץ הזמן אל בית פקודו וידידו קוֹלַטִין, "לפרוק תאוותו" באשתו של קולטין, לוּקְרֶטְיָה. שייקספיר מתאר אותו דוהר על כנף תאוותו הבוערת בקרבו כגחלת ו"קולָה" את כבדו. במונחי הזמן, הכבד מייצר את הדם (הרותח במקרה זה) ואת "המרה הצהובה", האחראית על השאפתנות, קוצר הרוח והזעם. מצטייר בפנינו מנוע של דחפים מצד אופיו ואבדן כל רסן מצד מעמדו וחינוכו.

 

מה המניע לתוכנית הזדונית שהוא בדרך לביצועה? מה טיבה של "תאווה" זו, שניצתה עוד טרם שזכה הפושע לתת עיניו בקורבנו המיועד? שייקספיר מעלה את האפשרות כי טרקוין מבקש להשפיל את חברו לנשק בשל קנאה וצרות עין. טרקוין עומד לשדוד את קולטין ולחלל את "אוצר נחלתו".

 

עתה מגיע טרקוין אל בית לוקרטיה. היא מקבלת אותו בסבר פנים יפות ומציגה דמות מופתית של הפרדוקס הנשי. מצד אחד יש לה סקסאפיל עז שהמשורר קורא לו "יופי" וצובע אותו באדום, מהצד האחר היא צנועה ("טהורה") עד כדי טמטום. ככזאת, המשורר צובע אותה בלבן. שתי התכונות הללו, של האידאל הנשי, מתאפשרות בזכות כשל ההשלכה. שהרי, התשוקה מתעוררת לא בה אלא במתבונן בה. על כשל זה מושתת מושג הצניעות וכל הרשת של תרבות הכוח הנארגת סביבו.

 

מונחי תיאורה של לוקרטיה לקוחים, כך נראה, משיר השירים, אך בשינוי משמעות. לוקרטיה היא "אשת נדגלות", דגולה. הפרדוקס הנשי מצוייר בשני הצבעים, "האדום והצח", המסמלים את הסקסאפיל והטוהר המתמודדים זה בזה בדמותה. "הכוכבים בני התמותה" הם עיניה.

 

במסגרת "הטיעונים" לאשמתו של טרקוין וחפותה של לוקרטיה, מסביר שייקספיר מדוע קבלה אותו לביתה שעה שבעלה נעדר מהבית. לכן הוא מדגיש את בורותה-טהרתה. לבורות זו מצטרפת עובדת כבודו ומעמדו של הפושע. היא איננה מבחינה במבטיו השוקקים וכן לא בעובדה שהשפיל את עיניו, מוכרע בפני יפיה ותומתה. הטיעונים הללו מוכרים ככל שהם מופרכים, מעצם בואם לזכות את הקורבן מאשמה הטבועה בה מעצם טבעה.

 

חֳמַרְמַר: נחרך, נצרב, נשרף. בהשאלה: התאדם.

לְפַטֵּט: לפטפט.

בְּנִדְגְּלוֹת: מדֶּגֶל, נִדְגַּל. על פי הבנת שיר השירים, "איומה כנדגלות": מפואר, מרומם.

מִדַּתָהּ הַטּוֹבָה, הַסְּגֻלָּה: מידתה התרוּמית, הצניעות והנאמנות לבעלה, הנמצאת בריב עם היופי והסקסיות. דמותה של לוקרטיה מורכבת משתי מידות, או תכונות אלה.

הַיּוֹנִים שֶׁל וֶנוּס: היונים היו רתומות למרכבתה של ונוס, אלת האהבה. משמעותן רבת פנים: של טהר, צניעות ונאמנות (גם אחרי המוות) – ואהבה ומיניות וכמו כן של פתיות, בין היתר.

לְדוֹר הַפָּז: הדור הצעיר, הנעורים. תור הזהב הוא תקופת הפריחה של עם, כאן, של אדם.

מִלְחֶמֶת הַשּׁוֹשָׁן בַּחֲבַצֶּלֶת: החבצלת מסמלת באמנות הנוצרית את הצניעות, השושנה יפה ואדומה ("כשושנה בין החוחים")

 

 

Nan one month after being battered 1984 by Nan Goldin born 1953

Nan Goldin, דיוקן עצמי חודש לאחר שהוכתה ע"י בן זוגה, 1984. הדפס Cibachrome מודבק על לוח. Tate Gallery, London

 

 

רוביק רוזנטל / פנים מחליפות צבעים

 

Abdul-Majeed Janziz, A Study of Colour Words in Shakespeare's Works, 1997

Penny's poetry pages, The Rape of Lucrece by Shakespeare

Lewis Walker, The Rape of Lucrece, in: Shakespeare and the classical tradition: an annotated bibliography, 1961-1991, Routledge, 2019

 

By the simplicity of Venus' doves – Paul Elliott

   Cucurrucucú (French and English subtitle)  

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: