אומברטו אקו: קְדַם-פשיזם

paolo-ventura-winter-stories-45-2007-via-the-red-list
Paolo Ventura, ספורי חורף #45, 2007. Via The Red List

 

אומברטו אקו פירסם את המאמר ביוני 1995 ב-The New York Review of Books, תחת הכותרת Ur-Fascism. התחילית Ur, משמעה בגרמנית "מקורי", "ראשוני", "פרימיטיבי", "פּרוֹטוֹ-", "מקדים", "קמאי" ו/או "קדמאי". תרגמתי את המונח ל"קְדַם". כוונתו של אקו במאמר לנתח ולהגדיר את מאפייני הפשיזם, בתור אב-טיפוס של משטר, כזה המופיע בתנאים היסטוריים שונים, בצורות שונות שהן דומות אך לא זהות. מדובר בתסמינים, יסודות ארכיטיפיים מסויימים הניתנים לזיהוי. מדובר בהלכי רוח, עמדות, ערכים המובילים למעשים שעלינו להתייחס אליהם כאות אזהרה לבאות. מונח נוסף ומקביל שאֶקו משתמש בו הוא "פשיזם נצחי". ב"נצחי" אני מבינה "בלתי נכחד", "שב וחוזר". להלן המאמר המתורגם כולו:

ב-1942 ובן עשר, קיבלתי פרס ראשון מטעם תנועת הנוער הפשיסטית "לוּדִי יוּבֵנִילֶס" (תחרות חובה וולונטרית לצעירים פשיסטים באיטליה דהיינו לצעירי איטליה כולם). הוכחתי יכולת רטורית בפיתוח הנושא "האם עלינו למות על קידוש תהילתו של מוסוליני ויעודה הנצחי של איטליה?" בהיותי ילד פיקח השבתי בהן.

 

שתיים משנות חיי המוקדמות ביליתי בקרב ה-SS, הפשיסטים, הרפובליקנים, פרטיזנים, כולם אנשים שירו איש על זולתו כך שלמדתי לחמוק מכדורים, תירגול שתועלת רבה בצידו.

 

באפריל 1945 תפסו הפרטיזנים את מילאנו. יומיים אחר כך הם נכנסו לעיירה בה התגוררתי אז. היה זה רגע של רוממות רוח. המון אדם גדש את הככר המרכזית בשירה והנפת דגלים ובקריאות רמות למִימוֹ, מנהיג הפרטיזנים באותו אזור. בתור מפקד זוטר בקרביניירי, הצטרף מִימוֹ לתומכי גנרל בַּאדוֹליוֹ, מחליפו של מוסוליני ואף איבד את רגלו באחת ההיתקלויות הראשונות עם שרידי הכוחות של מוסוליני. לבסוף הופיע מִימוֹ על גזוזטרת העירייה. הוא היה חיוור, נשען על קב וניסה להסות את הקהל בידו. ציפיתי לנאום שלו, שכּן ילדותי כולה נטבעה בחותם נאומיו הגדולים של מוסוליני, שאת הקטעים החשובים ביותר שלהם שיננו בבית הספר. דממה. מִימוֹ דיבר בקול צרוד, בלתי נשמע כמעט ואמר: "אזרחים, חברים. אחרי קורבנות כואבים ורבים כל כך … הננו כאן. התהילה לאלה שנפלו למען החירות." זהו זה. הוא פנה וחזר פנימה. הקהל שאג, הפרטיזנים הניפו את כלי נשקם וירו מטחי שמחה. אנו הילדים מיהרנו לקושש את התרמילים, פריטים בעלי ערך, אבל בתוך כך גם למדתי כי חופש מנאום משמעו חופש מרטוריקה. 

 

ימים אחדים אחר כך ראיתי את החיילים האמריקאים הראשונים. הם היו אפריקאים-אמריקאים. הינקי הראשון שהזדמן לי לפגוש היה גבר שחור שענה לשם ג'וזף והכיר לי את נפלאות דיק טרייסי ולִיל אבּנר. ספרי הקומיקס שלו היו בצבעים בהירים והיה להם ריח טוב. 

 

אחד הקצינים (רב-סרן או סרן מַאדִי) התארח בווילה של משפחה ששתי בנותיה למדו איתי בכיתה. פגשתי את רס"ן מאדי בגן שלהם, מוקף בכמה גברות שדיברו צרפתית מהוססת. גם רס"ן מאדי ידע מעט צרפתית. הרושם הראשוני שלי מהמשחררים האמריקאים היה כזה: אחרי כל כך הרבה חוורי פנים בחולצות שחורות, הללו של שחור מתורבת במדים שצבעם ירוק צהבהב האומר: "וּוי, מֵרסי בּוּקוּ, מאדאם, מוּאַה אוֹסִי זֵ'אימֵה לֶה שָׁמְפֵּיין…". שמפניה, למרבה הצער, לא היתה, אבל רס"ן מאדי העניק לי את המסטיק-מנטה ריגלי הראשון שלי, כך שהתחלתי ללעוס כל היום כולו. בלילה שמתי את הגוש בתוך כוס מים כדי שלמחרת יהיה טרי. 

 

במאי שמענו שהמלחמה נגמרה. השלום העניק לי תחושה מוזרה, שהרי סיפרו לי כי לוחמה מתמדת היא תנאי נורמלי לאיטליה הצעירה. בחודשים הבאים גיליתי כי ההתנגדות לא היתה תופעה מקומית בלבד כי אם כלל אירופאית. למדתי מלים חדשות כמו réseau [רשת], maquis [מַקִי, מחתרת פרטיזנית בצרפת], armée secrète [ארגון התנגדות צרפתי], Rote Kapelle [התזמורת האדומה], גטו וארשה. ראיתי את צילומי השואה הראשונים, מבין בתוך כך את משמעות המלה טרם ידיעתה. הבנתי ממה שוחררנו. 

 

ישנם כיום בארצי אנשים התוהים אם היתה להתנגדות השפעה צבאית של ממש על מהלך המלחמה. לבני דורי אין עניין בשאלה: אנחנו מבינים באופן מיידי את משמעותה המוסרית והפסיכולוגית של ההתנגדות. לדידנו היה עיקר גאוה בכך שידענו כי אנו, בני אירופה, לא המתנו בפסיביות לשחרור. ולדידם של האמריקאים הצעירים ששילמו בדמם על קימום חירותנו היה חשוב לדעת כי מאחורי קווי האש נמצאים באירופה אנשים המשלמים מראש את חובם. 

 

ישנם כיום בארצי אלה האומרים כי מיתוס ההתנגדות לא היה אלא שקר קומוניסטי. נכון הדבר כי הקומוניסטים ניצלו את ההתנגדות כאילו היתה היא רכושם הפרטי, שכן נטלו בה תפקיד מרכזי, אבל אני זוכר פרטיזנים עם מטפחות ראש בצבעים שונים. דבוק לרדיו, ביליתי את לילותי – החלונות סגורים וההאפלה הופכת את המרחב הקטן שסביב המכשיר להילת בדידות מזהרת – מקשיב למסרים שהועברו מקול לונדון לפרטיזנים. הם היו חידתיים ופואטיים בו בזמן (וזרח השמש, הוורדים יפרחו) ורוב רובם היו "מֵסַאגִי פֶּר לָה פראנצ'י". מישהו לחש לי כי פראנצ'י הוא מנהיג הרשת הסמויה החזקה ביותר בצפון איטליה, אדם בעל אומץ אגדי. פראנצ'י הפך לגיבור שלי. פראנצ'י, (ששמו האמתי היה אֶדְגַארדוֹ סוֹנוֹ) היה מונרכיסט, אנטי-קומוניסט אדוק כל כך עד שאחרי המלחמה הוא הצטרף לקבוצות ימין קיצוני והואשם בשיתוף פעולה עם תכנית ריאקציונרית להפיכה צבאית. למי היה אכפת? סוֹנוֹ נשאר גבור החלומות של ילדותי. השחרור היה הישג משותף לאנשים מצבעים שונים. 

 

בארצי ישנם כיום כאלה, האומרים שמלחמת השחרור היתה תקופה טראגית של פילוג וכי כל שאנו דרושים לו הוא פיוס. זכרון השנים הנוראות ראוי להדחקה, refoulée [צרפתית], verdrängt [גרמנית]. אבל verdrängt גורמת לנוירוזה. גם אם פיוס פירושו חמלה וכבוד לכל מי שלחמו את מלחמתם-שלהם בתום לב, הרי שלסלוח אין פירושו לשכוח. גם אם ביכולתי להודות כי אייכמן האמין באמת ובתמים בשליחותו, אינני יכול לומר, "או-קיי, חזור ועשה זאת שוב." אנחנו כאן כדי לזכור את שקרה ולומר בכוונה גמורה כי "הם" לעולם לא יוכלו לעשות זאת שוב. 

 

אבל ההם הללו – מי הם?

 

אם אנו חושבים עדיין על הממשלות הטוטליטריות ששלטו באירופה טרם מלחמת העולם השניה נוכל לומר בלא היסוס כי יקשה עליהן להופיע מחדש באותה צורה בתנאים היסטוריים שונים. אם הפשיזם של מוסוליני התבסס על רעיון המנהיג הכריזמטי, על קורפּורטיזם, על אוטופיית היעוד האימפריאלי של רומא, על הרצון האימפריאליסטי לכבוש טריטוריות חדשות, על לאומנות פנאטית, על החזון של אומה שלמה במדי החולצות השחורות, על דחיית הדמוקרטיה הפרלמנטרית, על אנטישמיות, אזי אין לי שום קושי להכיר בכך כי "האיחוד הלאומי" [אליאנצה נציונאלה], שמוצאו במפלגה הפשיסטית האיטלקית שנוסדה אחרי המלחמה, MSI, ובהחלט מפלגה ימנית, אין לה כמעט דבר עם הפשיזם הישן. ובאותה רוח, גם אם קמה בי דאגה נוכח תנועות דמוי-נאציות שונות הצצות פה ושם באירופה, לרבות רוסיה, בכל זאת אינני סבור כי הנאציזם, בצורתו המקורית, עומד להופיע שוב בתור תנועה כלל לאומית. יחד עם זאת, אפילו אם ניתן להפיל משטרים פוליטיים וכמו כן לבקר אידאולוגיות ולהתנער מהן, ברקע של כל משטר ואידאולוגיה יש תמיד דרכי חשיבה ורגש, קיבוץ של הרגלים תרבותיים, של אינסטינקטים אפלים ודחפי מעמקים. האם קיימת עדיין רוח רפאים הרודפת את אירופה (שלא לדבר על חלקי עולם אחרים)? 

 

יונסקו אמר פעם, "למילים בלבד יש חשיבות. כל השאר הוא פטפוט." הרגלים לשוניים הם לעתים קרובות תסמינים חשובים לרחשים תת קרקעיים. יש לשאול בהתאם לכך, מדוע לא רק ההתנגדות אלא מלחמת העולם השניה בכללה הוגדרה בעולם כולו בתור מאבק בפשיזם. אם נחזור ונקרא בספרו של המינגווי "למי צלצלו הפעמונים", נמצא, כי רוברט ג'ורדן מזהה את אויביו עם הפשיסטים אפילו כשהוא חושב על הפלנגיסטים הספרדים. כך גם פרנקלין דלאנו רוזוולט, [שאמר בנאום מספטמבר 1944], כי "נצחון העם האמריקאי ובני בריתו יהיה נצחון על הפשיזם ועל אחיזת המוות של העריצות אותה הוא מייצג." 

 

במשך מלחמת העולם השניה כונו אמריקאים שנטלו חלק במלחמת האזרחים בספרד "אנטי-פשיסטים באושים" – זאת ברצון לומר כי הלחימה נגד היטלר בשנות הארבעים היתה חובתו המוסרית של כל אמריקני טוב, בעוד שהלחימה טרם זמנה, בשנות השלושים בפראנקו, הפיצה ריח רע בשל הקומוניסטים ושאר השמאלנים שנטלו בה חלק…  מה ההסבר לביטוי כמו חזיר פשיסטי, שרדיקלים אמריקנים היפנו שלושים שנה לאחר מכן כלפי שוטר שלא קיבל את הרגלי העישון שלהם? מדוע הם לא השתמשו בביטוי כמו חזיר קָגוֹלַרי, חזיר פלנגיסטי, חזיר אוסטשי, חזיר קוויזלינגי, או חזיר נאצי?  

 

מיין קאמפף הוא מניפסט של תכנית פוליטית מוגמרת. לנאצים היתה תיאוריה של גזענות ושל העם הארי הנבחר, מושג מדויק על אמנות מנוונת, entartete Kunst, פילוסופיה של רצון לכוח ושל ה- Ubermensch. הנאציזם היה במובהק אנטי-נוצרי וניאו-פגאני, בעוד שהמטריאליזם הדיאלקטי של סטאלין (הגרסה הרשמית למרקסיזם הסובייטי) היה מטריאליסטי ואתאיסטי מובהק. אם במושג טוטליטריאניזם מתכוונים למשטר המכפיף כל פעולה של הפרט למדינה ולאידאולוגיה שלו, אזי הן הנאציזם הן הסטליניזם היו אכן משטרים טוטליטריים. 

 

הפשיזם האיטלקי היה בהחלט דיקטטורה, אך הוא לא היה כל-כלו טוטליטרי מוחלט. זאת לא על שום מתינותו, כי אם להפך, על שום החולשה הפילוסופית של האידאולוגיה שלו. בניגוד לדעה הרווחת, לא היה לפשיזם האיטלקי פילוסופיה מיוחדת. המאמר על הפשיזם באנציקלופדיה טרֶקאני, עליו היה חתום מוסוליני, נכתב במעשה על ידי ג'ובאני ג'נטילֶה או למצער בהשפעתו. הוא שיקף את מושג המדינה המוסרית האבסולוטית של הֶגֶל המאוחר, שמוסוליני לא הגיע לכדי יישומה המלא. לא היתה למוסוליני שום פילוסופיה: רק רטוריקה היתה לו. בתחילה היה אתאיסט מיליטנטי ובהמשך הוא חתם על האמנה עם הכנסיה וקיבל את פני הבישופים שהעניקו ברכה לדגלים הפשיסטיים. בשנותיו האנטי-קלריקליות המוקדמות, זאת לפי אגדות סבירות בהחלט, הוא קרא תיגר על האל להוכיח את קיומו בכך שימית אותו בו-במקום. מאוחר יותר התמיד מוסוליני באיזכור שם האל בנאומיו, אף לא הביע התנגדות לכינוי "איש ההשגחה" שזכה לו.  

 

הפשיזם האיטלקי היה הדיקטטורה הימנית הראשונה שהשתלטה על מדינה אירופאית וכל התנועות הדומות שקמו אחריו מצאו במשטרו של מוסוליני סוג של אב-טיפוס. הפשיזם האיטלקי היה הראשון לכונן פולחן צבאי, פולקלור ואפילו צורת לבוש – שהשפעתו רבה הרבה יותר, עם החולצות השחורות שלו, מזו שיכולה אי-פעם להיות לארמאני, בנטון וּורסאצ'ה. התנועות הפשיסטיות הופיעו רק בשנות השלושים [של המאה הקודמת] עם מוֹסְלִי בבריטניה ובלטביה, אסטוניה, ליטא, פולניה, הונגריה, רומניה, בולגריה, יוון, יוגוסלביה, ספרד, פורטוגל, נורבגיה ואפילו בדרום אמריקה. היה זה הפשיזם האיטלקי ששכנע מנהיגים ליברליים רבים באירופה כי המשטר החדש מבצע רפורמות סוציאליות מעניינות, כמו גם מספק חלופה מהפכנית מתונה לאיום הקומוניסטי. 

 

עם זאת, לא נראה לי כי לקדימות ההיסטורית יש טעם הסברי מספיק לכך שהמלה פשיזם הפכה לסִינֶקְדוֹכָה, דהיינו מלה שניתן להשתמש בה לציון תנועות טוטליטריות שונות. אין זה משום שהפשיזם כמו מכיל בעצמו את כל יסודותיהן של צורות הטוטליטריוּת שיבואו אחר כך ובמצבן התמציתי. נהפוך הוא, אין תמצית יסוד לפשיזם. הפשיזם היה טוטליטריאניזם חסר גבולות ברורים, קולאז' של רעיונות פוליטיים ופילוסופיים שונים ומשונים, כוורת של סתירות. האם ניתן להבין לאשורה תנועה טוטליטרית שהצליחה לאגד שלטון מלוכני עם מהפכה, את הצבא המלכותי עם המיליציה האישית של מוסוליני, את הבטחת זכויות היתר של הכנסיה עם חנוך ממלכתי המשבח אלימות, את שלטונה האבסולוטי של המדינה עם השוק החופשי? המפלגה הפשיסטית התייהרה בלידתה כי הקימה סדר מהפכני חדש ואולם היא מומנה על ידי בעלי הקרקעות השמרניים ביותר שציפו ממנה להיות אנטי-מהפכנית. בתחילתו היה הפשיזם רפובליקני. יחד עם זאת הוא שרד במשך עשרים שנה בזכות הצהרת נאמנות למשפחת המלוכה, כשהדוצ'ה (המנהיג המקסימלי שאין לו עוררין) אוחז בידו של המלך, לו אף הציע את תואר הקיסר. אבל כשהמלך פיטר את מוסוליני ב-1943 חזרה והופיעה המפלגה, בתמיכה גרמנית, כשמעליה מתנוסס דגל הרפובליקה "הסוציאלית" והיא ממחזרת את התסריט המהפכני הישן שלה לאחר שטוּבל בסממנים יעקוביניים כמעט. 

 

היו רק ארכיטקטורה נאצית אחת, אמנות נאצית אחת. הארכיטקט הנאצי הבלבדי היה אלברט שְׁפֵּר ללא שמץ של מקום נוסף למיס ואן דר רוֹהֵה. בדומה, תחת השלטון הסטאליניסטי, אם צדק לאמארְק לא נשאר מקום לדארווין. באיטליה אכן היו ארכיטקטים פשיסטיים, אבל בקרבת הפסבדו-קולוסאומים שלהם היו בניינים חדשים רבים שנטלו את השראתם מהרציונליזם המודרני של גרוּפּיוּס. 

 

לא היה בנמצא זְ'דַנוֹב פשיסטי המציב קו תרבותי נוקשה אחד. באיטליה התקיימו שני פרסי אמנות חשובים. הפְּרֶמִיוֹ קְרֶמוֹנָה נשלט בידי הפשיסט הפנאטי והבלתי-מתורבת רוברטו פארינאצ'י שעודד אמנות תעמולתית. (ביכולתי לזכור ציורים שכותרתם "מקשיבים לנאומו של הדוצ'ה ברדיו" או "הלכי הרוח של הפשיזם".) ואילו הפְּרֶמִיוֹ בֶּרְגַאמוֹ נתמך על ידי הפשיסט המתורבת והסובלני במדה ג'וֹזֶפֶּה בּוֹטַאי, שהגן על המושג של אמנות-לשם-אמנות וסוגים שונים של אמנות אוונגרד, כזו שנאסרה בגרמניה בתור מושחתת וקומוניסטית חשאית. 

 

המשורר הלאומי היה ד'אנונציו, טרזן שבגרמניה או ברוסיה היה נשלח אל כיתת היורים. הוא מונה למשורר המשטר על שום הלאומנות ופולחן הגבוּרה שלו – שהיה גדוש בהשפעות הדקדנס הצרפתי של מִפנה המאה. 

 

הפוּטוֹרִיזם, למשל. אפשר היה לחשוב שיראו בו סוג של אמנות מנוונת יחד עם האקספרסיוניזם, הקוביזם והסוריאליזם. אלא שהפוטוריסטים האיטלקים המוקדמים היו לאומנים בהשקפתם, שצידדו בהשתתפות במלחמת העולם הראשונה מטעמים אסתטיים. הם היללו את ערכי המהירות, האלימות וההסתכנות שנראו קשורים בדרך כלשהי בפולחן הנעורים הפשיסטי. למרות שהפשיזם זיהה עצמו עם האימפריה הרומית וגילה עצמו מחדש במסורות הכפר, מונה מַארִינֶטִי (שהצהיר כי המכונית יפה מאלת הנצחון מסַמוֹטְרָקִיָה ואפילו את אור הירח רצה להרוג), לחבר באקדמיה האיטלקית שהתייחסה במלוא הכבוד לאור הירח. 

 

רבים בקרב הפרטיזנים והאינטלקטואלים העתידיים של המפלגה הקומוניסטית קיבלו את חינוכם ב-GUF, אגודת הסטודנטים הפשיסטית שהיתה אמורה להיות ערשׂ התרבות הפשיסטית החדשה. המועדונים הללו הפכו לסוג של כור היתוך אינטלקטואלי וכר פורה לרעיונות חדשים ללא שום שליטה אידאולוגית של ממש. לא שאנשי המפלגה היו סובלניים כלפי חשיבה רדיקלית, אלא שמעטים בלבד בתוכם החזיקו בכלים האינטלקטואליים הנחוצים לשלוט בה. 

 

במשך עשרים השנים הללו, נקשרה שירתו של מוֹנְטַאלֶה וכותבים אחרים עם הקבוצה שנקראה אֶרְמֶטִיצִ'י והיוותה תגובת נגד לסגנון הבומבסטי של המשטר, והמשוררים הללו הורשו לפתח את המחאה הספרותית שלהם מתוך מה שניראה אז כמגדל השן שלהם. הלך הרוח של משוררי ארמטיצ'י היה הניגוד הגמור לפולחן האופטימיזם וההרואיזם הפשיסטי. המשטר גילה סובלנות כלפי ההתנגדות הבוטה, אם גם בלתי ניכרת בציבור, שלהם, פשוט מפני שהפשיסטים היו חרשים לשפת סתרים שכזאת. 

 

אין פירושו של כל זה כי הפשיזם האיטלקי היה סובלני. גְרַאמְשי נחבש בכלא וישב שם עד יום מותו, מנהיגי האופוזיציה ג'אקומו מַאטֶאוֹטִי והאחים רוֹסֶלִי נרצחו ע"י מתנקשים, נפסלה ובוטלה העיתונות החופשית, פורקו האיגודים המקצועיים ומתנגדי המשטר נכלאו באיים נרחקים. הרשות השיפוטית הפכה לפיקציה גמורה והרשות המבצעת (ששלטה בבתי המשפט כמו גם בתקשורת ההמונים) הוציאה ישירות מתחת ידה חוקים שקראו לשימור הגזע (המחווה האיטלקית הרשמית לתמיכה במה שהיה אחר כך השואה). 

 

התמונה רבת הסתירות שאני מצייר כאן איננה תוצאה של סובלנות כי אם של אנדרלמוסיה פוליטית ואידאולוגית. אך היתה זו אנדרלמוסיה נוקשה, בלבול מובנה. אם אמנם איבד הפשיזם כל כיוון פילוסופי, הרי שרגשית הוא המשיך לדבוק ביסודות ארכיטיפיים מסויימים. 

 

וכאן אני מגיעים לנקודה השניה. היה רק נאציזם אחד. אין ביכולתנו לתייג את הפלאנגיזם ההיפר-קאתולי של פראנקו בתור נאציזם, שכן הנאציזם הוא פאגאני ביסודו, אלילי ואנטי-נוצרי. ואילו את המשחק הפשיסטי ניתן לשחק בצורות רבות ושונות, זאת בשעה ששמו של המשחק איננו משתנה. מושג הפשיזם איננו רחוק ממושג המשחק של ויטגנשטיין. משחק יכול שיהיה תחרותי או לא-תחרותי, שידרוש מיומנות מסויימת או שלא ידרוש זאת כלל וכלל, גם אפשר שכסף יהיה מעורב בו. משחקים הם פעילויות שונות ומשונות שהמשותף להן הוא "דמיון משפחתי" בלבד, כפי שוויטגנשטיין מנסח את זה. קחו בחשבון את הסדרה הבאה: 

 

           4 3 2 1 

          abc bcd cde def      

 

נניח סדרה של קבוצות פוליטיות שמאפייני הראשונה הם abc, מאפייניה של השניה bcd וכך הלאה. הקבוצה השניה דומה לראשונה שכן הן מחזיקות בשני מאפיינים משותפים ומאותו הטעם דומה השלישית לשניה והרביעית דומה לשלישית. יש לשים לב לכך כי הקבוצה השלישית במספר דומה גם לזו הראשונה (מאפיין c משותף). המקרה המעניין ביותר מיוצג ברביעית הדומה בבירור לשלישית ולשניה, אך אין לה מאפיין משותף עם הראשונה. עם זאת, עקב הירידה הרצופה בקוי הדמיון בין הקבוצה הראשונה לרביעית, נוצר, בשל אשלית טרנזיטיביות כלשהי, דמיון משפחתי בין הקבוצה הראשונה לרביעית. 

 

פשיזם נהיה למונח רב-תכליתי משום שניתן להוציא ממשטר פשיסטי מסויים מאפיין פשיסטי אחד או יותר ובכל זאת יזוהה המשטר ככזה. אם תוציאו את מאפיין האימפריאליזם מהפשיזם עדיין ישארו לכם פראנקו וסָלָזַר. הוצאתם את מאפיין הקולוניאליזם ועדיין נשארתם עם הפשיזם הבלקאני של האוסטאשים. תוסיפו לפשיזם האיטלקי אנטי-קפיטליזם רדיקלי (שמוסוליני מעולם לא הלך שבי אחריו) ותקבלו את עזרא פאונד. תוסיפו את פולחן המיתולוגיה הקֶלטית והמיסטיקה של הגביע הקדוש (הזר לחלוטין לפשיזם הרשמי) והנה לכם גורו פשיסטי מכובד ביותר דוגמת יוּליוּס אֶבוֹלָה

 

ואולם חרף גבולותיו המטושטשים סבורני כי אפשר לכונן רשימת מאפיינים לשירטוט קווי מתאר למה שהייתי רוצה לכנות "קְדַם-פשיזם" או "פשיזם נצחי". לא ניתן לארגן את המאפיינים הללו לכדי שיטה. רבים מהם סותרים איש את רעהו והם אופייניים לסוגים אחרים של עריצות או קנאות. ואולם, די בנוכחותו של אחד מהם כדי לאפשר לפשיזם להתגבש סביבו.

martin-parr-gb-england-west-yorkshire-calderdale-halifax-steep-lane-baptist-chapel-buffet-lunch-1976-magnum
Martin Parr, סעודת צהרים בקפלה הבפטיסטית סטיפ ליין, הליפקס שבמערב יורקשייר, בריטניה, 1976. Via Magnum Photos

 

1. המאפיין הראשון של הקדם-פשיזם הוא פולחן המסורת. ודאי, המסורתנוּת עתיקה פי-כמה וכמה מהפשיזם. לא המחשבה הקתולית הקונטר-רבולוציונית של אחרי המהפכה הצרפתית קידשה לראשונה את המסורת, שכן קדמה לה המסורתנות של התקופה ההלניסטית המאוחרת שהיוותה תגובת נגד לרציונליזם של יוון הקלאסית. באגן הים התיכון התחילו בני דתות שונות (שרובן התקבלו בסובלנות על ידי הפנתיאון הרומי) לחלום על ההתגלות שהאנושות זכתה לה בשחר ההיסטוריה שלה. לפי המיסטיציזם המסורתני, נותרה ההתגלות הזאת נסתרת במשך זמן רב תחת צעיף השפות הנשכחות – בהירוגליפים המצריים, בַרוּנים הקלטיים, במגילות הדתות הקדומות והבלתי ידועות כמעט של אסיה. 

 

תרבות חדשה זו היתה בהכרח סינקרטיסטית. סינקרטיזם איננו אך ורק, כפי שכתוב במילון, "צירוף של כמה רעיונות או פרקטיקות", שכן צירוף כזה מוכרח להתייחס בסובלנות לסתירות פנימיות. בכל אחד מהמסרים המקוריים יש חכמת זהב, וככל שהם אומרים דברים שונים שאינם מתיישבים איש עם זולתו הרי זה רק משום שהם מרמזים, אלגורית, על אותה האמת הקמאית האחת. 

 

כתוצאה מכך, לא ניתן לקדם את החינוך. האמת כבר הובהרה אחת ולתמיד ועלינו רק לפרש את המסר העמום ולחלצה ממנו. 

 

עלינו רק להתבונן בתוכנית הלימודים של כל תנועה פשיסטית כדי למצוא הוגים מסורתניים ידועים. את הגנוסיס הנאצי הזינו גורמי פולחן מסורתניים, סינקרטיסטיים. המקור התיאורטי המשפיע ביותר של תיאוריות הימין האיטלקי החדש, יוליוס אֶבולה, מיזג את הגביע הקדוש עם הפרוטוקולים של זקני ציון, אלכימיה עם האימפריה הרומית-גֶרמאנית הקדושה. עצם העובדה, שכדי להפגין את פתיחות הדעת שלו הרחיב הימין האיטלקי את גבולות הסילבוס שלו כדי שיכלול את דה מַאיְסְטְרֶה [De Maistre], רֶנֶה גֶנוֹן [Guenon], כמו גם גראמשי – מהווה הוכחה חותכת לסינקרטיזם. 

 

סקירת מדפי "העידן החדש" בחנויות הספרים האמריקניות תמצא שם אפילו את אוגוסטינוס הקדוש, אשר, עד כמה שידיעתי מגעת לא היה פשיסט. ואולם הצירוף של אוגוסטינוס [כוונתו ככל הנראה לאוגוסטינוס של "עיר האלוהים"] וסְטוֹנְהֶנְג' – זה כבר תסמין לקדם-פשיזם. 

 

2. מסורתנות מניחה את דחיית המודרניזם. הן הפשיסטים הן הנאצים העריצו טכנולוגיה, זאת למרות שבדרך כלל מתנגדים לה המסורתנים, הסבורים כי היא שוללת את ערכי המסורת הנעלים. עם זאת, למרות שהנאציזם התגאה בהישגיו התעשייתיים הוא שיבח את המודרניזם רק על פני השטח של אידאולוגיה שהיתה מבוססת על "דם ואדמה" (Blut und Boden). דחית העולם המודרני הוסוותה בתור התכחשות לדרך החיים הקפיטליסטית, זאת שעה שעניינה העקרוני היה דחית הרוח של 1789 (ושל 1776, כמובן). הנאורות, עידן התבונה, נתפסו בתור ראשית קלקול המידות המודרני. במובן זה, ניתן להגדיר את הפשיזם בתור אי-רציונליזם. 

 

3. אירציונליזם נסמך מטבעו על פולחן הפעולה-לשם-פעולה. בהיות הפעולה יפה כשהיא לעצמה יש לנקוט בה טרם, או ללא, מחשבה מקדימה איזושהי. חשיבה היא צורה של סירוס. נובעת מכך הטלת ספק בתרבות עד כמה שהיא מזוהה עם נטיות ביקורתיות. אי-האמון החשדני בעולם האינטלקטואלי היה מאז ומתמיד סימפטום  קדם-פשיסטי, החל מן ההצהרה המיוחסת לגֶרינג ("ברגע שאני שומע את המלה תרבות אני מושיט את ידי אל האקדח") ועד לשמוש הנפוץ בביטויים כמו "אינטלקטואלים מנוונים", "ראשי-ביצה" "סנובּים חלשלושים", "האוניברסיטאות הן קינֵי אדוּמים". עיקר עיסוקם של האינטלקטואלים הפשיסטים הרשמיים היה מתקפה על התרבות המודרנית והאינטליגנציה הליברלית בטענה לבגידה בערכי המסורת. 

 

martine-franck-professor-colalucci-restorer-of-the-sixtine-chapel-1990-magnum-photos
Martine Franck, פרופסור קלאלוּצ'י, רסטורטור של הקפלה הסיסטינית, 1990. Via Magnum Photos

 

4. אין בנמצא אמונה סינקרטיסטית המסוגלת לסבול ביקורת אנליטית. רוח ביקורתית עושה הבחנות, וההבחנה היא תו של מודרניזם. הקהילה המדעית בתרבות המודרנית מעלה את אי-ההסכמות על נס כדרך לשיפור הידע. מבחינת הקדם-פשיזם, אי-הסכמה היא בגידה. 

 

5. חוץ מזה, אי-הסכמה היא סימן של גיוון. הקדם-פשיזם צומח ומבקש אחר קונצנזוס באמצעות ניצול וליבוי הפחד הטבעי משוֹנוּת. המשיכה הראשונית של תנועה פשיסטית או מבשרת פשיזם נמצאת בפניה שלה נגד פולשים. כי כן, קדם-פשיזם הוא גזעני בהגדרה.  

 

6. קדם-פשיזם נובע מתסכול אישי או חברתי. זה מדוע אחד המאפיינים המייחדים את הפשיזם ההיסטורי היה שהוא משך אליו את מעמד הביניים המתוסכל, מעמד שסבל מהמשבר הכלכלי או מרגשי השפלה פוליטית והיה מפוחד מהלחצים שהופעלו עליו מצד קבוצות נמוכות יותר במדרג החברתי. בימינו, שעה ש"הפרולטרים" של פעם הנם כבר זעיר בורגנים (ועמי הארצות [אקו משתמש כאן במושג "lumpen", מושג מרקסיסטי שעניינו הנבערים שבקרב מעמד הפועלים, נמוכי המצח, ניתן לקרוא להם] מודרים בין כה וכה ברובם מן הבמה הפוליטית), ימצא הפשיזם של מחר את הקהל שלו בקרב רוב חדש. 

 

7. לאנשים החשים כי נגזלה מהם זהותם החברתית המובהקת אומֵר הקדם-פשיזם כי זכות אחת בלבד להם, זו המצויה לכל, והיא להיוולד באותה הארץ. זהו מקורה של הלאומנות. זולת זאת, רק אויבי האומה ואך ורק הם יכולים להעניק זהות. בשורש הפסיכולוגיה של הפשיזם הקדמאי שוררת לכן האובססיה למזימה, בינלאומית על פי רוב. מן ההכרח שתומכי הפשיזם יחושו כי הם נתונים במצור. הדרך הקלה לפתרון המזימה נמצאת בִפְניה לקסנופוביה. אבל על הקנוניה לבוא גם מבפנים: היהודים הם בדרך כלל המטרה הטובה ביותר לחשד על שום יתרונם בעניין זה, בהיותם בו בזמן הן בפנים הן בחוץ. את הדוגמה המובהקת לאובססית המזימה בארה"ב ניתן למצוא בספרו של פאט רוברטסון, "הסדר העולמי החדש", אך כבר ראינו באחרונה שיש בנמצא רבים אחרים כמותו. 

 

john-f-lewis-shylock-1910-the-national-media-museum-bradford-uk
John F. Lewis, שַׁיְלוֹק, 1910. The National Media Museum, Bradford, UK

 

8. על התומכים לחוש מושפלים בידי עושרם וכוחם הראוותני של אויביהם. בילדותי לימדו אותי לחשוב על האנגלים כעל אנשי חמש-הארוחות ביום. הם אכלו ביתר תדירות מאשר האיטלקים, העניים אמנם אך פכחים. היהודים עשירים ומסייעים איש לרעהו באמצעות רשת חשאית של עזרה הדדית. עם זאת, צריכים התומכים להיות סמוכים ובטוחים בלבם כי ביכולתם להדביר את אויביהם. כך, באמצעות הסטה מתמדת של מיקוד הרטוריקה, נמצאים האויבים בה במידה חזקים ביותר כחלשים ביותר. ממשלות פשיסטיות מואשמות בכך כי נגזר עליהן להפסיד במלחמות מכיוון שמטבען אין להן היכולת להעריך ללא משוא פנים את כוחו של האויב. 

 

9. לדידו של הקדם-פשיזם אין מאבק על החיים – להפך, כל קיומם של החיים הוא לשם המאבק. מטעם זה ערכי השאיפה לשלום ופציפיזם אינם יותר מיחסֵי-מַעַל עם האויב. זה רע, משום שהחיים הם לוחמה מתמדת. הדבר גורם, בתורו, לתסביך אָרמַגַדוֹן. מכיוון שאת האויבים יש להביס אזי מוכרח שיהיה קרב אחרון שאחריו תשלוט התנועה בעולם. ואולם, "פתרון סופי" שכזה מניח תקופת שלום בעקבותיו, תור זהב, הסותר את עקרון המלחמה המתמדת. אין ולו מנהיג פשיסטי אחד שהצליח לפתור את הקושי הזה. 

 

10. אליטיזם מהווה פן אופייני של אידאולוגיה ריאקציונרית, זאת עד כמה שהיא אריסטוקרטית ביסודה ומיליטריזם אריסטוקרטי מניח באכזריות את הבוז לחלש. לכן, אין הקדם-פשיזם יכול אחרת מלצדד באליטיזם עממי. כל אזרח שייך ללאום הטוב ביותר בעולם, חברי המפלגה הם המשובחים בקרב האזרחים ולכן כל אזרח הוא חבר (או צריך להיות חבר) המפלגה. ואולם, אי-אפשר שיהיו אצילים בלי שיהיו פְּלֶבֵּיִים. המנהיג, היודע כי למעשה לא קיבל את כוחו באופן דמוקרטי גם יודע כי כוחו מתבסס על חולשת ההמונים, החלשים כל-כך עד שהם נזקקים וזכאים מטעם חולשתם לשליט. מכיוון שהקבוצה מאורגנת באופן היררכי (בהתאם למודל הצבאי), אזי כל מנהיג זוטר רוחש בוז לכפופים לו שכל אחד מהם בז, בתורו, לנחותים ממנו-עצמו. עובדה זו מְתַגְברת ומחזקת את תחושת האליטיזם ההמוני.  

 

herbert-list-conversation-about-a-rose-palermo-1950-stephen-daiter-gallery-chicago
Herbert List, שיחה על ורד, פָּלֵרְמוֹ, איטליה, 1950. Stephen Daiter Gallery, Chicago

 

11. בהתאם להשקפה כזאת מחונך כל אחד להיעשות גיבור. בכל מתודולוגיה הגיבור הוא ישות היוצאת מגדר הרגילוּת, אבל בקדם-פשיזם ההרואיזם הוא נורמה. פולחן הגבורה קשור ישירות עם פולחן המוות. אין זה מקרה שסיסמת הפלנגיסטים של פראנקו היתה Viva la Muerte – יחי המוות! בחברות שאינן פשיסטיות נאמר לציבור כי המוות אמנם איננו רצוי אך יש לקבלו בכבוד ונאמר למאמינים, כי זוהי הדרך הכואבת להשיג אושר על-טבעי. לעומת זאת, משתוקק הקדם-פשיסט למוות הרואי, המקודם בציבור בתור הגמול לחיים ההרואיים. הגיבור של הקדם-פשיסט מצפה בחוסר סבלנות למותו. בקוצר רוחו זה, הוא ממהר לרוב לשלח אנשים אחרים אל מותם. 

 

12. מכיוון שהן המלחמה המתמדת הן ההרואיזם הם משחקים שקשה לשחקם מעביר הקדם-פשיסט את תשוקתו לכוח לעניינים סקסואליים. זה מקורו של המאצ'ואיזם (המניח זלזול בנשים וחוסר סובלנות וגינוי כלפי הרגלים מיניים חריגים, החל מהתנזרות ועד להומוסקסואליות). ומכיוון שאפילו סקס הוא משחק שקשה לשחקו, נוטה הגיבור הקדם-פשיסט לשחק בכלי נשק – פעילות המהווה תחליף פאלי למעשה עצמו. 

 

william-h-mortensen-1897-1965-lamour-c-1936-via-all-art
William H. Mortensen, אהבה, סביבות 1936. Via All-Art

 

13. הקדם-פשיזם מתבסס על פופוליזם סלקטיבי, פופוליזם איכותני, ניתן לומר. בדמוקרטיה, יש לכל אזרח ואזרח זכויות אינדיוידואליות, בעוד שלאזרחים כולם ובכללותם יש השפעה פוליטית רק מצד הכמות – על היחיד להשמע להחלטות הרוב. לגבי הקדם-פשיזם, לעומת זאת, אין לאנשים אינדיבידואלים שום זכות שהיא בתור שכאלה: העם נחשב לאיכות, ישות מונוליטית המבטאת את הרצון המשותף. ומכיוון שאין זה מן האפשר שלכמות גדולה של בני אדם יהיה רצון משותף מתיימר המנהיג להיות מפרשו של הרצון הזה. לאחר שאיבדו את כוחם לייצוג, חדלים האזרחים מלפעול והם נקראים לשחק בתפקיד העם גרידא. העם, אם כך, איננו אלא פיקציה תיאטרלית. אין לנו עוד צורך בכיכר ונציה ברומא או באיצטדיון של נירנברג כדי להבין טוב-טוב מהו פופוליזם איכותני. עתידנו מבטיח לנו פופוליזם טלוויזיוני או אינטרנטי, שבו התגובה הרגשית של קבוצה נבחרת מקרב האזרחים תוצג ותתקבל בתור קולו של העם. 

 

עקב הפופוליזם האיכותני שלו מוכרח הפשיזם הקדמאי לצאת נגד ממשלות פרלמנטריות "רקובות". אחד המשפטים הראשונים שהשמיע מוסוליני בפרלמנט האיטלקי היה, "יכולתי להביא לשינוי גמור של המקום האטום והעגום הזה בהפיכתו למחנה עבוּר המַאנִיפּוֹלִים שלי" – "מאניפולים" היו יחידות בלִגיוֹן הרומאי. לאמתו של דבר, הוא מיהר ומצא מעון טוב יותר למאניפולים שלו, אך מיד אחר כך גם חיסל את הפרלמנט. אי-מתי שפוליטיקאי כלשהו מטיל ספק בלגיטימיות של הפרלמנט משום שהוא איננו מייצג עוד את "קולו של העם" צריך לעלות באפנו ריחו של הקדם-פשיזם.

 

herbert-list-germany-munich-glyptothek-roman-statue-winter-of-1945-46-magnum-photos
Herbert List, מוזיאון גְלַיְפְּטוֹתֵק, מינכן, חורף 1945-1946. Via Magnum Photos

 

14. הקדם-פשיזם מדבר בשִׂיחָדָש. השיחדש הומצא על ידי אורוול בספרו 1984 בתור שפתו הרשמית של "סוצאנג", דהיינו הסוציאליזם האנגלי. ואולם יש גורמים בקדם-פשיזם המקיימים שותפות עם צורות שונות של דיקטטורה. כל ספרי הלימוד, הנאציים והפשיסטיים גם יחד, עשו שמוש במילון מונחים מדולדל ובתחביר אלמנטרי, זאת בכוונת מכוון להפחית ככל האפשר בכלים המאפשרים הסקת מסקנות ביקורתית. אבל עלינו להכין עצמנו להכרת סוגים אחרים של שיחדש, גם כאלה המסווים עצמם למתכונת תמימה לכאורה של תכנית ראיונות טלוויזיונית. 

 

בבוקר ה-27 ביולי 1943 נאמר לי כי לפי דיווחים ברדיו קרס המשטר הפשיסטי ומוסוליני נעצר. כששלחה אותי אמי לקנות את העיתון, ראיתי כי כותרות העיתונים בדוכן הקרוב שונות מהצפוי. יותר מכך, קריאת הכותרות גילתה לי כי כל אחת מהן שונה מחברתה. קניתי מבלי לברור בין העיתונים אחד מהם, וקראתי מסר שפורסם בדף הראשון והיה חתום בידי חמש או שש מפלגות פוליטיות – ביניהן המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, המפלגה הקומוניסטית, המפלגה הסוציאליסטית, ה- Partito d'Azione והמפלגה הליברלית. 

 

עד אז, האמנתי כי בכל מדינה קיימת רק מפלגה אחת ויחידה וכי באיטליה זוהי ה-Partito Nazionale Fascista, המפלגה הלאומית הפשיסטית. עתה גיליתי כי יכולות להיות בארצי כמה וכמה מפלגות. ומכיוון שהייתי ילד פיקח, הבנתי מיד כי המפלגות הללו לא יכלו לצוץ פתאום במשך הלילה וכי היה עליהן להתקיים זה זמן בתור אירגונים חשאיים. ההכרזה בעמוד הראשון חגגה את קץ הדיקטטורה ואת שיבת החירות: חופש הביטוי, העיתונות, ההתאגדות הפוליטית. המלים "חירות", "דיקטטורה" "חופש" – קראתי אותן עתה זה בפעם הראשונה בחיי. נולדתי מחדש כבן תרבות המערב בזכותן של המלים החדשות הללו. 

 

keith-carter-george-washington-1990-etherton-gallery-tucson-arizona
Keith Carter, ג'ורג' וושינגטון, 1990. Etherton Gallery, Tucson, Arizona

 

עלינו לשמור על עירנותנו, פן תחזור ותישָכח משמעותן של המלים האלה. הקדם-פשיזם עדיין שורר סביבנו, גם כשאין הוא לובש מדים. כל-כך קל היה לנו אם היה מאן דהו מופיע על בימת העולם באמרו, "ברצוני לפתוח מחדש את אושוויץ, אני רוצה שהחולצות השחורות יצעדו שוב בככרות איטליה." החיים אינם פשוטים כל-כך. הקדם-פשיזם יכול לשוב בתחפושות שאין תמימות מהן. חובתנו היא לחשוף אותו ולהצביע על כל מקרה חדש ומחודש שלו – בכל יום, בכל חלק של העולם. ראוי לנו להזכר בדברים שאמר נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט ב-4 בנובמבר 1938: 

 

"עלי להעז בהצהרת תכלית, כי אם תחדל הדמוקרטיה האמריקנית להתקדם בעוז רוח, יום ולילה ובאמצעי שלום, ברדיפתה אחר טובתם של האזרחים שלנו, רובם ככולם, יגבר כוחו של הפשיזם בארצנו."

 

חירות ושחרור הם משימה שאין לה סוף. הניחו לי לסיים בשיר מאת פרנקו פוֹרְטִינִי: 

 

Sulla spalletta del ponte

Le teste degli impiccati

Nell'acqua della fonte

La bava degli impiccati

 

Sul lastrico del mercato

Le unghie dei fucilati

Sull'erba secca del prato

I denti dei fucilati.

 

Mordere l'aria mordere i sassi

La nostra carne non è più d'uomini

Mordere l'aria mordere i sassi

Il nostro cuore non è più d'uomini.

 

Ma noi s'è letto negli occhi dei morti

E sulla terra faremo libertà

Ma l'hanno stretta i pugni dei morti

La giustizia che si farà.

 

 

(On the bridge's parapet

The heads of the hanged

In the flowing rivulet

The spittle of the hanged.

 

On the cobbles in the market-places

The fingernails of those lined up and shot

On the dry grass in the open spaces

The broken teeth of those lined up and shot.

 

Biting the air, biting the stones

Our flesh is no longer human

Biting the air, biting the stones

Our hearts are no longer human.

 

But we have read into the eyes of the dead

And shall bring freedom on the earth

But clenched tight in the fists of the dead

Lies the justice to be served.)

 

     – poem translated by Stephen Sartarelli

 

 

rene-burri-itali-lombardia-region-milan-1953-magnum-photos
Rene Burri, מילאנו, איטליה, 1953. Via Magnum Photos

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: