משל העיוורים

 

פיטר ברויגל האב, "עיוור מדריך את העיוורים", או "משל העיוורים", 1568. דיסטמפר (טמפרה מעורב בדבק בהמות) על בד,  Museo di Capodimonte , נאפולי

פיטר ברויגל האב, "עיוור מדריך את העיוורים", או "משל העיוורים", 1568. דיסטמפר (טמפרה מעורב בדבק בהמות) על בד,
Museo di Capodimonte , נאפולי

 

תמונות מברויגל: משל העיוורים

 

צִיוּר נוֹרָא וּמְשֻׁבָּח זֶה

מְשַׁל הָעִוְּרִים

לְלֹא אָדֹם

 

בַּקּוֹמְפּוֹזִיצְיָה מַרְאֶה קְבוּצַת

קַבְּצָנִים מוֹלִיכִים

זֶה אֶת זֶה בַּאֲלַכְסוֹן כְּלַפֵּי מַטָּה

 

לְאֹרֶךְ כָּל הַבָּד

הָחֵל בְּצַד אֶחָד וְכוֹשְׁלִים

בַּסּוֹף אֶל תּוֹךְ בִּצָּה

 

שֶׁבָּהּ הַצִּיּוּר

וְהַקּוֹמְפּוֹזִיצְיָה נִגְמָרִים וּמֵ-

אֲחוֹרֶיהָ שׁוּם אִישׁ רוֹאֶה

 

לֹא מְיֻצָּג תָּוֵי פְּנֵיהֶם

בִּלְתִּי-מְגֻלָּחִים הַמְּרוּ-

דִים עִם מְעַט מִטַּלְ-

 

טְלֵיהֶם הָעֲלוּבִים אַגָּן

לְמִתְרַחְצִים בִּקְתַּת

אִכָּר נִרְאֵית וְחֹד כְּנֵסיָּה

 

הַפָּנִים מוּרָמוֹת

כְּאִלּוּ מוּל הָאוֹר

אֵין פְּרָט מְיֻתָּר

 

לְקּוֹמְפּוֹזִיצְיָה אִישׁ אִישׁ

הוֹלֵךְ בְּעִקְּבוֹת הָאֳחֵרִים מַקֵּל

בְּיָדוֹ כִּמְנַצֵּחַ אֶל הָאָסוֹן

 

William Carlos Williams, The Parable of the Blind, Pictures from Brueghel and Other Poems: Collected Poems 1950-1962, New Directions Publishing, 1962

מתרגם: ה. בנימין, "מוקדש לנתן זך – אמן הפָסוק העברי", סימן קריאה 17-16, עורך: מנחם פרי, עורכי משנה: נסים קלדרון, משה רון; אפריל 1983, עמ. 480

 

ויליאם קארלוס ויליאמס מצוטט כמי שאמר כי ניסה "למזג את השירה והציור. לעשות שהם יהיו אותו דבר". שירו "משל העיוורים" ממחיש דבריו אלה. אנו מובלים דרכו ללא סימני פיסוק כלשהם, מגששים ונכשלים על גבי מקפי-נגף פתאומיים שהונחו בקצות שורה ונופלים. אבל ברכּות נופלים, מפורקים מצורות נלמדות של חלל וזמן אל מעוף בַּמימד השירי ההופך כגרב את פנימיותנו לחיצוניות. בינתיים, עוברים רשמינו בין החושים השונים עד מערבולת, שתפלוט אותנו, בסופו של דבר, על גדות "כתם העיוורון" שלנו, לחזות בו.

 

אם קריאה היא נהיגה מחשבתית בכביש ללא תחנת ממשות סופית, הנה נרמזת לנו כאן תאונת התחדשות. שיר זה, המסרב לקריאה מיומנת לא כל שכן לקריינות, מתנתק בכך במפגיע מעברה של השירה. הרושם חזק במיוחד בקריאה ראשונה. אין זה שיר שיכול לכנס קהל לא כל שכן להניע לפעולה. וככזה, אין לו לא נשק ולא שייכות. ומשאין לו דפוס של קבע והוא מתנגד להולכה המילולית ולמהלך המשפטי, אזי לא ניתן לכונן באמצעותו לא מסורת (זמן) ולא חוק (טריטוריה כנסייתית). ובכך, ועד כמה שאמנות אכן מחוללת תודעה, שירו של ויליאם קארלוס ויליאמס הוא "כמו ציור" – ולאו דווקא ביומרה להוות תמונה, חלון דימויי או איור.

 

כי השיר של ויליאמס עושה כמעשה ברויגל ב"משל העיוורים" שלו, שבו מתעוות החלל הציורי להפיל את המבט שמאלה, לשאול תחתיותיה של הנִראוּת כדי למוטט, תחתינו ותחת הכנסיה הנעוצה בשמיים, את הדוֹגמה שביסודות האמת המקובלת. העין מתקשה להאחז בקומפוזיציה והלב מתקשה להאחז בעיוורים ונאלץ לבוז להם ולשתף בכך פעולה עם המבנה הכנסייתי האטום. ויחד עם התמוטטות הקרקע מטה לתהום אנו נתפסים בחלחלה מנעֵרת ומטלטלת: לא לדמויות המצוירות העיוורון, כי לנו הוא.

 

ההקשר ההיסטורי, זה הנותן אישוש משוער לרעיונות הפוליטי-תיאולוגיים שהדריכו את הצייר, הוא איננו הכרחי כאן כלל לרפלקסיה. די לנו להתבונן באובייקט מופלא זה של תמוטת הראות. נוכל גם לשוב למקור המשל בבשורה על פי מתי, שם מלמד רבי ישוע מנצרת את תלמידיו כי מוסר והלכה זרים זה לזה במהותם וכי זרות זו, היא שגם מקיימת אותם בתווך היחסים שבין היחיד לַקהילה וקודם לכך בינו לבין עצמו. המאמין, נאמר לנו שם, לעולם לא "יעשה וישמע". הזרות, המוזרות, הפרדוקס שבדבר צורם את אוזננו ממש. אבל, אם אמונה פירושה האמונה כי האדם, כל אדם באשר הוא ובתור שכזה, הנו "צלם" ו"בן אל", אלוהי וקדוש, הנה מתרחש נס ומה שצרם לנו קודם כחסר הגיון מתברר לנו עתה כהגיון נשגב מכל הגיון. את ישוע ההיסטורי צלבו מוליכי הכוח של זמנו ומקומו, אמנם, אבל הכנסיה, כך מראה לנו ברויגל בסניטה, היא זו הצולבת וממשיכה את הבשורה שלו.

 

שתי גרסאות שהן אחת יש כאן, הקושרות יחד את השאיפה לטוב המוסרי עם האמונה ועם סירוב וסרבנות. עניינה של תורת המוסר של ישוע, המקבלת ביטויה גם בפרק ט"ו של הבשורה על פי מתי, היא בכך, שמוסר הוא אלוהי עד כמה שאיננו מחייב ואיננו מניח משמעת עיוורת. אין למוסר כזה מושג והגיון קבועים. חוקים וצווים נלמדים ("מצוות אנשים מלומדה") יהיו לעולם מוגבלים למקום, לזמן ולעניין, ייחשבו הללו טובים ומועילים ככל שייחשבו. כמובן, אין מדובר כאן בעבודת השם על פי פרשנותו של ישעיהו ליבוביץ', הקרובה ל"אני מאמין דווקא על שום האבסורד" (Credo quia absurdum) של טרטוליאן. גם אין מדובר בפידאיזם לותרני שקם בתקופתו של ברויגל, המנתק את מציאות חייו של האדם מן המימד האלוהי. ובכלל, אם היה ישוע האיש יודע כי דת חדשה ותאבת כוח תקום בשמו הרי היה נחרד.

 

בעל פרס ישראל דוד פלוסר, שכתב ביוגרפיה פוקחת עיניים לאותו איש מופלא, העיד כי היא נכתבה באהבה והערצה למי שהגדירו "גאון רוחני". "שאיפתי היא בפשטות לשמש שופר למשנתו של ישו בימינו", הוא כתב בהקדמות לביוגרפיה הזאת. על תורת המוסר האמונית של ישוע הוא כותב שם כך:

 

"ובכן, התפיסה של ישו את הצדק האלוהי אינה שייכת לתחום החשיבה הרציונלית, אבל גם אם איננו יכולים לכמת אותה כמו במקרה של 'מידה כנגד מידה' אין זה אומר שהיא מעל להשגתנו. זוהי התפיסה המובילה לבשורת המלכות שבה האחרונים יהיו ראשונים והראשונים אחרונים. היא גם מובילה מדרשת ההר עד לגולגולתא שעליה מת הצדיק מות פושע. זו תפיסה מוסרית במובן העמוק של המילה ובאותה עת תפיסה שמתקיימת מעבר להבחנות המקובלות בין טוב לרע. במסגרת השקפה פרדוקסלית זו, כל המעלות ה'חשובות' המקובלות, כמו גם אישיות נאותה, כבוד וההתעקשות הגאה על קיום הדרישות הפורמליות של התורה, מתגלות כנעדרות שלמות וחלולות. סוקרטס נקט גישה ביקורתית ביחס לפעילותו השכלית של האדם. ישו הפעיל גישה כזו ביחס ליסודות המוסר שלנו. שניהם הוצאו להורג. האם זה מקרי בלבד?" (פלוסר, עמ. 124)

 

באמצעות הביוגרפיה של ישוע מטהר פלוסר את הדמות ההיסטורית מן הכוח הקוסמי האַלים שהעניקה לו הכנסיה הנוצרית, כוח שהאצילה על עצמה. ניצב לעומת דמות העוועים של הצלוב הכל-יכול הכנסייתי מושג "המלכות", הפרדוקסלי לתפיסתנו, של עוצמה ללא כוח שיסודה בסוברניות מוסרית הזוהרת באדם כשמש שאינה מטילה צל, שוֹרה בכל ופטורה ממגבלות של זמן ומקום. "אני מקווה שאי-פעם בעתיד ישתפר המצב, והכנסיה תתחיל לייחס יותר חשיבות למסר של ישו", אומר פלוסר באפילוג לביוגרפיה (עמ. 229).

 

כן. הוויתור על הכוח נמצא בשורש הבשורה של ישוע. כך, ורק כך יש להבין את "הושטת הלחי השניה": לא ככניעות רופסת כי אם כסירוב שאין בו פשרה לכל הפעלת כוח, בין בפיתוי, גם של הנפש האנושית להתאכזר לעצמה; בין באלימות מוחצנת וישירה, במלים או במעשים. ההתנזרות מכוח היא הדרך היחידה לנתק את שרשרת העברת הרעב לכוח מאדם לאדם, בין חברות ובין תרבויות.

 

הכוח ממכר אנוּשוֹת. כשהוא מופעל, הוא מועבר כרעב הלאה, אל מי שהוא מופעל נגדו, כשבו בזמן מתחזקת אחיזתו במפעילו. הרעב לכוח מקבל עוד את עוצמתו הפושה בכל מכך שהוא מאחד צורך עם השתוקקות שקיומה במימד הסימבולי. כך, מתפשט רעב מצמית זה לכוח כמגפה הנוטעת בַנגועים אשלייה של קיימות ומגבירה את עוצמת ההתמכרות שהשתלטה על התודעה ושיעבדה אותה. מה שהציע ישוע לאנושות איננו רק התפכחות מוסרית משכרון הכוח כי אם גם פסיכולוגיה אפיסטמולוגית רוחנית. האסון הנורא של הבשורה בא לה מידיו של השליח פאולוס שסובב אותה על עצמה והפך אותה לכלי המבטיח כוח אבסולוטי. לדת. אין להבין את מושג "החטא הקדמון" הנוצרי אחרת מאשר חילול קודש.

 

אחד מאמצעי ההמנעות מהפעלת כוח הוא במסר ישיר וטהור מכוח. ניתן להניח כי משום כך דבקו גאוני רוח כמו סוקרטס, בודהה וישוע בשיחות פנים אל פנים ונמנעו מלהעלות את הדברים על הכתב המחולל קביעות וסטגנציה. לאסונם, הועברו דבריהם למעגלים חיצוניים במקום ובזמן ובאמצעות מדבררים מטעם עצמם, דוגמת פאולוס שהפך את הבשורה לקרדום וחרב, עד שקשה להפריד בכתביהם את המוץ מן הבר.

 

ואולם, הניצוץ הזה אין להכחידו. משכנו בַמבע נטול הכוח שעם כל ההפרעות והשמושים, לטוב ולרע, אין לו ביסודו תכלית אחרת מאשר עצמו. האמנות היא מבע כזה והתרופה לשמוש הכוחני באמנות היא בה בעצמה. שכן, מועד הכוח להִפָּסֵד לאפס במבחן הזמן והמקום, מבחן המטהר את מעשה האמנות עד שיור גרעינו האסתטי העמיד. האמנות היא מבע ישיר, היא נושא הרוח שאיננו מצווה דבר ומורה את עצמו בלבד. ובכך, האמנות היא אכן אנלוגית למוסר ומקיימת את המופלא האנושי.

 

תחום זה, של המבע האמנותי, הוא האחד שנוכל לומר עליו כמו על זיק הנשגב שבאדם, כי, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". העמידות למפעלות הכוח היא מתכונותיה המובהקות של האמנות, ואפילו היתה כוונת עושיה ומזמיניה לשרת את הכוח. התנ"ך הוא מסר נשגב גם למי שאיננו מוצא בו מפרט קוסמוגוני וערכת הוראות, "הספר היפה ביותר בעולם ועוד בעברית", כדברי (עד כמה שזכרוני איננו מטעה אותי), מאיר שליו. כשהוא מפורק מכוח, התנ"ך, אזי הוא אמנות, מבע אנושי משיב רוח כמו הבשורה שהיתה בפי ישוע. ואם נקבל לגבי התנ"ך את דברי בן עמנו הגדול מנצרת כפי שצוטט בבשורה על פי מתי, נוכל לומר אז, כי האמנות לעולם אין בה פגע ורק במוליכי הכוח המבקשים להשתמש בה, נלחמים בה או קמים עליה לכלותה. חרדתם של כל אלה מפניה היא ההוכחה הניצחת לכך.

 

 

אפשרי:

 

גדעון עפרת, על העיוורון, המחסן של גדעון עפרת

 

עמוס פונקשטיין, ידע כמפתח לישועה, זמנים, 2001 (1989).

 

Bonnie Costello, William Carlos Williams in a World of Painters, Boston Review, 1979

 

The Blind Leading the Blind, Wikipedia

 

הכרחי: 

 

לֶך מַאייבְסְקי, טחנת הרוח והצלב, סרט מ-2011 על פי "התהלוכה לגולגולתא" לפיטר ברויגל האב מ-1564 (טחנת הרוח והצלב, קדימון)

 

לך מאייבסקי, גן התענוגות הארציים, סרט מ-2004 לכבוד תמונה בשם זה של היירונימוס בוש מ-1504 (גן התענוגות הארציים, קדימון)

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: