הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!

 

 

Emma Hauck (1878-1920), ללא תאריך. גרפית על נייר, The Prinzhorn Collection, Die Heidelberger Universitäts-Psychiatrie pathologisiert Kunst אמה הוּק, נשואה ואם לשניים, אובחנה ב-1909בדמנציה פְּרֵקוֹקס (סכיזופרניה). ביום הולדתה השלושים אותה שנה היא אושפזה בבית החולים הפסיכיאטרי של היידלברג, גרמניה, לשם היתה מרותקת כל 11 השנים הבאות עד מותה. במשך כל השנים הללו כתבה לבעלה הנעדר מכתבים למאות, שגם אחד מהם לא נשלח אליו. המכתבים עשויים שכבות על גבי שכבות של שרבוטי דברים בלתי קריאים כמעט, החוזרים בדרך כלל על התחינה "בוא" (Komm), "אהובי בוא" (Herzensschatzi komm).   כיום, שמורים מכתביה של אמה הוק באוסף פרינצהורן לאמנות פסיכיאטרית מתקופת חילוף המאה הקודם. הקים את האוסף היסטוריון האמנות ורופא בית החולים הפסיכיאטרי של אוניברסיטת היידלברג, האנס פרינצהורן.

Emma Hauck (1878-1920), ללא תאריך. גרפית על נייר,
The Prinzhorn Collection, Die Heidelberger Universitäts-Psychiatrie pathologisiert Kunst
אמה הוּק, נשואה ואם לשניים, אובחנה ב-1909בדמנציה פְּרֵקוֹקס (סכיזופרניה). ביום הולדתה השלושים אותה שנה היא אושפזה בבית החולים הפסיכיאטרי של היידלברג, גרמניה, לשם היתה מרותקת כל 11 השנים הבאות עד מותה. במשך כל השנים הללו כתבה לבעלה הנעדר מכתבים למאות, שגם אחד מהם לא נשלח אליו. המכתבים עשויים שכבות על גבי שכבות של שרבוטי דברים בלתי קריאים כמעט, החוזרים בדרך כלל על התחינה "בוא" (Komm), "אהובי בוא" (Herzensschatzi komm).
כיום, שמורים מכתביה של אמה הוק באוסף פרינצהורן לאמנות פסיכיאטרית מתקופת חילוף המאה הקודם. הקים את האוסף היסטוריון האמנות ורופא בית החולים הפסיכיאטרי של אוניברסיטת היידלברג, האנס פרינצהורן.

 

חברה של חברה שלי סיפרה לה פעם על חלום שחלמה, בו מצאה עצמה במחנה ריכוז ובחברת אנה פראנק. הנערה ניצבה מול החולמת בכוחות אחרונים ידה על לבה ואמרה וחזרה ואמרה לה, "אנה פראנק! אנה פראנק!"

 

בעצם היותו מסופר ומדומה, מדומיין, הפך החזיון לשלי. זהו רישום בלהוֹת חי ומציאותי לחלוטין בגרפית ופחם עם אנה פראנק המתחננת על עצמה. אפילו במקרה זה האני-החולם ומדמה הוא "מישהו ששקספיר קרא לו The thing I am", כפי שמגדיר זאת בורחס ("חלומות בלהה", שבעה לילות, 2007), דהיינו, הנוכחות החולמת-נחלמת כשהיא לעצמה.

 

 

Emma Hauck (1878-1920), "בוא", מכתב לבעל, 22.8.1909. גרפית על נייר מכתבים, The Prinzhorn Collection, Die Heidelberger Universitäts-Psychiatrie pathologisiert Kunst געש רגשי פורץ מן המלים החוזרות על עצמן והופך את הדף לרישום נוף חרוץ גאיות לאורכו (למעלה), עליו מוטלת צללית רפאים של כף היד הרושמת (למטה). ואולם דר' פרינצהורן מצא בטביעות הנפש הללו דוגמא לצורת רישום "פרוגניטאלית"(?), "הקרובה ביותר לנקודת האפס ברמת הקומפוזיציה".

Emma Hauck (1878-1920), "בוא", מכתב לבעל, 22.8.1909. גרפית על נייר מכתבים,
The Prinzhorn Collection, Die Heidelberger Universitäts-Psychiatrie pathologisiert Kunst
געש רגשי פורץ מן המלים החוזרות על עצמן והופך את הדף לרישום נוף חרוץ גאיות לאורכו (למעלה), עליו מוטלת צללית רפאים של כף היד הרושמת (למטה). ואולם דר' פרינצהורן מצא בטביעות הנפש הללו דוגמא לצורת רישום "פרוגניטאלית"(?), "הקרובה ביותר לנקודת האפס ברמת הקומפוזיציה". 

 

הגיונם המופלא של החלומות, ובהם דווקא הללו שסִברם חוסר ישע ובעת קיומי, הוא מלמד אותנו כי אנו, המחוללים את הבלתי מסתבר לנו, הרינו המחוללים במופלא את עצמנו. והרי זה הגיונה של האמנות, הגיון מופלא שאין בו חיץ בין אמת הממשות לבין ביטויה של האמת הזאת:

 

"אנה פראנק!": "אני, אני אמתית בכל מובן, אנה! הֱיִי!" בחלום המלה והדימוי חד-הם. בחלום הבליל הלשוני, הסמנטי והמציאותי מתאחד לישות אחת מובחנת אך לא נפרדת. זהו ריבוי תודעות ומֵמדים המכונס באחדות שהיא נעלמת מן ההגיון הער ונפלאה ממנו. החלום – ואִתו כל שאר האמנויות – הוא פטה מורגנה שכל הסבר רק ירחיקוֹהו אל מעבר לאופק ההבנה.

 

Katharina Detzel (1872-1941), האמנית עם בובת גבר בגודל טבעי, תפורה מארג המזרן שלה, ממולא בקש המזרן, עטור בזקן קש,  The Prinzhorn Collection, Die Heidelberger Universitäts-Psychiatrie pathologisiert Kunst, via Flashbak Katharina Detzel (1872-1941), האמנית עם בובת גבר בגודל טבעי, תפורה מארג המזרן שלה, ממולאת בקש המזרן, עטור בזקן קש,  The Prinzhorn Collection, Die Heidelberger Universitäts-Psychiatrie pathologisiert Kunst, via Flashbak קתרינה דטצל נחבשה במוסד פסיכיאטרי ב-1907, זאת לאחר שנחשדה בחבלה במסילת הרכבת במסגרת מחאה פוליטית. נשים רבות נכלאו בתקופה ההיא בבתי משוגעים אחרי שהובחנו כמרדניות כרוניות, גם משום שבמעשיהן הפורעים את הגיון התקופה נחשבו למטורפות וגם ככלי דיכוי מתחסד. טרם שהנאצים רצחו אותה במסגרת תכנית האותנזיה שלהם (תוכנית T4( כתבה דטצל מחזה, יזמה ללא הצלחה הקמת בית מחסה לתינוקות, הקימה מחאה נגד אופן הטיפול בחוסים וגם יצרה דמויות מיניאטורה מלחם לעוס. דמות הגבר שיצרה מהמזרן שלה במוסד שימשה אותה לחבטות שעה שכעסה וכבן זוג לריקוד כשלבה היה טוב עליה. ככלל, שימש לה  אותו "בּוּבּ" סרוגייט ליחסי אנוש שנשללו ממנה. אבל אם נתעקש להתבונן היטב ביציר כפֵּיה של דטצל, נוכל להבחין כי היא לא זנחה כלל וכלל את המרד והמחאה נגד השלטון המינני האבסולוטי, מחאה הנועצת את מבטה האירוני בכזבי הידוע-לכל. מוזרותו המגוחכת של היצור האהוב-שנוא שלה נבטת אלינו כעַין שלישית במרכז גופו. זוהי נקודת מוקד שאיננה, בסופו של דבר, שום דבר חוץ מחור וחור בלבד, קטנטן אמנם כחוד סיכה, אבל כזה שמצליח לחורר את כל תורת "החסר" הלקאניאנית.

Katharina Detzel (1872-1941), האמנית עם בובת גבר בגודל טבעי, תפורה מארג המזרן שלה, ממולא בקש המזרן, עטור בזקן קש,
The Prinzhorn Collection, Die Heidelberger Universitäts-Psychiatrie pathologisiert Kunst, via Flashbak

קתרינה דטצל נחבשה במוסד פסיכיאטרי ב-1907, זאת לאחר שנחשדה בחבלה במסילת הרכבת במסגרת מחאה פוליטית. נשים רבות נכלאו בתקופה ההיא בבתי משוגעים אחרי שהובחנו כמרדניות כרוניות, גם משום שבמעשיהן הפורעים את הגיון התקופה נחשבו למטורפות וגם ככלי דיכוי מתחסד. טרם שהנאצים רצחו אותה במסגרת תכנית האותנזיה שלהם (תוכנית T4) כתבה דטצל מחזה, יזמה ללא הצלחה הקמת בית מחסה לתינוקות, הקימה מחאה נגד אופן הטיפול בחוסים וגם יצרה דמויות מיניאטורה מלחם לעוס. דמות הגבר שיצרה מהמזרן שלה במוסד שימשה אותה לחבטות שעה שכעסה וכבן זוג לריקוד כשלבה היה טוב עליה. ככלל, שימש לה אותו "בּוּבּ" סרוגייט ליחסי אנוש שנשללו ממנה. אבל אם נתעקש להתבונן היטב ביציר כפֵּיה של דטצל, נוכל להבחין כי היא לא זנחה כלל וכלל את המרד והמחאה נגד השלטון המינני האבסולוטי, מחאה הנועצת את מבטה האירוני בכזבי הידוע-לכל. מוזרותו המגוחכת של היצור האהוב-שנוא שלה נבטת אלינו כעַין שלישית במרכז גופו. זוהי נקודת מוקד שאיננה, בסופו של דבר, שום דבר חוץ מחור וחור בלבד, קטנטן אמנם כחוד סיכה, אבל כזה שמצליח לחורר את כל תורת "החסר" הלקאניאנית.

 

 

החלום הוא החולם, עצמו ובו בזמן לעצמו. רק בחלום יכול האני להענות ב"הנני" כאברהם ולצוות כאלוהים, להיות חסר אונים וכל יכול, נפעל ופועל, בן אנוש מפוחד וגבורה רצחנית, גם יחד ובאחד. אבל בעצם הכוליות הזאת מתקיימת גם נפרדותו של האני-החולם מחלומו. שורש הבלהה נעוץ באני הער המחויץ בצעיף הביעותים של הקיום ומתפקד בחלום כנוכח-נפקד. הסיוט הוא הבנה עמוקה באשר למה שמעבר לעצמנו ובה בעת בשורש עצמנו, עצם עצמנו החסר לנו שעה שאנו ערים. מכיוון שתודעתנו הערה איננה אלא מנגנון הישרדות, פוער עליה חדלונה את לועו בשעת המפגש הזאת. וכי מה פירוש הדבר "לצאת מעצמנו"? אני החולם הוא ישות המאיימת על קיומי הער ובחלום הביעותים הם נפגשים. בחלום "אנה פראנק" יכול אני-החולם להיות יהודי ונאצי, אסיר וקלגס (ומה רואים בחלומם משמידי אומות, באמת? על מה חלם היטלר? סביר להניח שחלם באפור, שגור ומשעמם, חלומות של פסיכופט)– אך בכל מקרה כל החלום, כתופעה, הוא סוג תודעה כללית-פרטית, תודעת אני-שאיננו-אני. אמנות.

 

בחלום, אנה פראנק ואיתה החולמת ואני נפלטות מכלא עצמן ושבות להיות הן-עצמן. כל סוגיות הקיום עולות בחלומי-זה. לא כל שכן אנה, בתו של היהודי אוטו פראנק (שם שהוא משפט בן שתי מלים) ועצם מעצמו, עצמוּת שייעדה אותה לאוֹטוֹדָפֶה (Auto-da-fe), העליה למוקד כמבחן האמונה, האש שבה נבחנת "אמת היותה". כל חלום בלהה מעלה את שאלת הקיום, כמובן.

 

כמובן, טמונה בחלום כזה משאלת מוות. ואולם אין מדובר במה שקרוי "אובדנות". המשאלה הטמונה בחלום הבלהה היא למפלט מהכרח הקיום, למפלט מכלא האנושיות ואיתה מחרצובות הגיונו הצר של אני ההישרדות. כלומר, מדובר במשאלת נצח, משאלה שאמנם נתמלאה כבר אך בה בעת גם ממתינה להגשמה (והשאלה היא רק איך ובאיזה תנאים).

 

כך אני תופסת – לא "מבינה", לא "מפרשת" – את השיר "כוחי הולך ודל" של רחל: כריבוי פניות המאחד את האישי והכולי לאמת שאין לפרוט אותה לחלקיה. פניו האפלים של השיר הזה בוהקים במסתורין הנצחי של הדרך לאי-שם שהיא-היא הדרך אלינו.

 

Katharina Detzel, ללא כותרת (השומרוני הטוב), 1919. עפרון על מעטפה חומה,  The Prinzhorn Collection, Die Heidelberger Universitäts-Psychiatrie pathologisiert Kunst

Katharina Detzel, ללא כותרת (השומרוני הטוב), 1919. עפרון על מעטפה חומה,
The Prinzhorn Collection, Die Heidelberger Universitäts-Psychiatrie pathologisiert Kunst

 

כֹּחִי הוֹלֵךְ וָדָל –

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!

הֱיֵה לִי גֶשֶׁר צַר מֵעַל לִתְהוֹם תּוּגָה, מֵעַל תּוּגַת יָמַי.

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!  הֱיֵה לִי נֶפֶשׁ-מָה

הֱיֵה מִשְׁעָן לַלֵּב, הֱיֵה אִילָן מֵצֵל עַל פְּנֵי מִדְבַּר שְׁמָמָה.

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!  הַלַּיְלָה כֹּה אָרֹךְ, הַשַּׁחַר כֹּה רָחוֹק.

הֱיֵה לִי אוֹר מְעַט, הֱיֵה שִׂמְחַת-פִּתְאֹם,

הֱיֵה לִי לֶחֶם חֹק!

 

"חלום אנה פראנק", שירה של רחל וכמוהם מכתביה של אמה הוק לאהובה וה"בוּב" של קתרינה דטצל, אם אמנם כל אלה הם מופעים של תחנוני היות, למרות זאת טמון בהם ההגיון האמנותי. כי, מכיוון שמדובר בפניות סרק החוצה, אל ישות נוכחת-נפקדת שאינה עונה הן הופכות אותנו, נכון יותר את הגיוננו המופלא מאתנו, לנמעניהן. כך קמות כל הפניות הללו להיות "גשר צר מעל לתהום תוגה" שהיא תוגת הקיום בהכרח ותוגת כורח הקיום. הסיוטים והאמנות מציבים למעננו את הגשר הזה ומראים לנו את האפשרות לעבור בו.

 

 

The Prinzhorn Collection

 

Margaret Hennig, Madness Is Female, Women artist-patients from the Prinzhorn 

Collection, Raw Vision Mag. 2006

 

Beyond Reason: Art and Psychosis Works From the Prinzhorn Collection.

 

האחים קוואי (Brothers Quay) בשיתוף פעולה עם המלחין קרלהיינץ שטוקהאוזן, In Absentia (2000), סרט קצר שהוקרן לראשונה ב-2011. הסרט נעשה בהשראת דמותה של אמה הוק.

 

 

2 תגובות to “הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!”

  1. talila Says:

    גילוי מפעים – הציורים האלה, הפוסט הזה, והבלוג בכלל. תודה על נדיבות הלב והרוח.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: