צ'ארלס בוקובסקי: לא בשבילנו

 

Giovanni Battista Piranesi, הגלגל הענק, מתוך סדרת "בתי הכלא הדמיוניים", 1761. תצריב,
 Princeton University Art Museum, New Jersey

 

המו"ל של Black Sparrow Press, ג'ון מרטין, הציע ב-1969 לצ'ארלס בוקובסקי תשלום חודשי קבוע בסך 100 דולר עד סוף חייו ובתנאי שיתפטר מעבודתו בדואר ויקדיש את כל זמנו לכתיבה. בוקבוסקי, אז בן 49, קיבל את ההצעה ובתוך שבועות אחדים הניח על שולחנו של מרטין את הרומן הראשון שלו, שירות הדואר (Post Office), אוטוביוגרפיה ספרותית הנחשבת כיום יצירת מופת. את המכתב המתורגם כאן שלח בוקובסקי למרטין 15 שנים לאחר מכן.

 

 

12.8.1986

 

הלו ג'ון:

 

תודות על מכתבך הטוב. לא יזיק, לדעתי, להזכר מדי פעם מאין באנו ואתה יודע מאין באתי אני. אפילו האנשים שמנסים לכתוב או לעשות על זה סרטים אין להם מושג. הם קוראים לזה "9 עד 5". זה אף פעם לא מתשע עד חמש. אין הפסקה של ממש לצהרים במקומות האלה ולמען האמת, ברובם אתה בכלל לא אוכל צהרים אם אתה רוצה לשמור על מקום העבודה שלך. וכמובן, יש את השעות הנוספות שאף פעם לא נרשמות כמו שצריך בהנהלת החשבונות ואם אתה מתלונן על זה, תמיד יש פראייר אחר שבא לתפוס את המקום שלך.

 

אתה מכיר את האמרה הנושנה, "העבדות כלל לא חוסלה, רק הורחבה לכלול את כל יתר הצבעים."

 

ומה שהכי מכאיב זה הניוון האנושי של אלה שמאימת החלופה הגרועה יותר נלחמים ונאחזים בעבודות השנואות שלהם. אנשים מתרוקנים פשוט. נותרים מהם רק גוף ורוח מפוחדת וצייתנית. הצבע עוזב את העין. הקול מתכער. והגוף. השיער. הצפורנים. הנעלים. הכל.

 

כשהייתי צעיר לא יכולתי לתפוס איך יכולים אנשים להשליך את חייהם למען תנאים כאלה. כזקן, אני עדיין לא תופס את זה. מה זה נותן להם? סקס? טלוויזיה? מכונית בתשלומים חודשיים? או ילדים? ילדים שמוּעדים אף הם לעשות אותו הדבר?

 

בתחילה עוד הייתי צעיר וטיפש דיי כדי לדבר עם חברי לעבודה: "הי, הבוס שלנו יכול להכנס לכאן בכל רגע ולפטר סתם ככה את כולנו, עוד לא הבנתם את זה?"

 

הם רק תלו בי עיניים כי העליתי משהו שהמוח שלהם סירב להתמודד אתו. ועכשיו יש פיטורים נרחבים בתעשיה (מפעלי הפלדה גמורים, שינויים מבניים בסקטורים האחרים). מאות ואלפים מהם שפוטרו פניהם מוכים  בהלם.

 

"נתתי 35 שנים מחיי…"

 

"זה לא צודק…"

 

"אני לא יודע מה לעשות…"

 

הם אף פעם לא משלמים לעבדים מספיק שייצאו לחופשי, רק כמה שישאיר אותם בחיים כדי לחזור לעבודה. אני יכולתי לראות את זה. מדוע לא יכלו הם? אני הבנתי שאין רע מזה בספסל בפארק ואין רע מזה בלהיות עכבר בארים, אז למה לא להגיע לשם מלכתחילה, עוד לפני שהם ישליכו אותי לשם? לָמה לחכות? כתבתי רק מהתיעוב כלפי כל זה, זה עזר להוצאת הגועל מהמערכת שלי. ואילו כאן, עכשיו, אחרי שהוצאתי לריק את חמישים שנותי הראשונות ואני מה שנקרא סופר מקצועי, נוכחתי שיש עוד תועבות, נוספות על השיטה עצמה.

 

אני זוכר שפעם, כשעבדתי בתור אורֵז במפעל למוצרי תאורה, אמר אחד האורזים פתאום, "אני לא אהיה חופשי אף פעם".

 

אחד הבוסים עבר שם (שמו היה מוֹרי) והוא הוציא קרקור נופת צופים כזה של צחוק, מתענג על העובדה שהבחור הזה במלכודת עולם.

 

כך שהמזל שהיה לי בסופו של דבר, לא משנה כמה זמן זה לקח, להחלץ מהמקומות האלה, העניק לי את האמ-אמא של האושר מסוג האושר שבנס. אני כותב עכשיו מנפש זקנה בגוף זקן, הרבה אחרי הזמן שבו רוב האנשים היו חושבים להמשיך בזה כי מכיוון שהתחלתי מאוחר כל-כך אני חייב לעצמי להמשיך, וכשהמלים מתחילות לרקוד וצריך לעזור לי לעלות במדרגות ואינני יכול עוד להבחין בין דוכיפת למהדק, גם אז ברור לי (בלי קשר למרחק שהשגתי משם), כי תמיד יזכור בי משהו איך שרדתי את הרצח, השחתת הזמן והיֵּגע, לפחות כדי למות מות ישרים.

 

שלא להיות מכרח לבזבז לגמרי את החיים נראה לי כהישג ראוי, אפילו אם לעצמי בלבד.

 

הנער ש'ךָ,

 

הנק

 

 

Giovanni Battista Piranesi, עמוד התווך עם שלשלאות, מתוך "בתי הכלא הדמיוניים", 1761. תצריב,
Princeton University Art Museum, New Jersey

 

ג'ובאני בטיסטה פִּיראנֶזי (Giovanni Battista Piranesi, 1720-1778), מצוטט כמי שהעיד על עצמו, כי אם היו מבקשים ממנו לעצב יקום חדש הוא היה מטורף מספיק כדי לקבל על עצמו את המשימה הזאת.

 

אלדוס האקסלי כתב על בתי הכלא של פיראנזי, כי דייריהם הם למעשה אנחנו,

 

"..הצופים נואשות בעולמות הפאר הללו, בחבלי הלידה הללו – בהדר זה שאין לו משמעות, בזה הסבל האינסופי והבלתי נתפס, שמעל ומעבר יכולתו של אדם להבין ולשאת."

 

אבל לעיני-שלי, האבסורד הקיומי הנשקף מבתי הסוהר של פיראנזי איננו כלל ועיקר על-אנושי במובן הקוסמי, כי אם החברתי, החברתי שהפך מפלצתי ועל-חברתי. כתוצר מלאכותי אין לו דבר ועניין עם אימת האינסוף הקוסמי של בלֵיז פסקל. האימה האסתטית של פיראנזי אמנם נשגבת היא מן הדעת, אך איננה מנותקת עם זאת מן היומיום ואיננה מעוררת כבוד, רק חלחלה. היופי שלו איננו התרופה כי אם המחלה, סימפטום של זוועה. ארכיטקטורת הנשגב, זו המתפשטת, עולה ועוברת את קומת האדם ופורצת את גבולות התפיסה, זו השואפת לגרד את השחקים ולחפון באגרוף ענקים את המרחב הידוע לעין היא תמיד משעבדת, דורסת ושוחקת את ההדדיות האנושית ועוד יותר את אפשרותה. בתי הכלא של פיראנזי הם העקרון הארכיטקטוני של האימפריאליזם הרומאי שהוא התמחה בו. וכמובן, של האימפריאליזם בכלל על כל צורותיו, בראש ובראשונה האימפריאליזם הכנסייתי (והאידאי בכלל), כזה המבסס מטאפיסיקה של שעבוד.

 

ועל זה בדיוק מכתבו המצוטט למעלה של צ'ארלס בוקובסקי. בוקבסקי בוחר בשפת היומיום, הרחוב, הבית והבָּר כדי להשאירה בתווך ההדדיות האנושית ולאפשר לה את המרד, אמנם גם כביטוי של חוסר אונים אך לעולם לא של כניעה.

 

ורק הערה אחת: מי שמבין את בוקובסקי כמי שנושאי כתיבתו הם שתייה וזיונים כביטוי של איזו גבריות משוחררת ממגבלות המוסרנות וגינוניה, מחמיץ, כמובן, את השירה והספרות שלו כולה. הוא בעצמו אומר זאת (אמנם בתבול אירוני וכמשתף פעולה עם המראיין), באחד הראיונות שהעניק לפני מותו. שתיינות איננה מחלה לא כל שכן "בילוי" והתרת רסן. שתיינות היא סולם נואש אל הרוח למי שהסולם שלו שבור, אך לבו חי בו עדיין, לחוש את שבריו נעוצים בו. ככה זה.

 

 

Giovanni Battista Piranesi, אסירים על המשטח התלוי, מתוך סדרת בתי הכלא הדמיוניים, 1761. תצריב,
Princeton University Art Museum, New Jersey

 

המקור למכתבו של בוקובסקי: Charles Bukowski: no to work, Letters of Note

 

 

לעיון נוסף:

 

Bukowski reads "The Secret of My Endurance"

 

לאוניד פקרובסקי, כך זכיתי לרגע במשרה של שומר בכניסה לגן עדן, הארץ, יוני 2015