הטבע הדומם, מאחז ממשות מופלא

 

 

Henri Matisse, זר כלניות, 1918. צבע שמן על בד,  The Barnes Foundation, Philadelphia

Henri Matisse, זר כלניות, 1918. צבע שמן על בד,
The Barnes Foundation, Philadelphia

 

 

זרים ופרחים קטופים הם תת-סוגה של "הטבע הדומם". ההולנדים, הם שפיתחו סוגה זו במאה ה-17, בד-בבד עם עלית הבורגנות ואיתה גם ההפרדה בין "פנים" ל"חוץ". דימוי "הטבע הדומם" הוא מעין מיקרוקוסמוס, "עולם קטן", בעוד דימויי פרחים וצמחים קטופים, בזר, באגרטל ובלעדיו יהיו "טבע קטן". "הנעליים" של ואן גוך, כדוגמה מובהקת, הן התפתחות מהפכנית במסורת "הטבע הדומם" באשר הן חפצים נקלים של עוני ועמל, המלמדים את אדם הנפילה והתפילה. ואילו "החמניות" שלו מלמדות, במהפכנות לא פחותה, את המבוע היוצר, טבעם המשותף של אדם ואלהים.

 

"זר הכלניות" של מטיס הוא מיַצג פשוט כמו, של תת-הסוגה "פרחים קטופים בחדר". הוא "קישוטי" מדי, מענג מכדי לספק את טעם זמננו. כמובן, פשטותו מורכבת. התחביר שלו מלכד לשונות ציוריים לאוקסימורון הרמוני, לדיאלקטיקה פיוטית המלמדת את אמת האמנות. הכלניות, הן צומחות מהמסורת הריאליסטית אך נתונות באובייקט אטום וציורי במופגן המעוטר בבנות דמותן הדקורטיביות. יש לנו כאן עצם שהוא "עצם", וכל מכלול היבטיו מתעתעים זה-בזה בה-בשעה שהם אותו הדבר האחד עצמו. ואילו הרקע, בסגול הנע מן האטום החומרי אל השקוף האווירי, "מתכתב" עם אמנות הדיוקן הרומנטית שביקשה את דרכה, כנגד צו ההגיון, מן הייחודי החד-פעמי אל הרוח. מקטף הטבע של מטיס, המאחד סתירות ומעורר דיסוננס מענג ומעורר, הוא דיוקן מרומז של האמן ושל אמנותו.

 

Rembrandt Harmenszoon van Rijn, הקונכיה, 1650. הדפס תצריב על נייר בגוון שנהב,  The Art Institute of Chicago

Rembrandt Harmenszoon van Rijn, הקונכיה, 1650. הדפס תצריב על נייר בגוון שנהב,
The Art Institute of Chicago

 

ובתחילת הדרך, רמברנדט, המכניס עצם טבעי יחיד לסטודיו, לקשור את האמנות עם יפי הבריאה ולהציב בכל אחת מהן מראה לרעותה. אורה של היצירה בוקע את החומר בנייר צהוב וקִווקווים שחורים. זה האור אותו משורר מאיר ויזלטיר ("דבר אופטימי, עשיית שירים", זמורה-ביתן, 1984):

 

תאוּרה מילולית  

 

וְאָז פֹּעַל חָרִיג יָבוֹא יָדִין

אֶת צֵרוּפֵינוּ הַיּוֹמְיוֹמִיִּים

עַל-פִּי אַמּות-מִדָּה בִּלְתּי צְפוּיוֹת

כְּאוֹר צָהֹב בְּצִיּוּרֵי רֶמְבְּרַנְדְט.

 

 

אף השיר הוא דיוקן עצמי של המשורר, והשירה, המוציאה מצירופי מלים את האור האחר, המופלא. האמנות היא אלכימיה. היא הופכת את האני ל"אני" שאין להגדירו. היא מאחדת את הפרטי עם הכללי באופן שלא ניתן לשחזרו, להפכו לכוח ולנצלו לרעה. היא מסרסת את הגבולות המושגיים שלנו.

 

האמנות החזותית, תמיד-תמיד, אף-גם חרף רצונה, תחלץ את הריאליזם מעצמו, וזאת משום שהאמנות לעולם תצביע גם על עצמה. כך, מגינה עלינו האמנות מזהמת הקיטש הרוחני, זה הנפוץ בגבב הפסיכדלי או הניו-אייג'י, למשל, כמו גם מהצחיחות הפורמליסטית. היא מעוגנת בחומר: מילולי, ויזואלי, מישושי או צלילי ואינה מנסה "לגבור עליו", זאת, בעודה בוקעת אותו ופורצת ממנו מבלי להגיע למקום מבטחים ידוע כלשהו. האמנות, עד כמה שתהיה נואשת לצניעות ולפשטות ודבקה בחומר, תמיד תסרב לצמצום. לעולם לא נוכל להעמידה לא על הצורה, לא על החומר, לא כל שכן על התוכן. תמיד טמון בה סוד עמיד לכל תרגום.

 

Charles Demuth, 1883-1935, תפוחים, לא מתוארך. צבעי מים על נייר,  The Demuth Museum, Lancaster, Pennsylvania

Charles Demuth, 1883-1935, תפוחים, לא מתוארך. צבעי מים על נייר,
The Demuth Museum, Lancaster, Pennsylvania

 

 

"הטבע הדומם" הוא קאמרי בטבעו, עשוי מספָּר ספור של עצמים מסודרים בחדר. ככל שיהיה שופע, תמיד יהיה זה מעין "עולם קטן" בהתייחסותו המרומזת לטבע, לעולם ולעולם האנושי. אפילו אם יציב סולם מן הפרטי אל הכללי הוא לעולם לא יגיע לתחנתו הסופית. "הטבע הדומם" הוא משאת-נפש וכמיהה.

 

Adriaen Coorte, תותי בר בקערה יפנית מתקופת ואן-לי, 1704. שמן על בד, אוסף פרטי.

Adriaen Coorte, תותי בר בקערה יפנית מתקופת ואן-לי, 1704. שמן על בד, אוסף פרטי.

 

מראשיתו, "הטבע הדומם" הוא התרפקות על החומר והחומריות. מההתרפקות הזאת צמחה המסורת של פאור החומר, החומרנות כמסמלת "איכות חיים" ונטועה בהישגים ובסממנים חומריים. זו המסורת האמנותית שאדריאן קורטה, לעיל, הוא מייצג מובחר שלה ושממנה צמחה אומנות השכנוע והתמרון של הפרסום. מצטיינים הדימויים הללו, כמו זה של קורטה, במסרים המתפענחים על סף ההכרה לשכנעה במציאות התעתוע. קורטה מגיש לנו את "טעם החיים" ב"אחו" בדמות כלי נאה ויקר-מציאות "המרחיב דעתו של אדם" והופך "דעת" זו לצרכנית עוועים כפייתית.

 

וזה בדיוק עיסוקו של הדימוי הפירסומי, ערעור הבטחון הקיומי שלנו וקשירתו בהכרח ההתקבלות, הכרח הכרוך באימה (או חברותא או מיתותא). היא משכנעת אותנו, כי זכות הקיום שלנו מותנית ותלויה על הקוּר הדק של יכולתנו החומרית וסממניה. היא שוללת, טורפת ועושה אותנו אופורטוניסטיים. תמיד תאיים עלינו הנפילה מהסולם המופרך המקובל עלינו כגזירה קדומה.

 

Jan Jansz van de Velde, טבע דומם עם כוס יין [שבלולים] ולימון חתוך, 1649. צבע שמן על לוח עץ,  Kunstmuseum Basel

Jan Jansz van de Velde, טבע דומם עם כוס יין [שבלולים] ולימון חתוך, 1649. צבע שמן על לוח עץ,
Kunstmuseum Basel

 

ואילו במיטבה, מרמזת אמנות הטבע הדומם השופע על החיים הטובים באמת, כאלה המתגברים ומתעצמים והופכים כל צורך לתענוג אסתטי. דימוי כזה איננו מתמרן אותנו לשום דבר שאיננו בטובתנו. הוא איננו טורף אותנו כי-אם, להפך, מלמד את זיווגם העילאי של הטוב והיפה. כך הטבע הדומם של ואן דה ולדה, הנושב דממה בשוך סערת החושים. זהו ציור סינסתטי, המשלח בנו מראות ומרקמים, ריחות וטעמים חמצמצים-מתוקים המשכרים את החושים. הוא ארוטי. עם זאת, אין לתרגמו לנוסחה, משפט או טענה, חיווי או ציווי שכן הוא יוצא מעצמו בתשוקה לאסתטי בכללותו. נוכחות מסתורית ומתוקה כאנחה יש בו וחמצמצותו המעודנת צורמת ומחסנת אותו מאחיזתה המחניקה של המתיקות.

 

אנו רואים, אם-כן, כיצד יכולה אמנות הטבע הדומם לקעקע את התביעה ההרסנית שיש בפיתוי החומרי הזוללני כלפינו. כך עושה דֶמוּת',  ב"תפוחים" שלו, למעלה. אי-שלמותה של העבודה, שכמו לא הובאה לכדי גמר, גם היא מה שהוא אומר, אם אפשר להתבטא כך. הרי עבודת אמנות היא מה שהיא ולא יותר מעצמה.

 

Emil Carlsen, תרגיל באפור, 1906. שמן על בד,  Dallas Museum of Art

Emil Carlsen, תרגיל באפור, 1906. שמן על בד,
Dallas Museum of Art

 

אמיל קרלסן מפליא בהפיכת "הטבע הדומם" שממסורת תצוגות קרן השפע, עם יבולי המשק והציד שלהם, לכלי המנגן בדממת אפורַיו את המנון "זכור את המוות". אבל כך הוא עושה באמצעות דיסוננס תפיסתי המחלץ את הציור מהאפשרות לדובבו לסיסמאות, משלים והצהרות חלולות. אין זה פלקט ציורי. עדיין מדובר בצֶבֶר עצמים מסודרים בחלל סגור ועדיין מדובר בתחביר מרקמים וטקסטורות. אבל, האם זו צפור מתה או פסת בד? ברבורים מרבים להופיע, בחייהם ובמותם, בציוריו של קרלסן, העשירים בטקסטורות והשתקפויות. ואילו בציור שכאן, הופך תעתוע החושים לפיוט הצורב בנפשנו את השאלות, זאת בלי ללכת בגדולות, בלי נאומים, בלי "אני קהלת שהייתי מלך על ישראל בירושלם אומר לכם". לכן הוא מודרני כל-כך, משקף למתבונן את התבוננותו-שלו ונותן לו כבוד.

 

Roger De La Fresnaye, טבע דומם, 1913. דיו וצבעי מים על נייר, אוסף פרטי, via Athenaeum

Roger De La Fresnaye, טבע דומם, 1913. דיו וצבעי מים על נייר, אוסף פרטי, via Athenaeum

 

ואילו רוג'ר דה לה פרזני הוא קוביסט פרוע מיסודו. הוא לא הולך שולל אחר הלולינות של פיקסו שהגיעה במהרה למבוי סתום. צבע המים "הלא גמור" של דה לה פרזני הוא נוף-פְּנים שנקודת המוקד שלו החליקה מן האופק אל עומק הסגירות. הסופיות המרומזת מייצרת, כמו בלי משים, החזר הדדי של המובט והמבט, שבתווך ביניהם עולה תמונה בלתי נראית של הקרוי נפש, או נשמה, או רוח. וזה, באמצעי חיפוש כושלים כמו. עבודה זו, במקום לפרוץ ולעלות לגבהים היא נופלת על ברכיה ונשרטת.

 

והנה הטבע הדומם של פרנסיסקו דה זוּרְבַּרָן, עם פשטותו המורכבת בעצם תקופת קרן השפע של הטבע הדומם. הוא שומר על שלמותו של הלב בעודו שובר אותו לרסיסים של יופי.

 

Francisco de Zurbarán, ספל מים וורד, בסביבות 1630. שמן על בד,  The National Gallery, London

Francisco de Zurbarán, ספל מים וורד, בסביבות 1630. שמן על בד,
The National Gallery, London

 

כן, לשלמות החרס הנשבר המכילה-כל! וירג'יניה וולף כותבת ביומנה, (בקטע מפברואר 1926, המצוטט ב-Brain Pickings), כי הנשמה (ואין לדעת למה כוונתה בדיוק, אולי לנוכחות מלאה, הגדולה מסך תפיסותיה), היא מסרבת לִישירוּת.

 

"אשר לנשמה", היא כותבת,

 

"…האמת היא, כי לא ניתן לכתוב ישירוֹת על הנשמה. היא נעלמת שעה שמתבוננים בה. היא נבטת, היא נעלמת; אבל הביטי בתקרה, בגְריזְל [הכלב], בנקלים בבעלי החי שבגן החיות [כשהם] נגלים לעיני המטיילים בריג'נט'ס פארק, הנשמה חומקת פנימה. היא חמקה לה פנימה אחר הצהרים היום."  

 

כל השמות המפורשים לאותה היווכחות נוכחת העולה על עצמה, אינם אלא כלים ריקים שהיֵּשנות המופלאה תחליק ותישמט מאחיזתם. ננסה "לשים אצבע" על הממשות – מיד זו חומקת ונהיית דימוי בלבד. רק האמנות תוכל לה, רק הדימוי-כשלעצמו ואך-ורק הוא יוכל לאצרה.

 

George Segal, טבע דומם של מזנון דרכים, 1983.  Segal Foundation

George Segal, טבע דומם של מזנון דרכים, 1983.
Segal Foundation

 

 

2 תגובות to “הטבע הדומם, מאחז ממשות מופלא”

  1. נמרוד חפץ Says:

    השכלתי,
    לא ידעתי שכל כך הרבה טמון בהתבוננות בתמונות של טבע דומם.
    תודות
    נמרוד

  2. נועה שיסל Says:

    מרחיב את הנפש ואת הלב, תודה🙂


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: