משפחת האדם

 

Eugene Smith, "ההליכה לגן עדן" (ילדיו של הצלם פטריק וחואניטה), ארה"ב, 1946. התצלום נכלל בתערוכה ובאלבום "משפחת האדם",
Magnum Photos

 

 

אלבום תערוכת הצלום משפחת האדם ניצב היה, כהצהרה ולעונג, על כוננית הספרים הסגפנית בחדר הקיבוצי, בחברת ביאליק ורבניצקי והתנ"ך וליד צרור חוברות זכרון וספרי אמנות קטנים. זה לא היה חפץ לנקות ממנו את האבק כי אם יצור חי שחזר והורד מהמדף והיה לפולקלור דוקומנטרי וספר ילדים. הדבר מנוגד לטענתו של רולאן בארת, כי התערוכה והאלבום הם לא יותר מטאוטולוגיה שאינה אומרת דבר לבד מהמובן מאליו, כי האדם נולד ומת.

 

האדם, אמנם, נולד ומת, אבל רעיון המשפחה האנושית היה מהפכני בעת התערוכה והוצאת האלבום (1955), שעה שכבר היה ברור באופן מזויע כי הוויכוח על מושג "האדם" איננו תיאורטי כלל. יריבים מרים קמו מאז ועד היום לרעיון הזה, של האנושות כמשפחה.

 

ככל דימוי חזותי, אין התצלום הדוקומנטרי נשמע לתבניות לשוניות. לא ניתן לדובבו כי אם רק לדבר עליו ולנתחו. האאורה האופפת שני שכפולים זהים של תצלום דוקומנטרי לא מהם היא באה כי אם מההתבוננות. הילת היחוד אינה תלויה באובייקט כי אם בתודעת הדימוי, שאמנם היא אישית אך בו-בזמן גם מניחה קולקטיביות וכלליות (כשאנו רואים במשהו "אמנות" ו"אמנות גדלה", בד בבד אנחנו מצפים מכל האחרים שגם הם יראו זאת כך). מדובר בתופעה אימפרסיוניסטית, שאיננה מן האובייקט כי אם מתפיסתו.

 

גם אם אין ביכולתנו "להבין" או למלל אמנות חדישה או זרה לנו, בכל זאת אנו מזהים בה אמנות ועוטרים אותה בהילה של ייחוד  המניח התקבלות כללית. האמנות כמו מאיצה בהתבוננות לעוררה וללמדה על קיומה-שלה ועל השורש המשותף לה ולאחרות ממנה. ומכאן, שומה על התבונה להגיע למסקנה בדבר משפחת האדם.

 

בפתח דבר לאלבום המדובר כותב קארל סנדברג, כי "צליל וטון מוסיקלי זהה יש לבכיו הראשון של הרך הנולד בשיקגו ובזָמבּואנגה, באמסטרדם ובראנגון. כל אחד ואחד מהם אומר: 'אני ישנו! צלחתי ובאתי לעולם! אני שייך! אני אחד מבני המשפחה.'"

 

הרך הנולד, הילד – הוא יסוד התממשותה של האנושות כמשפחה. לילד מימד מטאפיזי והוא מציאות ממשית. בתור שכזה, הוא איננו ממשיכם של הגנים האישיים, אין הוא ממשיכו של עם, אומה או שבט ואף מְשַׁמֵּר קיום האנושות איננו. בילד מתייסדת האנושות כחברה, שכן הוא תובע אחריות גמורה כלפיו, עד הקרבה. הרך הנולד, הילד, מטיל אחריות על מי שבחיקו הונח ומתוך כך על החברה האנושית, שהיא הכללתו של החיק הזה. הוא דורש מאתנו לוותר על השמוש לרעה בכוחנו – ובכל תנאי. לא האל הוא האחר המוחלט של המוסר כי אם הרך הנולד, הילד. כל ילד הוא בנה של החברה האנושית כולה.

 

פנים רבות, סמויות וגלויות, פרטיות וכלליות לבגידה באחריות כלפי ילד, בגידה שכמוה כהטחת הרך הילוד בקרקע לאחר שהונח בחיקנו.

 

בספרו "מעֵבר לאשמה ולכפרה" אומר ז'אן אָמֶרי, כי כל מעשה אלימות מצד בעל הכוח הפוליטי, מעשה שעינויים הם מקרה קיצון שלו, פוגע אנוּשוֹת באמון בעולם. אמון זה, הוא אומר, מקורו בחווייה הקדומה ההופכת לידיעה ודאית, כי הסביבה מחוייבת בלא תנאי לקיומנו ורווחתנו. עיקרו של אמון זה בוודאות שהזולת "…חס על שלומי, וליתר דיוק: שהוא מכבד את קיומי הפיזי ובכך גם את קיומי המטפיזי. גבולות גופי הם גבולות האני שלי. פני עורי מבודדים אותי מפני העולם הזר: זכותי לחוש עליהם, כדי שיהיה לי אמון, רק מה שאני רוצה לחוש. ואולם, עם המכה הראשונה האמון הזה בעולם קורס."

 

"… הציפייה לעזרה היא גורם פסיכולוגי חיוני ממש כַּמלחמה על הקיום. רק רגע, אומרת האם לילדה הנאנק מכאב, תיכף אביא לך בקבוק חם, כוס תה, לא אתן לך לסבול ככה! … אבל עם המהלומה הראשונה של השוטר, שאי-אפשר להתגונן מפניה ושום יד עוזרת לא תהדוף אותה, מקיץ הקץ על חלק מחיינו, ושוב אין לו תקומה לעולם."

 

כל-שכן הפוגע בילד אין לו תקומה: במעשהו הוא מעיד על מה שנכחד ונשמד ללא תקנה בו-בעצמו.

 

 משפחה (ואחריה – לא כסמל, לא כמטאפורה ולא כהשלכה – כל גוף חברתי ופוליטי שניתן להעלות על הדעת), הפוגעת בילד – את קיומה-היא היא מכחידה.

 

אָמֶרי מייחד את הנציונאל-סוציאליזם, לא בתור מה שנשא את חותם הטוטליטריות דווקא אלא בתור מה שנשא את חותם הסאדיזם, ש(בעקבות ג'ורג' בַּטאיי) משמעו "…שלילה רדיקלית של הזולת, כפירה בעקרון החברתי ובעקרון המציאות גם יחד. עולם שבו העינויים, ההרס והמוות שולטים בכיפה, אינו יכול להתקיים – דבר זה מובן מאליו. הסאדיסט אינו דואג להמשכיותו של העולם. להפך: הוא רוצה לבטל את העולם הזה, ועל ידי שלילת הזולת, שלגביו הוא גם ה'גיהנום' במובן מסויים מאוד, הוא רוצה לממש את הריבונות המוחלטת שלו עצמו."

 

משטר זה, מציין אמרי, "המילה הוּמניוּת היתה שנואה עליו כשם שהחטא שנוא על אדם ירא-שמים, ולכן טבע את המושג 'הוּמניוּת סנטימנטלית'."

 

הבוז לסנטימנט בכלל ולסנטימנט ההומני בפרט עלול להסתתר תחת מסווה של שיקולים רציונליים ואילוצי הכרח או לסגור לעצמו תחום נפרד, לכאורה, של שיקולים מעשיים וכלכליים. יכולה חברה לטפח את הבוז לסנטימנט ההומני בדרכים שונות ומשונות הנותנות בו תג של רפיסות מקולקלת המאיימת על ריבונותה. אבל הבוז העמוק הזה, הדורש הכחדה או לפחות הפחדה עד צֶמֶת, איננו יכול להסתתר זמן רב עד שהוא פורץ לרחובות וככרות באלימות ישירה. אלימות כזאת מתפרצת משום שהיא בעצמה סנטימנט, שלילי: סדיזם. היא נושאת דגל. היא מביעה את האמת שבתוך ציפוי מתק שפתיו של הכוח, אותו כוח ההופך חברה למשטר. כשהאלימות ההמונית רוקעת ברחובות את השירה האפלה של השנאה והבוז לרחשי לב הומניים, נשלחים אגרופיה בשמו של משטר סדיסטי, כזה המסוגל להפוך ילד לאויב, להטיח אויב זה בקרקע "בעודו קטן".

 

 זו הסיבה לכך שסופה של חברה אלימה להכחיד עצמה בהכחידה ילד: את ליבה היא מכחידה בכך.

 

 

רינה קסטלנובו, א-דיראת, הרשות הפלסטינית, גדה מערבית, 2007.
Andrea Meislin Gallery, NYC

 

 

לעיון נוסף:

 

John O’Brian, The Nuclear Family of Man, The Asia-Pacific Journal: Japan Focus

 

U2 Salutes The Museum of Modern Art 1955 The Family of Man Edward Steichen Photographic Exhibition