רקדנית קטנה, רק בת 14, מנגנון עינויים חלל-זמני

 
Edgar Degas Sculpture by Suzanne Glover Lindsay, Daphne S. Barbour, and Shelley G. Sturman with Barbara H. Berrie, Suzanne Quillen Lomax, and Michael Palmer. National Gallery of Art, Washington, and Princeton University Press (January 2011)

Edgar Degas Sculpture by Suzanne Glover Lindsay, Daphne S. Barbour, and Shelley G. Sturman with Barbara H. Berrie, Suzanne Quillen Lomax, and Michael Palmer. National Gallery of Art, Washington, and Princeton University Press (January 2011)

 

"קשורה האמנות המודרנית בסוגית חירות הפרט. אין בנמצא ראיית מציאות מאוחדת המחליפה את הדת. המדע איננו השקפת עולם כי אם מתודה. מכאן המגמה ההופכת את האמן לישות הרוחיית האחרונה במלוא תבל. אמנם נכון הדבר כי לכל אמן דתו שלו. גם אם נכון הדבר שאמנים מתנכלים בלא לאות לעמיתיהם ואף אינם זכים וטהורים ותכופות נתונה תשומת לבם למעמדם בצבור או לתנאיהם החומריים; בכל זאת, האמנים הם אלה הניצבים על משמר הרוּחיי [the spiritual] בעולם המודרני." רוברט מאדרוול (1).

 

ההגדרה ההכרחית והמספיקה של מאדרוול לישות האמנותית מעמידה שכם-אל-שכם אמנים נפרדים במקום, בזמן ובכל בחינה אפשרית דוגמת סול לויט, פיירו דלה פרנצ'סקה ואדגר דגא. דבריו של מאדרוול דווקאיים, מתריסים מול שברון המודרנה והתרסקות הפנטזמגוֹריות המאחדות. הוא מקדים בהם תרופה למסקנה האיומה של אדורנו מאושוויץ, ומזהיר, מתריע, מנבא כי אך-ורק האמנות ("השירה", בפי אדורנו), והיא בלבד, נותרה לנו לשמש משכן לרוחיי ולנשגב, הם, שהאינטלקט הפוסט מודרני עיוור ומתכחש להם.

 

צייטגייסט, מצב-רוח, או, "נרטיב מאחד" של יאוש, הוא תופעה שגלגל ההיסטוריה מחזיר בשמות שונים. הפוסטמודרניזם הוא מצב רוח כזה, של יאוש (2). נדמה, נותרו רק היאוש וההתענגות לתבונה הפוסט מודרנית, לאחר ששללה את אפשרותה שלה ושל החירות.

 

אבל כבר אדגר דגא קרא והציג את המודרנה בשיא נאורותה כיאוש. בכך הוא נבדל מחבורת האימפרסיוניסטים. תמונת העולם האנושית שלו היא מכונה חלל-זמנית שאין לאדם היחיד מפלט ממנה. דגם מובהק לתמונת העולם הזאת הנו הפסל "רקדנית קטנה בת 14".

 
אדגר דגא, "רקדנית קטנה בת 14" (המקורי), 1878-1881. שלד מתכת, חומר משוח בשעוות דבורים צהובה, שער אנושי משוח בשעווה צהובה, פנים משכבות על שכבות של שעווה צהובה, סרט, לסוטת בד, נעלי סטן משוחות בשעווה ורודה, טוטו מוסלין, חבל, כַּן עץ, 98.9 x 34.7 x  35.2 ס"מ ללא הכן,  The National Gallery of Art, Washington, via Flicker

אדגר דגא, "רקדנית קטנה בת 14" (המקורי), 1878-1881. שלד מתכת, חומר משוח בשעוות דבורים צהובה, שער אנושי משוח בשעווה צהובה, פנים משכבות על שכבות של שעווה צהובה, סרט, לסוטת בד, נעלי סטן משוחות בשעווה ורודה, טוטו מוסלין, חבל, כַּן עץ, 98.9 x 34.7 x 35.2 ס"מ ללא הכן,
The National Gallery of Art, Washington, via Flicker

בגלריה הלאומית בוושינגטון מוצב הפסל מעשי ידי האמן מעירוב חומרים, המקור ממנו נוצקו לאחר מותו של דגא כל העתקי הברונזה המוצגים ברחבי העולם. (3)

 

הפסל מניח מכונה החלל-זמנית קוסמית, המפעילה את הדמות ומוחקת כל גבול בין פנים וחוץ, חיים פרטיים ותנאים חברתיים. עברה, רקעה, נשיותה הבוסרית של "החולדונת" (כפי שכונו הרקדניות המתלמדות בזמנו של דגא), גזרו את עתידה המר. גורלה האכזר של מרי ואן גות'האם, שדיגמנה למען דגא, היה כתוב במקומה ובזמנה וגולם בפסל. מותה וחייה האומללים נגזרו בלידתה ונחתמו בגופה.

 

הפסל של דגא הוא דיוקן-מכונה ריקה מאלוהים, מכונה קוסמית חודרת-כל, מנגנון ענק עיוור, חרש וקישח כמו חוקי המתמטיקה, הפיזיקה הניוטונית והחברה. המנגנון הקוסמי מגולם במיקרוקוסמוס אנושי שהוא אוטומטון יחיד ומסויים של תשוקה, סבל ואימה. הדמות מזעזעת. מחרידה. מייאשת. ההתבוננות בפניה החצופים, "הפְרֶחיים", המורעבים של הקטנה שלא נועדה להבשלה כי עם לִרקב בחיי סרק, כמוה כקריאה בנצח אימת העתה. דגא מחבר קואורדינטות בנקודה ריאלית אחת ומראה לנו (בלשון זמננו), שהאישי הוא הפוליטי. מעשה הפסל הוא ריאליזם קיצוני הנותן את הכללי בפרטי. ובתוך כך הרי זו תמונת עולם נשגבת, וזה מפני שהמוכל בה עולה עליה לאין הכיל. האמנות הזאת היא אלוהית.

 

"הרקדנית הקטנה" והמסכנה מעניקה לנו נקודת מבט ריאליסטית קיצונית המאחדת נקודות מבט סותרות של הכאן ועכשיו עם העל-זמני ועל-מקומי. היא מעוררת בנו חמלה שאינה בררנית, חמלה חסרת גבולות דווקא על שום האובייקטיביזם המוחלט והאכזרי שלה. דגא מייצר באמצעות הפסל את המבט שלנו-אנו. הריאליזם שווה הנפש, "האובייקטיבי", מתבונן באובייקט המחקר שלו ללא מעורבות כדי להגיע על המוחלט. הוא מייצר את התודעה המוחלטת שלנו בדיוק בנקודת המפגש של החמלה עם הריחוק האלוהיים. לא את הפסל אנו רואים כי אם את תודעתנו-אנו המניחה שיתוף תפיסות, אוניברסליוּת של אדם כשהוא אובייקט פיזיקלי, או מה שקאנט היה קורא לו הנחת הסכמה. לא הסכמה – כי אם הנחת הסכמה, אפשרות ממשית ומוכחת לקולקטיביות של התפעמות. אין זו ראייה שוללת, המיואשת מהאפשרות להסכים. עם כל אימת ההתבוננות עין-בעין זוהי ראייה מחייבת. האלוהות מגולמת בה.

 

וזה בדיוק העניין: לומר בפוסט-מודרנה כי האמנות היא אלוהית, רוחיית – כמוהו כמו להכחיש את הרצף הפרימטי של האבולוציה או לדבוק באמונה כי הארץ שטוחה. זו אמירה בזויה, שולית כמו רעש טפשותו של האינטלקט ההמוני.

 
אדגר דגא, פסל הכנה בעירום ל"רקדנית קטנה בת 14", יציקת ברונזה שנעשתה ב-1920 למקור מ-1878 עד 1880.  The Metropolitan Museum of Art, New York

אדגר דגא, פסל הכנה בעירום ל"רקדנית קטנה בת 14", יציקת ברונזה שנעשתה ב-1920 למקור מ-1878 עד 1880.
The Metropolitan Museum of Art, New York

 

המכונה החלל-זמנית של דגא פועלת במלוא כוחה בצירוף דמויות על משטח ציורי חלול. בתמונת הכובסות המגהצות, כאן למטה, מופעלת תנועת המכונה קדימה ואחור ע"י התנועות המקצועניות, החוזרות כאוטומט על עצמן בנצח הזמן של יום העבודה. האחת מגהצת, השניה נמתחת לרגע ממלאכת התזת המים מפיה (כך היו מגהצים אז, במגהץ פחמים ומים המותזים מהפה). בקבוק האלכוהול המלא מים מלמד אותנו על יאוש ההתענגות בתום היום. החלל נע בזמן קדימה, לאחור ולרוחב הבד עם תנועת העבודה. זווית המבט אלכסונית, תחתית, והיא נפקחת בתדהמת זוועה: ואלה הם חיים? לא חשוב מה אומרים עליו, על דגא האדם והאמן. אין להקשיב להם, למלומדים. מדובר במבט של חמלה אלוהית שאמורה להעביר לנו את כאבו של גב שבור, להעמיד אותנו במקומם של המובסים. השתיים מופעלות במכונת כאב, מכונת עינויים קפקאית.

 
אדגר דגא, כובסות מגהצות, שמן על בד,  Norton Simon Museum, Pasadena, CA, USA

אדגר דגא, כובסות מגהצות, שמן על בד,
Norton Simon Museum, Pasadena, CA, USA

 

ואילו שלילתה של נקודת המבט הנשגבת, המטאפיסית, על ידי הפוסט-מודרניזם, שוללת בכלל את האפשרות לראות. העונג, מה שקאנט קרא לו הטעם תלוי האינטרס, מחליף בפוסט מודרנה את היפה המשקף לתודעה את עצמה וכן את הנשגב המאלץ את התודעה להתבונן במה שגדול מיכולתה להבינו. (4)

 
אדגר דגא, המקהלה, 1876. פסטל, תמונה שנגנבה  מ- Musee d'Orsay, Paris

אדגר דגא, המקהלה, 1876. פסטל, תמונה שנגנבה
מ- Musee d'Orsay, Paris

 

דימוי הזמן-חלל בציורים מרובי הדמויות שונה מאשר בעבודות הדמות היחידה, בפיסול או בציור. בדמות היחידה, כמו "הרקדנית הקטנה", מבודדת עתת-זמן אחת שממנה מתפתח החלל ונחקר על פי נקודת המבט, כפי שעושה מונה בציורים שלו. ואילו ריבוי הדמויות הנעות על המשטח המצוייר, מייצרות אצל דגא מקצב גיאומטרי הנאסף ומתלכד אל נקודת המבט. ברבות מהתמונות הללו נחקרת האמנות עצמה, יותר מכך הקשר שלה עם סוגית החירות, כפי שטוען מאדרוול. בתמונה למעלה המקצב הזה מנחש מוזיקה, ניחוש שמעביר אותנו על מה שמעבר לנראה לעינינו. מכאן נוכל להמשיך אל ההשערה הסוגסטיבית החלל-זמנית-אמנותית בתמונות הרקדניות:

 
אדגר דגא, לפני הבלט, 1888. שמן על בד,  National Gallery of Art, Washington

אדגר דגא, לפני הבלט, 1888. שמן על בד,
National Gallery of Art, Washington

 

או בתמונות הסוסים, שבהן מקצב ה"טרוט", או "מוסיקת המקרה", קובעים את תחביר החלל, או הרישומים מבתי הזונות שבהם מגולמת ההתענגות האינטרסנטית בתור אובייקטיביזם צרוף, בתור מכניזמים של אכזריות המנגנים את ההימנון של אושוויץ בחיים הרגילים. ואולם, האמנות עצמה היא גורם המשנה תודעה ועולם. בזה אלוהותה.

שלוש הזונות היושבות על ספה, למשל, בתמונה הבאה, מהווה סדרת יחידות בדידוֹת  הנמשכת לנצח כמו סדרת "המספרים הטבעיים". כל אחת מהן היא פרט והכללה גם יחד. כאן, מדובר בדימוי וטכניקה שונים של דגא, שאינם מוכרים בדרך כלל ומאפיינים את הדפסי המונוטייפ שלו, שאינם "אובייקטיביסטיים". ועל כך, בפעם הבאה.

 
אדגר דגא, שלוש יצאניות על ספה, פסטל על מונוטייפ, כנראה 1879.  Rijksmuseum, Amsterdam

אדגר דגא, שלוש יצאניות על ספה, פסטל על מונוטייפ, כנראה 1879.
Rijksmuseum, Amsterdam

 
 

1).   Robert Motherwell, THE MODERN PAINTER'S WORLD, Revisiones, n.º 6, 2010 (1944), pp. 69-78.

2).  Kalle Lasn & Bruce Grierson, A Malignant Sadness, ADBUSTERS #30, June/July 2000

 

3).  Patricia Failing, Unraveling the Mysteries of Degas`s Sculpture, Art News, May 2011

 

4).   Wolfgang Schirmacher, THE END OF METAPHYSICS — WHAT DOES THIS MEAN?, in The European Graduate School (EGS)

 
 

ועוד:

 

שמעון גלבץ, "פוסטמודרניזם" מאת פרדריק ג'יימסון, האייל הקורא

 

 גדעון עפרת, ואף על פי כן, בשבחי הפאתוס, המחסן של גדעון עפרת

 

Robin Laurence, An Aesthetic Crisis, ADBUSTERS, #83, MAY/JUNE 2009

 

Theodore Reff, Degas: the artist's mind, The Metropolitan Museum of Art: Harper & Row, New York, 1976

 

J. K. Huysmans,' L`Exposition des Inde'dependants' in 1880, on Degas,  in: Francis Frascina & Charles Hrrison, eds., Modern Art and Modernism – A Critical Anthology, London, 1982, pp. 8-50

 

Heather J. Vinson, Repetitions: Memory and Making Degas's Ballet Classroom Series, 2013

 

Eunice Lipton, The Laundress in Late Nineteenth-century French Culture: Imagery, Ideology and Edgar Degas, in: Francis Frascina & Charles Hrrison, eds., Modern Art and Modernism – A Critical Anthology, London, 1982, pp. 275-304

 

ובונוס למשקיעים:     Sid Caesar and Nanette Fabray: Argument to Beethoven's 5th

 
הרקדנית הקטנה בת 14 באולם הגלריה הלאומית, וושינגטון Photo: Mark Judge, via Flicker

הרקדנית הקטנה בת 14 באולם הגלריה הלאומית, וושינגטון
Photo: Mark Judge, via Flicker

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: