שבחי הריק

 
Hiroshi Sugimoto, עצי אורן, 2001. מהאתר של האמן

Hiroshi Sugimoto, עצי אורן, 2001. מהאתר של האמן

אימת החלל הריק מכתיבה את "עצי אורן" של סוגימוטו בכך שהיא קוראת לדמיוננו למלא את "הפרטים החסרים" בנוף שאיננו. באמצעות הצילום אנו יוצאים למרדף אחר המלאות שכמו נחתכה ממנו. עבודה זו היא אחת מִנִּי רוב, המבקשות לרפא אותנו מחרדת הריק, למלא אותנו. לכן היא "נעימה לעין", או למוח, נכון יותר לומר. גם המלה Pine שבכותרת, על שתי משמעויותיה, אורן וערגה, מרמזת לנו על חסר המבקש להתמלא.
 

שני סוגי אימה יש: אימת החלל הריק ואימת החלל המלא לעומתה. שני סוגי האימה, או המצוקה, הללו, מגדירים עולמות מקבילים שכל אחד מהם מאכלס ישים וישויות שונים ונבדלים בתכלית. לא הכישורים ולא תכונות האופי או מצבי הנפש, מידת התבונה או סביבת החיים מבדילים בין בני אדם אלא אחד משני סוגי המצוקה הרודפת את ישותם, לשכן אותם באחד העולמות הללו המנוכרים זה-לזה.

 

עולמם של החרדים מהריק מתקיים כשהוא לעצמו, מבלי להכיר בקיומו של העולם המקביל, האחר לו, והוא מאכלס את רוב האנושות. רוב רובם של בני האדם חרד מהרִיק וטורח ראשו ככולו על מילויו בעמל, ביוקרה ובכוח, בעניין, ביחסי אנוש, בהצמדות לתקינות ולנורמטיביות, בפרנסה, טרדות ודאגות, בפחדים שונים (שחרדת השעמום בראשם) ובכלל, בכל מה שניתן לכנותו "משמעות" ואיננו אלא אימה המפעילה את הישות ועושה זאת במכניזמים השונים העומדים לרשותה. מפחד הריק נשקוד על מילויו בכל המאפיינים השונים של חיינו, אישיותנו וסביבתנו. יותר מכך, מה שאנו מכנים "אישיות" או "אופי" ניתן להעמיד על צֶבֶר ביטויי אימת הריק בצדם החיובי, שהם אופני השגתה של מלאות כלשהי.

 
Arthur Eavans עבור MGM, תצלום סטיל מ"יצרים" (Blowup) של אנטוניוני, 1966. Via Culture24

Arthur Eavans עבור MGM, תצלום סטיל מ"יצרים" (Blowup) של אנטוניוני, 1966. Via Culture24

יצרים של אנטוניוני מציע לנו, הצופים, מפגש עם חרדת הריק ואחר-כך עם הריק עצמו. זאת, באמצעות הגדלה השואפת לאינסוף – עד העלם – של הפרטים המבוקשים להיוודע. בכל מהלך ותפנית במאמצי ההתמקדות נשמט המוקד לשולי המבט, דבר שהוא בלתי נסבל מבחינתנו. שיאו של הסרט, משחק הטניס ללא כדור, מציע לנו את האמנות כמקום התחוללות הריק וכהתגלות.

 

ואילו העולם האחר הוא דל באוכלוסין. זהו עולמם של החרדים מהמלאות הסוגרת עליהם ומנסים נואשות לפגום בה ולסדוק אותה. כל מה שמבטיח את קיומו היציב של העולם בעבור החרדים מן הריק הוא בעיניהם של אוהביו קליפה דקה של הסוואה אותה הם מבקשים לשבור. הללו, אינם עסוקים ב"חיפוש עצמי" אלא במרדף אחרי הריק והם מפנים את כל כישוריהם לכך. המושג "בדידות" איננו מובן לישויות הללו, גם אם הם מסוגלים ליחסי אנוש תקינים. רבים מהם מנסים להסוות עצמם משום שהם טורדים את מנוחת הסביבה. באהבתם את הריק, הם מזמינים אותו למצוא בהם משכן ומהם הוא מחלחל אל סביבתם, פעמים רבות מבלי שיכירו בכך כלל. רבים מהאנשים הללו הם אמנים: אמני חישה, התבוננות וקשב שעיסוקם ציד הריק בין הצלילים ובשולי המבט.  

 
Wynn Bullock, ללא כותרת, שנות ה-1950.  Via Stephen Daiter Gallery, Chicago

Wynn Bullock, ללא כותרת, שנות ה-1950.
Via Stephen Daiter Gallery, Chicago

 

אימה מחלחלת מתוך התצלום של ויין באלוק ומרצדת בו פעם כאימת המלאות, או מצוקת כל מה שקרוי "חיים" או "החיים הראויים" ופעם אחרת, כאימת הריקות של כל מה שמרמז על יציבות על פי תקן כלשהו. החלל הריק מחלחל ממקום לא ידוע בתמונה: אם מהצל בארון ואם מהשמלה, מהאור בחלון או מהכסא והמטריה המונחת עליו, מהמטה, מהמקום, מהזמן או מהריב המחבר את שניהם. אימת הריק דוחפת אותנו למלא את החלל הצילומי בספור או בתחביר מלולי. האהבה אליו מקבלת את הריקות בברכה ומניחה לתמונה להפגין בפנינו את גדולתה הסתומה.

 

במסה הספורית שלו, "כדורו של פסקל" ("מבוכי הזמן", מספרדית יורם ברונובסקי, כתר, 1986), מנסה חורחה לואיס בורחס לעשות את הבלתי אפשרי לכאורה ולהפוך את החלל הריק לנראה. זאת הוא עושה, על-ידי התבוננות באינסוף הבלתי נראה. עדות נסיבתית לריק שמחולל בורחס בכתביו נמצא בנסיונות שונים ומשונים למלא אותו בפרשנויות שלא מן העניין.

 

אימת הריק תעורר תמיד עוינות כלפי מחולליו, יהיו הללו אידאות או בני אדם חיים. לאורך ההיסטוריה, הועלו האחרונים על המוקד ברוב טקס או סתם נשחטו בבלי דעת על מה. אין לנרדפי הריק הסבר לעוינות שהם חשים כלפי אוהביו וכבר זה בלתי נסבל עבורם. לכן הם מוצאים לעצמם הסברים לעוינות הזאת והללו הופכים מיד צידוקים לבטויי עוינות. אין האדם רע מנעוריו כי אם חרד, אחוז אימה. לעניין זה תתקבל גם מלאות זרה בתכלית בתור ריק, שכן גם שפת הצפורים נשמעת לנו כציוץ אילם. 

 
Kazimir Malevich, רבוע סופרמטיסטי שחור, 1915. שמן על בד, גלריית טרטיאקוב, מוסקבה.

Kazimir Malevich, רבוע סופרמטיסטי שחור, 1915. שמן על בד, גלריית טרטיאקוב, מוסקבה.

באין לה עוגן, מתפרקת העין מהמכניזם הממקד המובנה בה ונופלת בחלל הריק. הרבוע השחור של מאלביץ' הוא דיוקן הנפילה הזאת. "הנושא" שאיננו, מותיר אחריו מלאות ריקה שהמבט נופל לתוכה ורק כדי להתקל באטימותו של הריבוע, לפול שוב ולהתקל בה מחדש. על התגובה ל"רבוע" כתב מאלביץ' ב-1927, כי הוא "נתפס כחסר פשר, סתום ומסוכן בעיני המבקרים והחברה …", וכי הוא לא ציפה כלל לתגובה אחרת ליצירה. (Jeannot Simmen & Kolja Kohlhoff, Kazimir Malevich – Life and Work, Cologne, 1999, p. 46)

 

ניתן, אם-כן, לתפוס את הריק בבגדו ולהתבונן בו "עין-בעין". ניתן להבחין בו בעצם מלאותה של אמנות שלאורך הדורות טועים לבקש בה שלמות. אפשר אפילו לומר כי הופעת הריק בדבר אמנות כלשהו, הוא המבדיל בין אמנות גדולה לאמנות משנית, זו האחוזה באימת החלל הריק ונמלטת ממנו ברדיפתה אחר המלאות. בעניין הזה, מיד נחלקים צרכני האמנות לשניים: למתפלשים בריק בשתיקה לעומת המפטפטים על "החיוך המסתורי" של המונה ליזה או על הזהות המגדרית שלה (זאת בעודם שונאים אותה וחושבים שהיא מכוערת). אבל הריק שמתחולל ביצירה הזאת, הרי אין למלאו בשום פטפוט.

 

ההיסטוריה מלמדת אותנו כי יש חברות השונאות את הריק יותר מאחרות, דבר הניכר באמנות המאפיינת אותן. המרדף אחר השלמות הביצועית, המלאות, ניכר במי שקיבלו את הכשרתם האמנותית ברוסיה הסובייטית ואפילו באמנות של מתנגדי המשטר. לעתים קרובות, ניכרת אימת החלל הריק בווירטואוזיות ביצועית דווקא.

 
רמברנדט, אטיוד של גבר המדבר אל אשה יושבת, 1635. דיו חום בעט על נייר,  The Getty Museum, Los Angeles

רמברנדט, אטיוד של גבר המדבר אל אשה יושבת, 1635. דיו חום בעט על נייר,
The Getty Museum, Los Angeles

נושא הרישום הגאוני הזה של רמברנדט אבד ונשכח, דבר המאפשר לנו לראות את מופע הריק במתרחש בין השניים, הגבר והאשה. אוצר המוזיאון מציע בהערתו את האפשרות כי מדובר בחנה, ה"מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ.." ובעלי הכהן הנוזף בה משום שהוא חושב כי היא שתויה (שמואל א', א'). אבל אפילו הפרשנות הזאת אינה מצליחה למלא את הריק המחבר את הדמויות ויוצר תחושת מסתורין בלתי נסבלת כמעט במתבונן בהן. "הסיפור", אם כן, רק מגביר כאן את נביעת הריקות הצורנית ברישום.

 

אבל על האמת להאמר: אין העולמות המקבילים – של אימת החלל הריק לעומת אימת החלל המלא – נפרדים באמת זה-מזה. שניהם נבטים בנו מן החרדות, ההתמכרויות והטינות שלנו – אך יותר מכל, בהעלמם הפתאומי של כל אלה, בשעה שהעין נענית ונכנעת לדממה שאיננה בשום מקום ושוררת בכל.

 
פרנסיסקו גויה, ללא כותרת (או: "הכלב"), מסדרת "הציורים השחורים", בסביבות 1819-1823. צבע שמן לקירות על טיח שהועבר אחרי מות האמן לקנבס,  Museo del Prado, Madrid

פרנסיסקו גויה, ללא כותרת (או: "הכלב"), מסדרת "הציורים השחורים", בסביבות 1819-1823. צבע שמן לקירות על טיח שהועבר אחרי מות האמן לקנבס,
Museo del Prado, Madrid

מבקר האמנות רוברט יוז אומר על "הכלב" של גויה, כי אף שלא ניתן לנו להבין את משמעותו, "הוא מעורר בנו רגשות ברובד שלמטה מהמסופר".
 

לקריאה נוספת:

 

ליאו קורי: מוטיבים מתמטיים ביצירתו של בורחס – על פרשנות והפרזותיה

 

על גוגל כזרוע מצנזרת ב-Boston Review

 

"שיר אהבה אירי" מאת Margaret Widdemer, בהגשתו הנפלאה של Tom O`Bedlam

11 תגובות to “שבחי הריק”

  1. מירי שחם Says:

    פוסט מרגש. אני חושבת על היכולת לגעת בריק הזה בספרות, וקפץ לי ברונו שולץ, שהגודש אצלו מטעה וזה בעצם גודש שנכשל ללא הרף ולכן מעצים דווקא את הריק, את מה שאי אפשר לדבר אודותיו.

    • Ofrah Says:

      תודה מירי, קראתי את "חנויות הקנמון" לפני שנים רבות. אני זוכרת את חווית הקריאה ודברים מסביב – אך שום דבר מהספר עצמו. אחפש אותו ואקרא שוב. עפרה

  2. דורית נחמיאס Says:

    נושא נושא בחרת כאן. יש את ז'ורז' פרק, חלל וכו': מבחר מרחבים, שם, בעמוד הראשון "איור מפת האוקיינוס (מתוך לואיס קרול, ציד הסנארק)", ומיד לאחר, בפתח דבר הוא כותב:
    "ספר זה אינו עוסק בריק בדיוק, כי אם במה שסביבו או בתוכו (ר' איור מס' 1)". אבל, בסופו של דבר, בהתחלה אין הרבה, בעצם: לא כלום, לא נתפס, לא מוחשי כמעט: מרחבים, חוץ, מה שמחוץ לנו, הדבר שאנו נעים במרכזו, הסביבה, החלל הסובב".

    והאם רק אצלי הדימוי הפותח אנורקטי? כי באתר של סוגימוטו זה מופיע ככה:
    http://www.sugimotohiroshi.com/Pinetree.Left.html

    הדימוי המסכם, של הכלב של גויה, לוקח ובגדול. תודה שהזכרת אותו

  3. דורית נחמיאס Says:

    ביצרים של אנטוניו יש את חדוות הריק, כמעט

    והדימוי הרזה? חיפשתי שוב. לא מצאתי באתר. אפשר לינק ישיר? תודה

    • Ofrah Says:

      וואו! דורית, תודה על הווידאו – וורדפרס לא מרשה לי יותר להעלות קטעי וידאו ("גמרתי את המכסה") – עשית לי ממש טובה גדולה! אני אמפתית לגמרי עם "חדוות הריק" שאת מזהה בסרט, בניגוד למצוקת "אי הוודאות" שהמבט המדעי, או הרציונליסטי, דוגמת זה של צבי ינאי המצוטט בוויקיפדיה, מזהה בו. זוהי בפירוש חדווה (או לפחות התגברות על מצוקה). תודה.

      בקשר לצילומים "הרזים" – יש לי שניים כאלה שלקחתי מהאתר של האמן, נכנסתי לשם שוב, מה שאת כנראה גם עשית – והם אינם שם! אולי הוא החליף אותם. יש לי שניים כאלה ואני יכולה לשלוח לך אותם, אם את רוצה. עשיתי חיפוש ברשת ולא מצאתי, אפילו לא בפליקר.

  4. דורית נחמיאס Says:

    לא הבנתי, עפרה, על צבי ינאי ואי הוודאות. אשמח אם תרחיבי איפה ינאי מצוטט ועל ההקשר
    ויש לי הצעה חתרנית אחת לפחות. אפילו שתיים. אם מקובל עליך, תרשמי לי מייל שבאמצעותו אפשר לפנות אליך ישירות? ואז גם נוכל להחליף דימוי או שניים
    תודה

  5. דורית נחמיאס Says:

    וכן. התגברות על מצוקות. לגמרי

  6. דורית נחמיאס Says:

    ואחרון, ששכחתי, כפרפרזה על רמרנדט והאיש והאשה שלו, יש את זה, על איש עומד מאחורי אשה יושבת.
    אטיוד או לא, כתוב באתר הספריה החדשה כך:
    "… שלא כבמחזותיו של לוין, זהו ספר שרובו זרמי תודעה, בעצם זרם של ספקולאציות פנימיות, שיש בהן שוב-ושוב קצר בין ריגוש לעלבון. כל עלבון, כל מינוס, גם עשוי להיות מוכפל במינוס ולהפוך לפלוס, לתוכן מרגש, שבלעדיו אין כלום.."
    http://www.newlibrary.co.il/htmls/product.aspx?c0=13011&bsp=12838


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: