מייקל מור: מדוע נעשיתי סרבן מלחמה

 
רנה קלמאן, במאי הסרט, "משחקים אסורים" (Jeux interdits),  1952

רנה קלמאן, במאי הסרט, "משחקים אסורים", 1952.

 

הקטע להלן לקוח מספרו של מייקל מור, Here Comes Trouble, כפי שהובא ב-AlterNet תחת הכותרת, "מדוע נעשיתי סרבן מלחמה".  

 

איני יכול לזכור מתי בדיוק הפכתי מתנגד לעצם הרעיון של מלחמה, אבל אני בטוח שיש לכך קשר עם העובדה שלא רציתי למות. מאז הכיתה השישית של ביה"ס היסודי אני בתקיפות, בעקביות, מסרב למות.  

 

אבל עד אז, ביליתי שנים רבות בשכונה שלנו כשאני מת בהתלהבות גמורה. המשחק המועדף ברחוב שלנו היה "מלחמה". לא היה לו שום קושי לגבור על "רצח מתועב" משום שנכללו בו כלֵי נשק. "רצח מתועב" היה לא יותר ממשחק מחבואים למעשה (משמצאת מתחבא כלשהו, היית צריך לצעוק "רצח מתועב!" ואז כולם היו ממהרים לחזור, בנסיון לנגוע בעמדת הסופר לפני שהמתחבא יגע בך). 

 

"מלחמה" היה הדבר האמתי – וילדות לא יכלו להשתתף בו. החוקים היו פשוטים. חבורת בנים בני ארבע עד עשר מתחלקת לשתי קבוצות: אמריקנים וגרמנים. לכל אחד מאתנו היו מערכי נשק צעצוע משלו שכללו בין היתר מכונות יריה, רובים ובזוקות. אני מצדי זכיתי להערצה רבה בזכות מצבור מצויין של רימוני יד לרבות נצרה ניתנת לשליפה ו"פיצוץ" חזק להדהים שבא בעקבות כך מפי. 

 

לאיש מאתנו לא היה אכפת אם הוא גרמני או אמריקני – תמיד ידענו מלכתחילה מיהו המיועד לנצחון. העניין בנצחון פחת והלך ככל שהתרכזנו בהמצאת דרכים יצירתיות ומבדרות להרוג ולהיהרג. חקרנו את "!Combat" ו"סיירת עכביש" בטלוויזיה וביקשנו מהאבות שלנו רעיונות, אולם איש מאתנו לא זכה לסיוע של ממש משום שהם לא באמת רצו לדבר על חוויות המלחמה שלהם. בדמיונו של כל אחד מאתנו היה אביו גיבור מלחמה מעוטר וההנחה הכללית היתה, כי אם יהיה עלינו לצאת למלחמה נהיה גם אנו מגניה האמיצים של החירות ממש כפי שהיו הם. 

 

כשלעצמי, הצטיינתי בלמות ויתר הילדים אהבו להוריד אותי באש מקלעים. בייחוד כששחקתי גרמני; נשארתי לעמוד ככל יכולתי, סופג קליעים רבים ככל האפשר וזמן רב טרם שסם פקינפה הופיע בסביבה הייתי נופל בהילוך איטי ומיוסר שצמרר את כל הבנים בהנאה כשהם דופקים את התחת הנאצי העלוב שלי. משפגעתי בקרקע, נהגתי להתגלגל מספר פעמים עד שהתפגרתי בעוויתות ובהיותי מוטל שם, בלי תזוזה ובעיניים פקוחות, עברה בי תחושה מוזרה של סיפוק מכך ששיחקתי תפקיד רב חשיבות של עוד כולרה נאצי כשהוא מחזיר ציוד.

 
במאי הסרט, רנה קלמאן, "משחקים אסורים", 1952.

במאי הסרט, רנה קלמאן, "משחקים אסורים", 1952.

 

אבל בשעה שהייתי אמריקני ניסיתי להשאר בחיים עד כמה שאפשר, למצוא לי דרך לחמוק מעבר לקווי האויב, להסתתר בעץ ואז להוריד גרמנים רבים ככל יכולתי. במיוחד אהבתי לתלל רימונים, דבר שהרגיז את "הנאצים" שלא יכלו להבין מאין באות כל הפצצות הקטנות האלה. נהגתי לשמר אחד או שניים מהם בחיים כדי שיוכלו לירות בי. בדרך זו יכולתי למות מות גיבורים, להיגדע בדמי חיי, אולי אף תוך כדי שאני לוקח את "הנאצי" האחרון איתי בעודי צונח עליו, מושך בנצרה של הרימון האחרון שלי ומפוצץ את שנינו לחתיכות במו נפילתנו על הקרקע. 

 

אבל ב-1966, כשהסרטים בחדשות הערב לא נראו כמו מה ששיחזרנו ברחוב העפר הקטן שלנו, פחתה ההנאה מ"לשחק במלחמה" והלכה. החיילים שהראתה הטלוויזיה היו מתים על אמת – מדממים ומתים ומכוסים בבוץ במקום לחסות במארב. שום מוות הרואי לא הועבר בסלואו מושן. והחיילים שנותרו בחיים, הם נראו מפוחדים כולם ומרושלים ומבולבלים. הם עישנו סיגריות ואיש מהם לא ניראה כאילו הוא נהנה במיוחד. בזה אחר זה הניחו ילדי השכונה את כלי הנשק שלהם. איש לא אמר דבר. פשוט הפסקנו. היו שיעורים ומטלות יומיום והבנות נראו מעניינות מעבר לאופק. האמריקנים ניצחו במלחמה ההיא, הגדולה, וזה מה שהיה משנה.

 

בקיץ של אחרי הכיתה השביעית של היסודי עזבה משפחתי את רחוב העפר ועברה לרחוב סלול –הרחוב בו גרנו כשנולדתי. התחלתי לחשוב רבות על מלחמת וייטנאם באותו קיץ, ומחשבותי האלה לא היו טובות בעקרן. עשיתי חשבון והבנתי שרק חמש שנים עומדות ביני לבין גיל הגיוס! גם נהיה ברור יותר ויותר כי המלחמה הזאת לא עומדת להסתיים בקרוב.

 
רנה קלמאן, במאי הסרט, "משחקים אסורים", 1952.

רנה קלמאן, במאי הסרט, "משחקים אסורים", 1952.

 

מרת ביצ'אם היתה מורה שאינה נזירה בשעות אחר הצהרים של שמינית היסודי. מפני שהמורה שלנו שמשה בתור הנזירה הראשית המנהלת את בית הספר, היא לימדה אותנו רק בבקרים. את אחר הצהרים היא בילתה בחובות אדמיניסטרטיביים ובהרעפת אמצעי משמעת על החוטאים שבקרבנו. 

 

מרת ביצ'אם היתה שחורה. מורים לא היו מלבדה ורק שלושה ילדים שחורים היו בבית הספר כולו – ומכיוון ששם משפחתם היה  ז'ואן-ריקו אנחנו שכנענו את עצמנו איכשהו שהם אינם שחורים, קובאנים אולי, או פורטוריקנים! לאחד הבנים קראו ריקרדו ולאחר ז'ואן. רואים? לא כושים! הם היו פופולריים והוריהם סייעו בכל דבר שרק יכלו.

 

אבל מרת ביצ'אם היתה בהחלט שחורה. לא ניתן היה להתחמק מזה. עורה היה כהה כפחם כמעט והיא דיברה בהגיה דרומית שאיש מאתנו לא הכיר. לא עבר יום מבלי שאמרה למי מאתנו במבטא הדרומי השחור שלה, "אל תתהוֹלֵל, ילד!" לא היה לנו שום מושג למה הכוונה, אבל אהבנו איך שזה נשמע. היה לה גוף שלא כוסה במדי נזירות ולא יפתיע אותי אם, ב-1967, היו כמוני עוד בנים מהכתה שמרת ביצ'אם שיחקה תפקיד מכריע בָ"חלום" הראשון שלהם.

 

ואולם, בשעות הערות שלנו לא התייחסנו אליה מינית שכן איש מאתנו לא רצה להתמודד עם הדבר זה בתא הווידויים. נוסף על כך, ראשת הנזירות החזיקה את ההתפתחות המינית שלנו תחת השגחה קפדנית ולא חסכה מזמנה להזכיר לכל בני ובנות הכתה עד כמה בדיוק ניתן לנו לבטוח במגדר המנוגד – כלומר, אם לומר זאת בפשטות, לא הרבה. החל מהכתה החמישית של בית הספר היסודי עשו שני המינים בכתה שלנו ככל שעלה בידם לבזות את בני או בנות המין הנגדי וללעוג להם ובהגיענו לגיל שלוש עשרה וארבע עשרה, כבר פיתחנו אוצר מלים ונטיה לרשעות שדי בהם כדי לעשות מהמין שכנגד קציצות בהנאה יתרה. הבנות אהבו במיוחד להצביע על בנים שסבלו מבעיות היגיינה, ויכלו לתלות בהחבא דאודורנט "בּאק" על הלוקר של הנער שסרח כדי שהכל יראו. הנערים, מצידם, כבר שמו לב היטב לרגישות העצומה של הבנות לשדיהן הצומחים (או לא-כל-כך-צומחים). נער אחד פילח את מילויי החזיה של אחותו הגדולה והללו הונחו על שולחנות הילדות שכשלו למהר ולפרוח על פי המצופה מהן בחוברות הפלייבוי של מייק מקינטוש. 

 

כך עברו עלינו הבקרים בשמינית, נלחמים בלהט הפנימי באמצעות אכזריות קרירה על-פי צווי הכנסיה שכוונתה, הטובה, כמובן, היתה לשומרנו מכל צרה ומחוץ למוסד הנישואין.  

 
רנה קלמאן, במאי הסרט, "משחקים אסורים", 1952

רנה קלמאן, במאי הסרט, "משחקים אסורים", 1952

 

ואולם, אחרי סעודת הצהרים הנעמנו זמירות אחרות.

 

שום דבר מהעניין הזה של "בנים נגד בנות" לא היה מקובל על מרת ביצ'אם. היא האמינה ב"אהבה" וב"התאהבות". אף כי לא יכולנו להביא ראיות בדוקות לכך ידענו שנים רבות אחר כך (או שכך רצינו לחשוב), כי היתה זו המורה היחידה בבית הספר שאי-פעם עשתה אהבה. כשלימדה אותנו היסטוריה היא גרמה לדמויות לקום לחיים.

 

"מה יודעים כולכם על כיפת קנקן התה!", היתה אומרת ולעולם לא בשאלה. לא היו לנו שום מחשבות בנוגע לכיפת הקנקן אבל ידענו כי אנו עומדים לשמוע עליה ספור עסיסי. "וורן ג'י הארדינג – או-הו! הוא בטח שהיה משוּ! סקנדל? ישמרנו, הוא כתב על זה ספר!"

 

כל שיעור היה כזה.

 

"הבו'לי היום מִמֶתק השירה, ילדים! מי'מכם כתב שיר במיוחד בשבילי?" הו, האמינו לי, אנו כולנו כתבנו שירים. היא גרמה לנו לחרוז והיא לימדה אותנו משקלים ולעתים אף היתה מזמרת לעומתנו את שירנו שלנו. מדי פעם בפעם היתה הנזירה המנהלת דוחפת את ראשה פנימה כדי לחזות במתרחש אך מבלי להביע התנגדות כלשהי, זאת ככל שהבנים ישבו בצידם הם של החדר והבנות בצד האחר. העובדה, שהיא קיבלה בשתיקה את שיטותיה של מרת ביצ'אם, שיככו את דאגותינו כלפי מורתנו והרגיעו יחד איתן את החדר כולו ביום בו העלתה את הרעיון הגדול שלה עד כי, למרבה הפלא, כמעט שלא עורר התנגדויות בקרבנו.

 

"אני סבורה כי בא הזמן ללמדכם כולכם קצת נימוסים! האם שמעתם פעם על אטיקט?"

 

כולנו אכן שמענו על כך אך מעולם לא עסקנו בתרגולו של הדבר.

 

"ובכן, בנים ובנות, אני חושבת שהגיע הזמן שכולנו נצא לסעודה איש עם רעותו ונלמד כיצד מתנהגים אנשים מהישוב! בנים, אני רוצה שכל אחד מכם יבחר בבת שתהיה לו בת זוג לסעודה. במשך שלושת השבועות הבאים אחרי כן נלמד הליכות ונימוסי שולחן וכשנהיה מוכנים לכך נלך לפרנקנמאת', לאחת מהארוחות האלה המפורסמות של פריי צ'יקן!"

 

אין ספק, מה שהיא חשבה עליו לא היה "לימודי נימוסין" או "אטיקט". בדעתה היה ללמד אותנו דייטינג. אני סמוך ובטוח כי היה עליה למכור את הרעיון לרשויות מבלי לומר את המלה המפורשת. אני מנחש שהם לא מצאו כל רע בכך שנדע לזהות את מזלג הסלט ונבין כי שחרורם של גזים רעילים בשעת הארוחה אינה הדרך בה ציפה מאתנו האל להנות מפרי הארץ. 

 

לעשרים ושבעה שהיינו בחדר הכיתה של מרת ביצ'אם נמסר כי הגיעה שעתם של שערי הטבע להפתח. במשך דקות אחדות ציחקקנו כולנו והתפתלנו – ו – טרח, אהבנו את הרעיון! לא יאמן כמה מהר  נתפס כל אחד מאתנו לקונספט "היציאה" עם מישהו מאותה כתה שאין ברשותו אותם אברי רביה הזהים לאלה שלו. (שנים מאז תהיתי מה היתה משמעות הדבר למי שלא היה הטרוסקסואל בחדר הכיתה הזה – הזדמנות סוף-סוף להכיר בתחושות מיניות! – ו –  אויש! בחברת המין הלא נכון! לגביהם, עלי לנחש, מדובר היה בשעור ראשון בהתחזות.)

 

סדרי עולם באו לתיקונם הגמור שעה שכל נער בחדר מיהר לבקש מהבת "המתאימה" לו לצאת איתו. כוכב הכדורסל הזמין לצאת את אשפית כדור הבסיס. הפסנתרן הזמין את הרקדנית. הסופר הזמין את השחקנית. הנער מחניון הקרוואנים הזמין את הנערה מחניון הקרוואנים. הנער עם בעיות ההיגיינה הזמין את הנערה עם בעיות ההיגיינה.

 

ואני הזמנתי את קאת'י רוּט. אינני יודע בדיוק כיצד להסביר את הזיווג, אבל הדרך הקלה ביותר לעשות זאת היא לומר כי היא היתה הבת הגבוהה בכיתה ומנגד הייתי אני הגבוה בבנים. מצדי אני, לא אכפת היה לי כלל הגובה שלנו – אני לא הורדתי ממנה את עיני במשך כל שלוש השנים האחרונות. היו לה רגליים ארוכות ושזופות וחיוך של קבע והיא היתה נחמדה באמת כלפי כל אחד. היא גם היתה חדה כתער. היתה זו הנערה שרוב הבנים האחרים פחדו להזמין – לרבות אני עצמי – כך שהיא הקלה עלי וחצתה את החדר אל המקום בו ישבתי ליד השולחן שלי, קפוא ומשותק מאימה.

 

"ניראה שזה אני ואתה", היא אמרה בעדינות כדי שלא אקרוס פנימה אל תוך מכנסיי.

 

"בטח", הגבתי אני. "אין בעיה. יהיה נחמד."

 

וזהו. הנתח המשובח בחדר נפל בחלקי. הבת המיועדת לכתר של מלכת בית הספר התיכון "תצא" איתי לסעודת "האטיקט".

 
רנה קלמאן, במאי הסרט, "משחקים אסורים", 1952

רנה קלמאן, במאי הסרט, "משחקים אסורים", 1952

 

 

ואולם, אחרי הצהרים של המחרת באה המכה הנוראה.

 

"מייקל", קראה אלי מרת ביצ'אם במסדרון אחרי ארוחת הצהרים. "אני יכולה לקבל ממך רגע?"

 

היא הובילה אותי לפינה שאיש לא יוכל לשמוע אותנו.

 

"אני רוצה רק שתדע שאתה הוא ככל הנראה הבן היחיד בכיתה שממנו אני יכולה לבקש את הטובה הזאת."

 

עיניה היו מעודדות ביותר. שערה העניק לה את מראה הסוּפְּרים הרביעית. שפתיה … טוב, בגיל שלוש עשרה לא ידעתי הרבה על שפתיים, אבל מה שכן ידעתי בהיותי עומד קרוב אליה יותר מאשר אי פעם לפני כן, שכנע אותי כי אין עוד שפתיים מזמינות כמו אלה שמרת ביצ'אם נשאה איתה.

 

השפתיים נפרדו, ומרת ביצ'אם החלה לדבר.

 

"כבר שוחחתי עם הדייט שלך, עם קאת'י רוּט, והיא אמרה שזה בסדר מצדה אם זה בסדר גם מצדך." 

 

נו, תמשיכי. בבקשה. אל תניחי לעווית בצד שמאל של פני להפריע לך. 

 

"ישנם שלושה עשר בנים וארבע עשרה בנות בכתה, כך שלכל הבנות יש דייט חוץ מלידיה."

 

"לידיה" היתה לידיה סקאנלון. "לידיה הפצלוחה" היה שמה בפי רוב הבנים אצלנו. לידיה היתה האֲפָסית של הכתה. איש לא ישב לידה ועוד פחות מכך ידע שמץ דבר אודותיה. היא לא דיברה אף פעם, אפילו בשעה שקראו בשמה, ושמה לא נקרא מאז החמישית. תמיד נמצא תלמיד או שניים שהמורים צריכים להחליט אם לקטוף אותם לסל או להשליכם לערמת הבררה – יש ביום הלמודים כמות קצובה בלבד של דקות, ואם הם אינם מדברים יש להמשיך וללמד את הנותרים. חמש שנות עבודה על לידיה כדי שתשתתף די היה בהן, כך נראה, עד שרובנו לא ידע אפילו כי היא עדיין בכתה שלנו, זאת אף שהיתה גם היתה בכל יום ויום, בכסא האחרון בשורה המרוחקת ביותר מהמציאות שלנו.

 

מדי תלמידת בית הספר הקתולי של לידיה לא תאמו לה, ככל הנראה משום שנלבשו על ידי שתיים או שלוש בְּנות משפחה לפניה. נאמר כי ההיגיינה שלה גרועה משל בן, ושערה נקצץ … טוב, לכל הפחות היתה לה נגישות למראה בשעה שקצצה אותו בעצמה. 

 

לא היתה שום הפתעה בכך שאיש מהבנים לא טיווח אותה לדייט. 

 

"אני צריכה ממך שתבקש מלידיה לצאת אתך לארוחה", אמרה מרת ביצ'אם. 

 

כל שיכולתי להוציא היה "הא?" גרוני התכווץ פתאום משום שהיא ביקשה ממני לוותר על יציאה עם המלכה המיועדת בעלת רגלי הברונזה! זכיתי במדלית הזהב ועתה נדרש ממני להחזירה! ממש מקרה ג'ים ת'ורפ! את לא יכולה לעשות לי את זה! 

 

מרת ביצ'אם יכלה לקרוא זאת בפני מבלי שאוציא מלה מפי. 

 

"תראה, מותק, אני יודעת שאתה רוצה לעשות את זה עם קאת'י – אבל אני יודעת שאתה יודע שאף אחד לא יציע ללידיה, ויש בזה משהו שהוא פשוט לא בסדר. היא ילדה נחמדה. רק קצת איטית. יש אנשים מהירים, יש אנשים איטיים. כולם ילדי האל. כולם. ביחוד לידיה. אתה יודע את זה, נכון?" 

 

"כן, מרת ביצ'אם." נכון, ידעתי את זה, ולמעשה אני אפילו האמנתי בזה. אבל האם לא היו הרגליים הארוכות והשזופות ביותר בבית הספר גם הן משהו להאמין בו?  

 

"ידעתי שזו תהיה התשובה שלך", היא אמרה בגאווה. 

 

"לא יכולתי לבקש את זה מאף אחד מהבנים האחרים. לא אדוני! רק ממך. תודה, ילד." 

 

אוח. ולמה לא? למה שלא תבקשי מהם? למה ממני? 

 

"נוסף על כך, הבנתי שאתה חושב ללכת לסמינר בשנה הבאה והגעתי למסקנה כי לא תזדקק לכל 'הנימוסים וההליכות' האלה שאני מלמדת אתכם. הרי זה מה שאתה הולך לעשות, לא?" 

 

ברור שהנזירה המנהלת שתפה את מרת ביצ'אם בכוונותיי להיות כומר. כיוצא מזה, איזה שמוש יש לו לכומר בסקס, פחות מזה ב"נימוסים", עוד פחות מזה בשפתיים האלה התפוחות בשחור-ורוד שאת עושה בהן שמוש למסור לי את החדשות הגרועות ביותר של חיי? 

 

"בטח. אין בעיה. אבל מה עם קאת'י?" שאלתי. כן. מה עם קאת'י? את לא לוקחת בחשבון את היגון שהיא תשקע בו בשל סיכול האפשרות שניתנה לה להיות הדייט שלי! 

 

"כפי שאמרתי, כבר בקשתי ממנה. היא שמחה מאד לעשות את הדבר המיוחד הזה בעבור לידיה. אמרה שגם אתה תשמח." 

 

החלטתי לנסות עוד פעם אחת אחרונה. "אבל, אבל קאת'י תשאר לבדה בארוחה!" 

 

לא. כי זה מה שאנחנו נעשה, ילד. לידיה תשב מולך וקאת'י תשב איתכם שניכם, ליד לידיה. ככה, יוצא שקאת'י היא עדיין סוגשל פגישה שְׁ'ךָ גם כן." 

 

 סוגשל. (זה הספור של חיי הפגישות שלי, כפי שתהיינה מאוחר יותר.)

 

"אבל רשמית אתה תהיה שם עם לידיה ואתה תרחיק בעבורה את הכיסא ותזמין בעבורה ותשוחח אתה ותגרום לה להרגיש שהיא …, שהיא … "

 

רסיסי דמעות החלו לעשות דרכם אל קדמת עיניה אך היא מצמצה מהר דיה לתפסם, זרזה אותם בחזרה אל מקורם וסיימה את המשפט. 

 

"שהיא רצויה. אתה יכול לעשות את זה, מייקל?"

 
רנה קלמאן, במאי הסרט, "משחקים אסורים", 1952

רנה קלמאן, במאי הסרט, "משחקים אסורים", 1952

 

ההתעלות של העניין כלו אל מעבר לשיעור בנמוסים והליכות, אל מעבר לפגישה, עדֵי הקריאה לחמלה וממנה לאפשרות של קדוּשה – טוב, זה כל מה שהייתי צריך לשמוע. 

 

"כן, אני יכול לעשות את זה. אני רוצה לעשות את זה. את יכולה לסמוך עלי! הצדק איתך, איך שלא יהיה לבנות לא יהיה שום שמוש בי אחרי השנה הנוכחית." בדיוק, מרת ביצ'אם! את רק היית מבזבזת עלי את כל השיעורים האלה. נסגר ונגזר עלי להיות נזיר לכל חיי! 

 

עד מעמקי קרביי כאב לי. 

 

הלכתי לכתה ובקשתי מלידיה להיות הדייט שלי. אף כי ניסיתי להסוֹת את המעשה כדי שאיש מהבנים היתר לא ישמע אותי, זמן לא רב עבר עד שפשטה השמועה כי ויתרתי על הזכיה הגדולה בעבור לידיה הלוזרית – והגברים הקטנים הללו במכנסיהם תלולי החגורה הוציאו זמן ניכר במגרש המשחקים מגרדים את זיפי הפדחת הקצוצה שלהם בנסיון להבין מה בדיוק קרה לי.

 

"זה לא נשמע לי", אמר פיט בניד ראש. "איך אתה בכלל הולך לסבול את זה, להיות על ידה?" "לא יודע" היה כל שיכולתי לחלץ. אויש. איך בכלל אני הולך לשבת על ידה באמת?  

 

הגיע הלילה הגדול ללכת לפרנקנמאת', ולידיה היתה מקורצפת מכף רגל עד ראש בשמלתה הפשוטה אמנם אך יפה. פתחתי את הדלת בשבילה, הגשתי לה את זרועי להאחז בה, הרחקתי את הכסא למענה וכמו כן, בהתמרדות של רגע נגד ההתנזרות לחיים שאני מיועד לה, הרחקתי למען קאת'י גם את כסאה שלה. קאת'י אמרה מה שאמרה ללידיה, אחר כך אמרתי ללידיה אף אני מה שאמרתי – ולידיה דיברה אלינו בחזרה. שמענו את הספור על אחיה כיצד הוא מת וכיצד עבד אביה בשתי עבודות משום שלאמה היו בעיות בריאות וכיצד היא מבלה זמן בחדרה בכתיבת שירים. לידיה היתה ביישנית, אך לא אֲפָסית. היא היתה משעשעת והיה לה צחוק נחירות שהפך בעבוֹר זמן מה חמוד ומדבק. יתר חברינו לכתה שלחו מבטים לעבר השולחן שלנו לראות מה אנו מעוללים, וצמד נערים הצטרף אלינו לשיחה עם לידיה המענינת פתאום. הדבר העניק לי ולקאת'י הזדמנות לשוחח, חידוש נוסף בשבילי, שכן עד עתה היתה רק מטרה להתבוננות שבכל מאודה היתה הן תכופה הן תקיפה.

 

"מאד יפה מצדך, מייק, לעשות את זה", היא לחשה לי. 

 

"באמת? נו, את יודעת שאני הולך לסמינר, נכון?" 

 

"בטח. שמעתי על זה."

 

"אז את מבינה, השעור הזה הוא לא לגמרי בשבילי."

 

"גם ככה זה נחמד, אתה לא חושב?" 

 

"בטח. אני יכול לקבל את הפאי שלך אם את לא מתכוונת לאכול אותו?" 

 

לאחר שעור הדייטים הראשון שלנו ב"בית העוף הבווארי פרנקנמאת'", לא יכלה המלחמה בין המינים להתחדש עוד. תודות למרת ביצ'אם גילינו כולנו כי אנו מחבבים איש את רעותו – מאד. ובעוד היתר הופכים בצעדיהם הבאים בחיי המפגשים שלהם, נותר לי זמן דיו להרהר בכל סוגי הבעיות שעלולות לנפול בחלקה של מרת ביצ'אם על שהביאה לקיצה את מדיניות עיכוב ההתבגרות המינית שהפעילה הכנסיה. הנערים חדלו להציק לנערות, והנערות הפסיקו ללעוג לנערים. עזרנו זה לזו בשיעורי הבית. הנחנו לבנות לזרוק את הכדור סל לכל הכיוונים. היתה תחושה טובה לגבי כל דבר ודבר והיינו אסירי תודה למרת ביצ'אם על רוחה הנלהבת ועל תשוקתה ללמד אותנו יותר מאשר את ערי הבירה בלבד של חמישים המדינות. ציפינו לאחרי הצהרים שלנו איתה; היה זה חלק הארי ביום כולו. כך, שכשחזרנו ביום ה-5 בפברואר 1968 מהארוחה לאחר צהרים נוסף עם מרת ביצ'אם, הופתענו ללמוד שהיא לא הופיעה בבית הספר. היא לא נראתה גם ביום המחרת ולא ביום שאחריו. נאמר לנו כי איש איננו יודע היכן היא, שהיא נעדרת. בתחילה, קיווינו כי אולי רק אחרה לקום בבקר ופשוט לא באה לעבודה במשך כמה ימים. הנזירה המנהלת החליפה אותה בתפקידה. אבל ככל שהשבוע נמשך ניכרה דאגה בפניה ונסיונותיה לעקוב אחר תכניות השיעורים של מרת ביצ'אם היו מגושמים. ברור היה שדעתה מוסחת. היא לא נתנה שום הסבר, וביום החמישי להעדרה של מרת ביצ'אם כבר קבלו רבים מאתנו בפני הוריהם ודרשו מהם לרדת בבקשה לעומק העניין של מה בדיוק קורה פה.

רנה קלמאן, במאי הסרט, "משחקים אסורים", 1952

רנה קלמאן, במאי הסרט, "משחקים אסורים", 1952

 

חדשות הערב בטלוויזיה היו זוועתיות באותו שבוע. זה היה ראש השנה הווייטנאמי ("טֶט") ל-1968, ואף שלרבים מאתנו היתה זו פעם ראשונה לדעת כי יש להם לווייטנאמים ראש השנה שני, הטעם היחיד לכך שידענו את זה היתה בהסבר של צ'ט הנטלי ודויד ברינקלי לשאלה מדוע פתחו וייטנאם הצפונית והווייטקונג במתקפה הגדולה ביותר במלחמה. חדשות אן.בי.סי. הצטיינו בישירות היתרה שלהם (היו אלה ימים בהם לא צונזרו דיווחי הטלוויזיה מהמלחמה). המצלמה שלהם לכדה קצין דרום וייטנאמי כשהוא תופס חשוד של הווייטקונג ברחוב, מצמיד את אקדחו לרקה שלו ומפוצץ את המוח שלו, פשוטו כמשמעו, החוצה מצדו השני של ראשו. הדבר זירז את עיכול ארוחת הסטייק סוואנסון סליסברי מול הטלוויזיה. 

 

מתקפת הטט של 1968 העבירה גל הלם בציבור האמריקני משום שהפכה על פיו את כל מה שסיפרו לנו על כך שעוד מעט ארה"ב "מנצחת" במלחמה – את "יכולתנו לראות את האור בקצה המנהרה!" – למעשה, הפגינה המתקפה את מלוא כוחו של הצד שכנגד ואת מלוא חומרת ההפסד שלנו. הווייטקונג היה על פני סייגון כולה, אפילו בדלת השגרירות האמריקנית. לא היינו קרובים לשום נצחון. המלחמה הזאת עמדה לדבוק בנו זמן רב. נעצתי עינים בטלוויזיה שמח על שאני עומד להכנס לסמינר בשנה הבאה. אם אתה בסמינר הם לא יכולים לגייס אותך, טעם נוסף לוויתור על הצורך בשירותי הדייטינג של מרת ביצ'אם.

 

שמועה הסתננה סופו של דבר, דרך ההורים, כי מרת ביצ'אם אכן נעלמה. שום מסר רשמי לא הועבר מהקהילה ונאמר רק זאת: "בעלה של מרת ביצ'אם נעדר בווייטנאם ונחשב חלל. איש איננו יודע היכן מרת ביצ'אם, אבל נראה שעזבה ונסעה הביתה להיות עם משפחתה." 

 

לא שמענו מאז דבר ממרת ביצ'אם. איש לא שמע. נאמר כי נטרפה ביגונה מכדי הידבר עם מי מבית הספר של סט. ג'ון ואפילו אם יכולה היתה לדבר, איש איננו יודע מה באמת לומר לה. אחרים אמרו כי לקתה בהתרסקות עצבים גמורה כשנמסר לה על בעלה וכי הסתלקה כדי להתרחק מהכל ולהיות רק עם עצמה, סגורה ומסוגרת מהעולם האכזרי הזה. מישהו מבני העדה אמר כי שלחה יד בנפשה, אבל איש מאתנו לא האמין לזה מפני שאם קיים היה אדם כלשהו שממש התלהב מלהיות בחיים היתה זו מרת ביצ'אם. סיימנו את השנה עם מורה מחליף אחר הצהרים והוא עשה כמיטב יכולתו, אך מעולם לא ביקש מאתנו לזמר לו שירה במיוחד בשבילו. 

 

זה היה אז, באביב 1968, בעקבות מותם בווייטנאם של סרג'נט ביצ'אם ועוד נער מבית הספר התיכון, נוסף על ההתנקשויות בקינג ובאיש המתוק במעלית הסנאט שעזר לי למצוא את אמי [האיש המדובר הוא רוברט קנדי, כפי שמספר מייקל מור ב-Pietà], שהגעתי להחלטה: בשום מצב, חרף כל כובד הכפיה, האיומים או העינויים שיופעלו עלי אני לעולם, לעולמי עולמים ועד, לא אניף כלי נשק ולא אתן לארצי לשגר אותי להרוג וייטנאמים. 

 

ואם מישהם היו שואלים אותי מדוע כך חשתי, הייתי מסתכל בהם ואומר להם, "אל תתהוֹלֵל, ילד." אולי מרת ביצ'אם קוראת את זה. אם כך קורה, ברצוני לומר לך אֶת זאת: צר לי על כל מה שזה לא יהיה שלקח אותך מאתנו. צר לי שלא ניתנה לנו ההזדמנות לומר שלום. ואני מצר מאוד על כך שלא יצא לי אף פעם לומר לך תודה על שלימדת אותי את כל הנימוסים הנפלאים האלה.

 
משחקים אסורים, במאי רנה קלמאן, 1952.-7

רנה קלמאן, במאי הסרט, "משחקים אסורים", 1952

 

לקריאה נוספת: 

 

על המניפסט של רוברט פינסקי לשחרור השירה משבי האקדמיה, בThe Daily Beast.

 

בסקירת האנתולוגיה החדשה שלו Singing School, מצוטט פינסקי כאומר, כי השירה נלקחה בת ערובה בידי האקדמיה, על האובססיה שלה "למשמעות". האקדמיזם, הוא אומר, מתעלם מהשתתפות הגוף כולו בחוויה האמנותית ומעמיד אותה על "הבנה" בלבד שבאמצעות ניתוח. הוא קורא, בהתאם להצלת השירה ממעשה גדיעת גופו של הקורא מעליה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: