פיירו דלה פרנצ'סקה: עינוי היהודי

פיירו דלה פרנצ'סקה, אגדת הצלב האמתי, סדרת ציורי פרסקו, הושלמה ב-1464. מבט כללי, קפלה מג'ורה, כנסית סאן פרנצ'סקו, ארצו, איטליה

פיירו דלה פרנצ'סקה, אגדת הצלב האמתי, סדרת ציורי פרסקו, הושלמה ב-1464. מבט כללי, קפלה מג'ורה, כנסית סאן פרנצ'סקו, ארצו, איטליה

 

את סדרת ציורי הפרסקו "אגדת הצלב" של פיירו דלה פרנצ'סקה (1410-1492), בקפלה של כנסית פרנציסקוס הקדוש באָרֶצוֹ (Arezzo), איטליה, מכתיר זביגנייב הרברט (כרבים לפניו ואחריו), "אחד מפלאי הציור בכל הזמנים". "עינוי היהודי" (Tortura dell'ebreo) הוא ציור קטן ביחס בסדרה, ומקומו בקיר המזבח הקיצוני שליד חלון הוויטרז'. ספור זה, כמו "קבורת הצלב" שלידו, נצבע על פי סקיצה ("קרטון") בידי תלמידו הבכיר של פיירו, ג'ובאני דה פיימונטֶה, עובדה בטלה לענייננו.

 

תאור הפרסקו (המופלא כשלעצמו) של הרברט (בספר "ברברי בגן"), מתבסס כמובן מאליו על ההבחנה הקדומה בין התוכן (הספור, הנושא, הדימוי הפלסטי כשהוא נתפס על-פי מסר לשוני), לבין הצורה הפלסטית הטהורה (שהלשון מנסה, אמנם לעולם בלי הצלחה, לייצגה ולמצער להורות עליה, לתארה ולדון בה). הבחנה זו, שמקורה ביומרה הלשונית לשליטה חסרת מעצורים בתודעה, הפכה במאה ה-20 להתלבטות-יסוד ולמאבק איתנים של תודעת האמנות עם עצמה. מאבק פנימי זה הוליד את האמנות מחדש ואיתה את הציור המופשט ואת השלכותיו. קיצונית ואדירה בהשלכות הללו היא, בין היתר, המושגיוּת של סול לויט.

 

וכך אומר הרברט ב"פיירו דלה פרנצ'סקה" שלו (בתרגומם של מרתה ויורק סטנקביץ):

 

"'עינויי העברי' – מדובר באיש ושמו יהודה, אשר ידע את מקום הטמנתו של עץ הצלב, ומאחר שסירב לגלותו הוא מושלך בפקודת אמו של הקיסר, הלנה, אל באר חרֵבה. הסצנה מתארת את הרגע שבו שני אנשי הקיסר, בעזרת מנוף המורכב מפיגום משולש, חבל וגלגלת, מוציאים את יהודה אחוז החרטה. בוניפיציוס, ראש החצר, אוחז בחוזקה בשערותיו. על פי הנושא מדובר כאן ביצירה שעניינה האכזריות, והנה פיירו מדבר בשפה עניינית ומרוחקת. פניהם של גיבורי הדרמה קפואים ונטולי רגשות. אם יש דבר מה מטיל אימה בסצנה זו, הרי זה אותו פיגום משולש עם חבל וגלגלת שהנידון קשור אליהם. פעם נוספת, הגאומטריה הבליעה בתוכה את הרגש."

 
פיירו דלה פרנצ'סקה, עינוי היהודי, פרסקו, 1455. קפלה מג'ורה בכנסית סאן פרנצ'סקו, ארצו, איטליה, via casasantapia.com

פיירו דלה פרנצ'סקה, עינוי היהודי, פרסקו, 1455. קפלה מג'ורה בכנסית סאן פרנצ'סקו, ארצו, איטליה, via casasantapia.com

 

כאמור, מובנית בהתבוננותו של הרברט ההבחנה בין התוכן לבין הצורה, הבחנה המשליכה על החִווי ומבנה בו ניגוד בין ספור לתבנית, בין רגש לבין אינטלקט. את הניגודים הללו מפעילה הפרספקטיבה, בתור גאומטריה של הראות בתבנית הציורית, להפוך לתפיסה אוניברסלית לכאורה, ולמלכודת, שבתוכה אין הראות יכולה להשיג את אופקיה-שלה עצמה.

 

למבט ראשון, מוצג בפנינו מופע זוועה, גרוטסקה שבמרכזה מתקן עינויים "קפקאי" המשרה עלינו אימה אין-פשר.

 

המעונה, אותו מציין הספור הנוצרי בשם פרטי וכללי של דראון עולם, Judas, מתבונן במענהו ובנו הצופים, האלוהיים מבחינת המתרחש, בהתרסה, בשאלה הגדולה, היחידה הניתנת להשאל, אותה זעק ישוע המוקע על הצלב: למה?

 
פיירו דלה פרנצ'סקה, עינוי היהודי מתוך אגדת הצלב (פרט).

פיירו דלה פרנצ'סקה, עינוי היהודי מתוך אגדת הצלב (פרט).

 

ואילו מענהו של "היהודי", אותו בוניפיציוס ("עושה הטוב") האוחז בשערו של הלה להוציאו מן הבור, מביט בקורבן שלו בחמלה ואהבה נוצריים, כמדומה, שעה שהוא מפעיל עליו את דין הצדק המוחלט המאחד את עשיית הרע עם הטוב, דין צדק שאנו מפעילים על רשעים בדיעבד ולמפרע. אין אירוני יותר מהדימוי הזה, של המענה הרחום. מתיקותה של האכזריות הנובעת ממנו כלפי קורבנו מוכרת לנו מדימויים של עריצים מודרניים דוגמת סטאלין, מדמות "השוטר הטוב" בחדרי החקירות ומפוליטיקאים ובעלי שררה שעה שהם מפעילים את כוחם. אכזריות מוצדקת וממוסדת מובעת תמיד ברוך, בשלמות פנימית ובשלווה.

 
פיירו דלה פרנצ'סקה, עינוי היהודי מתוך אגדת הצלב (פרט, המענה), via casasantapia.com

פיירו דלה פרנצ'סקה, עינוי היהודי מתוך אגדת הצלב (פרט, המענה), via casasantapia.com

 

אין מדובר כאן ב"שלוה גיאומטרית", כלומר בצידו הרציונלי של ניגוד מוציא, כי אם בצעיף שרק התבוננות מלאה בעצמה תוכל להפשילו. רק התבוננות כזאת תיגבר על תפיסת הספור, בדרך הצורה ובדרך הלשון גם-יחד. רק התבוננות מלאה תכניס אותנו אל בין מיצריה של הלשון המדברת אותנו ועוצמת את עינינו, ורק היא תשחרר אותנו מהחלוקה תוכן-צורה.

 

שכן, הפרספקטיבה היא לשונית בטבעה: היא מייצרת לַראות נקודות מוקד ובאמצעותן את התגובה הדואלית של הלשון, בתנועתה המכאנית על הציר הקטבי הן-לאו (טוב-רע, יפה-מכוער וכיו"ב). כך נוצרת דרמת הקיום של האני המילולי, התגובתי, המותנה. הפרספקטיבה מייצרת דרגות חשיבות, שיאים של הזדהות עם דמות-ראי (ישירה או מרומזת). מאפיין זה חוזר בכל תוצריה של הפרספקטיבה: בציור, ברומן, בסרט הקולנוע. הפרספקטיבה היא עלילה מרחבית וזמנית, דרמה שאנו, הצופים, נלכדים וטובעים במתיקותה. היא מייצרת את האני מחדש. ופיירו, המאסטר של הפרספקטיבה, גובר עליה בעזרת הגיאומטריה ומביא אותה אל גבול השליטה שלה: המיקוד מופר באמצעות גיאומטריה אינסופית מרומזת, המזכירה לנו שאנו מתבוננים במשטח בלבד, ובדימוי. לעולם נשאר ערים למשטח המצויר ולעולם לא נשכח את עצמנו. פיירו דורש מההתבוננות שלנו שתהא ערה לעצמה.

 

ומכיוון שאמנותו אינה ממקדת את האני שלנו, מכיוון שלא אנו-ואנו-בלבד הנושא, מקבל מתקן העינויים של פיירו מימד אוניברסלי והופך את המענה והמעונה גם-יחד לככל-האדם. הציור מלמד אותנו בדרך זו מהי אכזריות אנושית, כאב אנושי, ויותר מכל הוא מלמד אותנו כי ההתבוננות המלאה היא-היא האהבה האלוהית שלימד אותנו ישוע, וכי רק היא תוכל לגבור על מגבלות הספור והפרספקטיבה, על מוגבלות הבלעדיות של האני.

 

כדי להבהיר את הדברים, נתבונן ביצירה נוספת של פיירו:

 
פיירו דלה פרנצ'סקה, הלקאת ישוע, ככל הנראה 1455-1460. צבעי שמן וטמפרה על לוח, Galleria Nazionale delle Marche in Urbino, איטליה

פיירו דלה פרנצ'סקה, הלקאת ישוע, ככל הנראה 1455-1460. צבעי שמן וטמפרה על לוח, Galleria Nazionale delle Marche in Urbino, איטליה

 

"הלקאת ישוע" המופתית נמצאת בגלריה של אורבינו (Urbino) וממנה ניתן ללמוד עוד כיצד פיירו עושה זאת. וכך מתאר זביגנייב הרברט את התמונה:

 

"הסצנה מחולקת לשניים: הדרמה האמתית מתרחשת בצד שמאל, באכסדרת שיש הנשענת על עמודים קורינתיים, שהתבונה הטהורה יכולה להתהלך בה. מלבני המרצפות מובילים את המבט אל דמותו החצי ערומה של ישוע. הוא נשען על עמוד, שפיירו הציב עליו סמל מאובן – פסלו של גבור יווני המניף ידו. שני קלגסים מכוונים בו-זמנית את מקלותיהם. המלקות שלהם סדירות ונטולות רגש, כתקתוק של שעון. שקט מוחלט, אין קריאות שבר של הקורבן, אין נשיפות שנאה של התליינים. ועוד שתי דמויות של מתבוננים, אחת המפנה את גבה אל הצופה והשניה את צדודיתה, יושבת. אילו רק חלק זה היה שורד עד ימינו, היינו מקבלים סצנה בתוך קופסה, דגם טבוע בתוך זכוכית, מציאות מאולפת. בניגוד לברויגל האירוני – ראה איקרוּס – פיירו לעולם לא היה ממקם מאורעות חשובים בתוך פרספקטיבה, ביודעו כי הגיאומטריה בולעת אל קרבה את הלהט. הדמויות החשובות בסיפור ניצבות במפלס הראשון, כמו בקדמת הבמה. מכאן שאת ההסבר לסוד התמונה יש לתלות בשלושת הגברים הניצבים בצד ימין, בקדמת התמונה, המפנים גבם לסצנה של הייסורים – ובמשמעותם הסמלית.

 

"…אין זה משנה מהו ההסבר שנבחר, 'ההלקאה' לעולם תישאר אחת התמונות הסתומות ביותר, המסרבת להיכנע לפרשנות ולהסברים. מסתכלים עליה מבעד ללוחית קרח קרה, מרותקים, מוקסמים וחסרי אונים כמו בחלום."

 
פיירו דלה פרנצ'סקה, ההלקאה (פרט, שלושת המתדיינים)

פיירו דלה פרנצ'סקה, ההלקאה (פרט, שלושת המתדיינים)

 

נפתח ונאמר, כי הפרשנות המלומדת השגורה, האקדמית לציור זה, עוסקת בדרך-כלל בנסיון לעלות על זהות הדמויות בקדמת התמונה ולתמלל אותה על-פי המתודה הקרויה "איקונוגרפיה". בכך נופלים המלומדים ברשתו של הציור ונעשים צל קריקטורי של השלושה המתדיינים על פולמוסם הנצחי. בני הסמכה הללו עומדים ברצף היסטורי אחד עם חכמי הדת, המלומדים והפרשנים שתמללו והפעילו למוות, פשוטו כמשמעו, את תלמודו הפשוט של ישוע; זאת, בעוד השלושה המצוירים באלמותם, מציבים בפנינו את השאלה.

 

אשתדל לקצר ולהשאיר את המלאכה להתבוננות. רק אציין שוב, כי מלכתחילה נמנע פיירו מלתעתע בעין כפי שעושים ציירים פחותים ממנו באמצעות הפרספקטיבה. ההתבוננות בציור אינה מפגישה אותנו עם "המציאות" אלא עם דימוי במופגן, שרק הוא יכול לפרוץ את העיוורון הלשוני. הוא עושה זאת באמצעות בקיעת הפרספקטיבה תוך שמירה תמימותה ושלמותה הגיאומטרית של התמונה. בתוך הפער הזה, בין דימוי לבין מציאות, זוכה ההתבוננות שלנו במלאותה ובחירותה מעוגני הלשון והאני.

 
פיירו דלה פרנצ'סקה, ההלקאה (פרט)

פיירו דלה פרנצ'סקה, ההלקאה (פרט)

 

עוגן השם היחיד כאן הנו בישוע המולקה. הדמות הישובה על כס, הסמכות המענישה, סביר לזהותה כנציב הרומי העליון פונטיוס פילאטוס, אך יכולנו שלא לדעת זאת. די לנו שנראה סמכות מענישה, המתבוננת במעשה הנצחי מבלי להתערב בו. בכך הופך המרחק הפרספקטיבי לזמן אנושי נמשך נצח הנחתך בשלושת המתפלמסים באלם-קול שבקדמת התמונה ובהווה. הם המעלים את הקושיה המתריסה לעניין מהות האלוהות – בַּנוּ היא מתאחדת בתשובה. והתשובה, היא נמצאת בהתבוננות המלאה עצמה ובפליאה השורה עלינו.

 

באתר האינטראקטיבי של המחלקה להיסטוריה של האמנות בפרינסטון, ניתן לסייר בקאפלה מג'ורה של כנסיית סאן פרצ'סקו, ארצו, ולצפות בסדרת הפרסקו "אגדת הצלב" של פיירו דלה פרנצ'סקה. הסיור במודל הכנסיה דורש שמוש באינטרנט אקספלורר של מיקרוסופט.

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: