הרפת: בזיליקה של דת העבודה

Girolamo del Pacchia , (נ. 1477 – נעלם ב-1533) , Nativity, שמן על לוח, אוסף פרטי, Via The Bridgeman Art Library, UK

אין הדמוי הציורי משחזר מציאות ויכשל הנסיון לחלץ ממנו טענה או משפט. אף כי היה הציור לעיל של גִ'ירוֹלַמוֹ דֶל פַּקִיָה (Girolamo del Pacchia) קריא ונהיר לנוצרי בן התקופה, אין האמת שלו סופית. ההתבוננות בתמונה, היא היוצרת ומוסיפה אמת לאמת.

 

לפי פרקטיקת הקריאה הפרה-פיגורטיבית של התקופה, נוכל לקשור את התמונה לפסוק "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" (ישעיהו א':ג'). ובוננויות נוספות נרמזות כאן, הקשורות בידע ובורות, חומר ורוח, השילוש והכנסיה בתור משכן ארצי לאל. אִם "אב" השילוש כמו הוליד עצמו בגופו של בנו, באמצעות רוחו הבוראת, אזי הציור כולו הוא מִשלב דימויי של כלים המכילים זה-את-זה: הבן, האם, האבוס, הגרוטו (מערת הלידה), הרפת המסמלת את הכנסיה הנוצרית ובית לחם, מקום ושם-קוד פרה-פיגורטיבי למיסה הנוצרית ומתן החסד.

 

לרפת הציורית, המופשטת, העשויה מַלבן קרשים שצורתו בזיליקה, יש אפסיס שהוא מערת הלידה המזכירה בצורתה רוטונדה. הצירוף של בזיליקה עם רוטונדה משחזר את המבנה הקדום של כנסית המולד בבית לחם ומעניק לארכיטקטורה של התקופה צידוק מסורתי ודתי.

 

Albrecht Dürer, "הלידה", הדפס עץ מתוך המחזור "חיי הבתולה", 1503, Via Brooklin Museum

 

גם אלברכט דירר (Albrecht Dürer) קורע את קירות רפת-הבזיליקה כדי שנחזה בלידה הפלאית, אך ברוח הרפורמציה הוא מוסיף ומחרב את הבנין העשוי עץ ואבן, כמו כדי להראות כי כוכב האמונה פרץ את  השגיונות החומריים כדי להודיע על בואו של המשיח לעולם. התמונה אקסטתית, בתור עצמה פריצה פתאומית של החסד לתוך החיים. כמו בהדפס עץ מאוחר יותר מאותו נושא, קדושיו של דירר הם עובדי אדמה שמצאו מקלט בחורבה ימי-בינימית עממית. האנשים הפשוטים, העמלים, הם שזוכים לחזות באלוהות פנים-אל-פנים.

 

Albrecht Dürer, הדפס עץ, 1509-11, Kupferstichkabinett der Staalichen Museen, Berlin, 1881

 

בתחריט "לידה" מ-1504, משכן דירר את הנגר יוסף ואשתו מרים ליד חורבות של מבצר-כנסיה וצמודה לבית הרעוע רפת דמוית רוטונדה:

 

Albrecht Dürer, הלידה, תחריט, 1504

 

החזיון של דירר איננו אירוע היסטורי וזכרון רחוק, כי אם אירוע שב וחוזר בגלגל הנצחי של תולדות האנושות. עבודת האל נוכחת בעמל יומו של האדם. האל של הרפורמציה פורץ את מעמסת החומר ומהעניק מחסדו לאדם לעמל יולד. הרפת היא רפת, הבית בית והמשפחה הקדושה משפחת כל-אדם. בעקבות מרטין לותר, מחזיר דירר לפשטות החיים את האמונה הראשונית שאינה יודעת חשבון רווח והפסד ומפשיט אותה ממחלצותיה. אין האמונה תלוית אתנן או טקס או מקום.

 

בהיסטוריה של אדריכלות המערב נהוג לקשור את מבני הכנסיה הראשונים בבזיליקה והמוזוליאום או הרוטונדה הרומיים. כנסית המולד בבית לחם נחשבת אבטיפוס של צירוף שתי הצורות, זאת לאחר ששוקעה בהן איקונוגרפיה נוצרית. במבנה הבזיליקה הנוצרית הקדומה מסמל האפסיס את ישוע, הוא הראש, בעוד שהמעבר, (הוא "הספינה המרכזית" בבזיליקה, שמשני צידיה שדרות עמודים), מסמל את המאמינים, הם הגוף.

 

נוצר לכאורה פער בין הראיה האמונית והאמנותית לבין "הנרטיב ההיסטורי" המוסכם של תולדות הארכיטקטורה הנוצרית, שכן בתמונות מוצגת הבזיליקה כרפת, בעוד שבראיה ההיסטורית השתלשלו שני אב-טיפוס של כנסיות, המלבנית והמרכזנית, מהבזיליקה ומהמוזוליאום הפגאניים הרומאיים. 

 

Giovanni Battista Piranesi, המוזולאום של הלנה הקדושה, תצריב, הודפס ב-1756-7, The Metropolitan Museum of Art, New York

 

אלא שאין זה באמת פער. האמנות אינה מחויבת למציאות כי אם ליצירתה של המציאות ולהתחדשות הכרת המציאות. אין הראיות הללו, ההיסטורית, האמנותית והאמונית מוציאות זו את זו. הבזיליקה היא רפת – הרפת היא בזיליקה.

 

פרסקו של הבזיליקה הקדומה של פטרוס הקדוש, במקום בו עומדת כנסית פטרוס הקדוש הנוכחית, הוותיקן

 

בפרסקו לעיל, המציג את הבזיליקה הקדומה של פטרוס הקדוש ברומא, נגלה לעינינו אב הטיפוס של מבנה הרפת לאורך הדורות וגם בימינו. יש בה מעבר מרכזי שלארכו שדרות עמודים ואגפים שבהן ניצבות פרות. יש בה גם אפסיס מנגד הפתח, המסומל בחלון גבוה שהאור, שיש לו מקום מרכזי בארכיטקטורה הנוצרית, נובע ממנו.

 

כנסית המולד בבית לחם, צילום , בין 1920 ל-1933, ספרית הקונגרס בוושינגטון

 

באזורים החמים נוטות הרפתות להיות סככות פתוחות שהאור משמש להן קירות, אך המבנה החוזר על עצמו הוא של בזיליקה אפלולית שחלון קרוע בה גבוה, לשפוך אור רך על קש זהוב המתגולל באגפיה וחללה נבשם בזבל ובחלב. אלה הם מקדשי עשה של אל העבודה.

 

הרפת של קבוץ גבע בשנות ה-20 של המאה הקודמת. האור מגיע על המצולמים מצד גבו של הצלם

 

"אין זה צלם-דמות אשר בו נקל ונדע מה מראהו של האלוהים, אלא מעשה הוא המניח לאלוהים עצמו שיהא נוכח כאן, וכך הוא עצמו צלם-אלוהים הוא." מרטין היידגר, מקורו של מעשה האמנות, מתרגם שלמה צמח, הוצאת דביר תל אביב, 1968, עמ. 29.

 

גן שמואל, הרפת הישנה בפירוקה, 1951, נלקח מהאתר של הקבוץ

 

אחד המבנים הראשונים שמיהרו החלוצים להקים בישובים החדשים שלהם היתה הרפת. היה זה בית כנסיה מסוג חדש, של דת העבודה. ואפילו מבנה רוטונדה היה ביניהם, זה שתכנן והקים בקבוץ גבעת ברנר המהנדס הפרופ' יצחק הברשיים (ששמו נכתב בצורות שונות ומשונות ונראה כי הוא ופעלו נמחקו כמעט מדפי ההיסטוריה של בנית הארץ).

 

הרפת העגולה בקבוץ גבעת ברנר, צלום מ-1939

 

לא מצאתי תיעוד כלשהו הקשור לתוכנית הבניה של הרפת העגולה ונימוקיה. בכל אופן, עגולה הרפת או המלבנית, שתיהן הן בעליל מבנים של התחדשות הברית לקיים בסמליה את ההבטחה בפסוק ה', פרק י"ג בספר שמות: וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ יְהוָה אֶל-אֶרֶץ.., אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ; וְעָבַדְתָּ אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת..

 

 

רחל: חֲלִיבַת לַיְלָה

 

בֶּחָצֵר – בִּעוּתֵי יָרֵחַ,                             וְיָדִי מְלַטֶּפֶת חֶרֶשׁ

לְהָטָיו הַקָּרִים וּדְמָמָה;                          אֶת הַרֹאשׁ הַגָּדוֹל, הַמַּקְרִין.

הוֹי, מַהֵר, לְמִקְלָט, לָרֶפֶת,                     מְאֻחִים חַיַי עִם חַיֶּיהָ

לְפָרָה, נוֹשֶׁמֶת, חַמָּה.                            בְּאַלְפֵי חוּטֵי מִסְטוֹרִין.

 

הפרה האלה חאטור, במקדש השושלת ה-18 דיר אל בחרי, מצרים, צלם אמריקני בתחילת המאה ה-20, Brooklyn Museum of Art, New York

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: