"האידאה" לברתולד ברטוש: ההנפשה המלנכולית הראשונה

 

Berthold Bartosch, L'Idée, 1931

 

ברתולד ברטוש (Berthold Bartosch 1893-1968), היה במאי קולנוע שנולד בבוהמיה, היגר לברלין ב-1920 ושיתף פעולה עם האנימטורית והבמאית לוטה ריינינגר (Lotte Reininger) ביצירת סרטי הנפשה בצלליות. ב-1930 היגר לפריס ויצר את סרטו הידוע ביותר, "האידאה", הנחשב לַ"רציני, הפואטי והטרגי הראשון בין סרטי ההנפשה בכלל". הדמויות והתפאורות בסרט עשויות שכבות נייר בדרגות שונות של שקיפות. אפקטים כמו הילות, עשן וערפל נעשו מקצף סבון מרוח על לוחות זכוכית שהוארו מאחור. הסרט מבוסס על ספר הדפסי עץ בשם זה של פרנס מסֶריל (Frans Masereel), שדרכו נודע לי על ברטוש. המוסיקה המלווה את הסרט היא של המלחין ארתור הונגר וכלול בה אונדז מרטנו (Ondes Martenot ), דבר שמעניק זכות ראשונים נוספת לסרט, על שמוש בכלי אלקטרוני בקולנוע.  בין השנים 1935-39 עבד ברטוש על סרטו האנטי מלחמתי "פרנציסקוס הקדוש" או "סיוט וחלומות". הסרט, שהופקד לאחר שהנאצים נכנסו לפריס בסינמטק הצרפתי, הושמד ע"י הכובשים הנאציים או משתפי הפעולה עמם ונותרו ממנו קטעים בלבד. ב-1948 עבד ברטוש מטעם אונסק"ו בפריס והיה מורו של ג'ורג' דנינג (George Dunning), במאי סרטם של הביטלס, "צוללת צהובה".

 

L'Idée (1931) Berthold Bartosch

 

L'IDÉE, הוא סרט המספר את סיפורה של אידאה מופשטת שיצר אמן, המופיעה בדמותה של אשה מעורטלת, חשופה ופגיעה ועל יחסו של העולם כלפיה. ברטוש מצהיר, בכותרות הסרט, כי "האדם חי ומת למען האידאה.. האידאה היא אלמותית. אפשר לרדוף אותה, לדון אותה לכף חובה, לאסור אותה, לגנות אותה עד מוות – אבל האידאה ממשיכה לחיות במחשבותיהם של בני האדם."

 

אמנם הסרט דידקטי במופגן, ומהווה הצהרה וקריאת תיגר פוליטית, מעין כרזה מונפשת, אבל האיכויות האמנותיות פורצות את גבולות התקופה. 

 

וכתוספת וכמזון למחשבה, סרטו של אדם קרטיס (Adam Curtis) מ-2004, "כוחם של סיוטים". הסרט טוען, בהרצאת דברים דוקומנטרית ארוכה, כי לאחר שנכזבו התקוות שתלו אנשים באידאולוגיות הגדולות, פנו פוליטיקאים ושליטים לאמצעים פוליטיים של הפחדה. המורא מפני הרוע המוחלט, מפני האופל המחלחל בכל, הוא הכלי שבאמצעותו מתמרנים השואפים לכוח את ההמונים. הבטחת התקווה, המבטאת את זמנה ב"האידאה" של ברטוש, התחלפה באיום, בהבטחה שהרוע בוא-יבוא. מבחינה זו, אומר קרטיס, אין הבדל בין הפונדמנטליזם המוסלמי לבין השמרנות האמריקאית המתחדשת. הסיוט, הוא שהחליף את ריבוי הרעיונות והאידאות שנגסו בכוח הפוליטי, והפך לכוח היפנוטי מאחד בפני עצמו. ויש גם מאמר על הסרט ב"העוקץ".

סרט נוסף של קרטיס, המהווה רצף של דימויים מההיסטוריה של המאה ה-20, משתמש בדמוי של האשה האידאלית בתרבות האמריקנית של הרדיפה אחר האושר, אותה מגלמת "בת השכנים" הכל אמריקנית דוריס דיי. קרטיס אמר כי הסרט, It Felt Like a Kiss, הוא "סיפורו של עולם מכושף שהוקם על ידי אמריקה בעודה הולכת ונעשית למעצמת-על.. וכיצד אלה החיים בעולם חלומי כזה הגיבו עליו".

 

"רציתי להראות לכם, כי האופן שבו אתם חשים כיום ביחס לעצמכם וביחס לעולם הוא תוצר פוליטי של רעיונות התקופה ההיא", אומר קרטיס, שלדעתו, כפי שהוא מצוטט בוויקיפדיה, "נטועה הפוליטיקה של תקופתנו באופן עמוק מאד באידאות האינדיוידואליזם…אבל לא במובן של 'בכל מכל כל', שאומר כי תגשימו עצמכם רק אם יוגשמו חלומותיכם, תשוקותיכם במלואם…זה רעיון פוליטי."

 

הבלוג של Adam Curtis.  

 

L'Idée (1931) Berthold Bartosch

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: