תועלתנות, ג'יין אוסטן וביל היקס

ג'ורג' סיגל (1924-2000), כרזת הסרט, 1967

בממלכת התועלתנות אמריקה, נושאות האהבות הגדולות והנועזות רווחים מעל מסכי הקולנוע והטלוויזיה. ואילו באירופה הישנה, לא זו האמריקנית, נכתב "הרומן למשרתות" למען נשות עמל חרופות שחלמו על אהבה גדולה מחייהן, לרווית מתיקות שתחליף את החומץ שזרם בעורקיהן, לחיים פטורים מעול תועלת, לחופש משעבוד לצו ההשרדות. זהו נושא "הרומנים הרומנטיים" של ג'יין אוסטן: שאלת התועלת לעומת האהבה, חיי החומר למול חיי הרוח והאפשרות לזווג אותם וללכדם. בטח שאפשר. אוסטן מצאה את התשובה בעצם הכתיבה, באמנות.

אנשי התועלת בזים לאנשי הרוח משום שאינם יכולים למנות את הרווחים שלהם ולאמוד את "הישגיהם" של האחרונים. בכל זאת מעוררים בהם הללו קנאה צורבת הנסתרת מבינתם. הם חשים שהחמיצו משהו. הם חשים את חרשותם-שלהם לאיזו קריאה מסתורית שהם מתכחשים לה, לה ולידיעה הוודאית והמטרידה שהיא נושאת, כי, מטמוני הרוח ואוצרותיה הם-הם הזכיה בפרס הגדול. כי, הרוח ישובה בכס מלכות של יופי, שרביט האמת בידה וראשה נזור באהבה.

גם הסטנדאפיסט ביל היקס, שסרט על חייו ניתן לראות בימים אלה בערוץ 8, נושא את בשורת הרוח באמצעות כל נושא שהוא בוחר לדבר עליו: כשהוא קורא לאנשי השווק "להתאבד", כשהוא מציג אפשרות לדיווח אמתי על סמים מרחיבי תודעה וכשהוא אומר שהחיים אינם אלא נסיעה ברכבת הרים. בקטע האחרון הוא נשמע כמו אחותו של שייקספיר, לא פחות: 

והוא גם שר. ביל היקס, 1961-1994: אין לי מוסיקה בנשמה הלילה: