שִבושי תועלת (אוֹרי ריזמן)

 

 

אוֹרי ריזמן, נוף עמק הירדן, 1967-1977. שמן על בד, אוסף פרטי

 

הצבע, הוא שמחזיק את הרוח בציוריו של אוֹרי ריזמן איש כברי (1991-1924). הליתוגרפיות שנעשו על פי אותם ציורי השמן מתקשות לעשות את המלאכה והופכות לקשוט את האיקונות הללו (שכן גם ציורי הנוף של רייזמן הנם דיוקנאות הרוח). נאטמת בהן, ליתוגרפיות, המערבולת הצבעונית הבראשיתית המגלגלת חושך באור.

 

בכתבה בעיתון הארץ על סרט שבו רואיין האמן, נאמר, כי "דמותו של רייזמן מעוררת אמפתיה, הוא מצטייר קצת כילד אבוד..". בוז ושאט נפש חבויים, או חביוניים, מגולמים במשפט הזה (בסרט עצמו לא זכיתי לצפות). בוז ושאט נפש למה שהתודעה הפרגמטית, זו שמהלכיה נקשרים היטב זה-בזה להוציא את הרצוי מן המצוי הוודאי לה, מבינה כחדלון יעילות ותועלת. זוהי עמדת יסוד המתלבשת בגלימת הגומי של הרחמים. כך מבינה התודעה הפרגמטית את הבלתי מובן לה בעליל.

 

אוֹרי רַיזמן, כברי, 1924-1991

 

 

הבלתי מובן, כשלעצמו הוא בל יאמן לתודעה הזאת. כך מתברר, ובאופן חד כחַלָּף, החלף הפרגמטי הבורר ומוציא, מדיר ושוחט את החימֵרה של הרוח, הרוח המשבשת את הבוחן הפרגמטי-רציונליסטי שמקיימת הדרישה לקשר ישיר בין סיבה מוחשית וניתנת לכימות ושיערוך לבין תוצאה של רווח או הפסד, כשלון או הצלחה. ומכיוון שהמשפט ארוך באופן בלתי יעיל בעליל, נתחיל אותו מתחילתו: כך מתברר מסרט ביוגרפי (אחר מזה המוזכר לעיל) על האמן אורי רייזמן, "אורי ריזמן – הציור הוא הנפש" מ-2003, שזכה להקרנה חוזרת בערוץ ההיסטוריה.

 

הסרט חושף לא רק את יחסו הציני והנצלני של קבוץ כברי כלפי האמן אורי רייזמן לאחר מותו. הוא חושף לא רק את עמדתו של הקבוץ בכלל, כתודעת הכלל, כלפי האדם היחיד כמי שנחסכת ממנו תודעה סוברנית וכמי שבאשר אין בו תועלת מוחשית ומיידית אין לו זכות קיום: הסרט, יותר מזה, חושף את הקשר העמוק בין הקפיטליזם כתודעה וכדרך חיים לבין הרציונליזם הפרגמטי, ואת יסוד הזהות שבין תודעה כזאת המשוקעת בחומר לבין פריה הישראלי של השקפת העולם המרקסיסטית, המטריאליסטית. כשההוויה קובעת את התודעה אין התשוקה ולא כלום לבד מתשוקה לחומר, לקפיטל. הקפיטליזציה של הקבוץ נגזרה, אם כן, מלכתחילה.

 

קרל מרקס עצמו ניהל חיים חסרי תועלת, חיים של כתיבה, דלות משוועת והשענות על כספם של אחרים שהכירו בגדולתו. אלמלא הם, לא היה קרל מרקס ולא היו כתביו – ולא היתה מוקמת בידי העושים ושומעים את דברו הקומונה הישראלית הקרויה קבוץ.

 

 

אורי ריזמן, דיוקן עצמי, תאריך לא ידוע. שמן על בד, אוסף פרטי

 

 

הקרקע גדושה ומלאה בדורות על דורות של אנשי רוח עלומים וחסרי תועלת. זוהי הקרקע שעליה בנה הפילוסוף האמריקני ארתור דנטו (Arthur Danto) את התיאוריה המוסדית המגדירה את הקיום האמנותי. על פי דנטו, יוגדר כאמנות כל מה שנועד להיות מוגדר כאמנות ע"י המוסדות האמנותיים. ההגדרה זו איננה רק מעגלית (והמונח "נועד" איננו מצליח לכסות את המעגליות של ההגדרה). יותר מזה היא פרגמטיית טהורה וחומרנית ביסודה. מוסדות חיוניים ומחוללי הכרה כמוזיאון, בית מכירות, ביקורת, מחקר אקדמי – כל אלה הופכים את פועלה של הרוח לתוצר שמושי ומבטלים את תנאי חוסר התועלת של הרוח.

 

אין בכוונתי להביע השקפת עולם מוסרנית או סגפנית, שהרי כולנו (אבל, כולנו) באנו לכאן כדי להנות. אני סבורה כי שבושי תועלת חיוניים להתגלות הרוח בעולם האנושי. אני סבורה שהתגלויות מתחוללות במקומות שאין להם קיום לדידם של מוסדות מעניקי הכרה. עבודתם תמיד נעשית בדיעבד, לאחר שהרוח גברה על נסיונם להמית אותה או לפחות להתכחש לה. זה מה שעושה מוסד הרבנות לאמונה ולנבואה, לדבר הרוח. חברה שאין בה חללים מקודשים וחסרי תועלת בעליל, חברה שאין בה "שמאנים" – אין בה כל תועלת לאנושות. גורלה של חברה כזאת, כמו גורלו של הקבוץ, למשל, חתום ביסודותיה.

 

אורי ריזמן, נוף, תאריך לא ידוע. שמן על בד, אוסף פרטי