שתיקת הנשארים: יומנה של סוּזי אַדְלֶר

סוזי אדלר נולדה בווינה ונשלחה עם ילדי ה"קינדר טרנספורט" (Kindertransport) לבריטניה, שם כתבה את יומנה (שפורסם בהוצאת "יד ושם" תחת הכותרת "האוהבת והאהובה – יומנה של סוזי אדלר"), בין השנים 1939-1941, רובו ככולו במשך שנותיה ה-14 וה-15. היומן נחתם בשתיקה.

 שתיקתה של סוזי אדלר, שוש דרום לאחר נישואיה ועלייתה ארצה, נמשכה כל שנות חייה הקצרים עד מותה בקבוץ יסעור טרם שמלאו לה 40. שתיקה זו שלה דורשת מאתנו חרדת-קשב כשאנו קוראים ביומנה, ומלמדת אותנו לשמוע את אִלמות הנשארים. 

ילדים מהקינדר-טרנספורט בבואם לבריטניה, דצמבר 1938

אימי השואה באירופה יצרו שבר מוחלט ברצף תודעת האנושיות, בתודעת היחד והיחיד. שבר זה הניב שפע של נסיונות להבין מחדש מוסר מהו, אדם מהו. אחד הניכרים בנסיונות הללו חקוק בטרילוגיה הספרותית של פרימו לוי שנפתחת בספר "הזהו אדם". גדולתו של לוי בהבחנותיו הדקות והעמוקות בפשטותן, ביכולתו לשמש מורה לדורות הבאים אחרי דור השואה, דורות הנבוכים החדשים. לוי יכול לשמש לנו, אנו, הנבוכים החדשים, מורה אותנטי. וזאת, משום שהוא איננו כאחד ממורי ההלכה וההגות, מורי הרוח של העבר, אותם הפכה השואה בלתי רלוונטיים. אין הוא משיב ואיננו פוסק. הוא פורש את המבוכה בפנינו כדי שנוכל אנחנו להפנות אותה כלפי עצמנו.

בהדרכתו של לוי אני מנסה להקשיב לסוזי אדלר, להקשיב רוב קשב לשתיקה שנגזרה עליה פתאום. שתיקה זו, שמה קץ לכתיבתה ביומן שנפתח ב-1939, נכתב במקוטע ובא אל קיצו ב-1943, על-פי המשתמע לאחר שנודע לה כי הוריה נרצחו באיטליה.

בספר השלישי בטרילוגיה שלו, "השוקעים והניצולים", מגדיר פרימו לוי את מאפייני הקוד המוסרי של הניצולים. באמצעותם אנסה לשמוע את שתיקתה של סוזי. מאפיין ראשון הנוגע לענייננו הוא, שהניצולים בושים בכך שניצלו, לכאורה על פני או על חשבון טובים וראויים מהם להנצל. מאפיין נוסף הוא, שלעולם הם אינם, כהגדרתו של לוי, "העדים האמתיים".

 "…אנו, שארית הפליטה, איננו העדים האמתיים…", הוא אומר. "…אנו השורדים הננו מיעוט חריג ומלבד זאת מיעוט זעיר: אנו אלה, שבגלל הסטייה מדרך הישר, או בגלל ההעזה, או בגלל המזל לא נגענו בתחתית. מי שכך עשו, מי שראו את תחתית התופת, לא חזרו משם כדי לספר, או חזרו אלמים."

כל ההבחנות הללו טובות לקריאה ביומנה ובשתיקתה של סוזי. אם נוסיף היפוך לתובנתו של לוי נוכל לומר, כי לא התחתית מגדירה את האִלְמוּת אלא האלמות היא שמגדירה את תחתית התופת. וכי התופת הושיטה ידה למרחקים והשיגה גם את מי שהצליחו להמלט ממנה.  

אינני יודעת אם ניתן להעניק תואם סינכרוני מדויק להבחנה כי סוזי אדלר נאלמה בבוא הבשורה על רציחתם של הוריה, שנורו למוות עם עוד 400 יהודים שהסתתרו במערה באיטליה. האשה, שהייתה פעילה בתנועת השומר הצעיר באנגליה, מחנכת אהובה, רעייתו של המחנך הנערץ דב דרום ואם לשתי בנות, חברת קבוץ יסעור שמתה באמצע חייה, לא הייתה סוזי אדלר. שושנָה, שוש דרום היה שמה.

האִלמות, היא שמציינת את תחתית התופת, גם ואפילו ודווקא כשהיא נגזרת על מי שגורלה שפר עליה, כביכול, כמו סוזי אדלר. ואלמות זו הופכת אותה ל"עדה אמתית", כהגדרתו של לוי.

הוריה של סוזי מילטו אותה מצפורני הנאצים בווינה למקום מבטחים בבית קרובים רחוקים בלונדון. בכך הצילו אותה מעינויים ורצח שהיו מנת חלקם של ילדים יהודים בטריטוריות הכבושות. מזלה אמנם שפר עליה. כתיבתה ביומן, באיפוק מעורר השתאות, היא נסיון התמודדות עם סביבה שהתעמרה בה, עם בדידות ועם חרדה בלתי אפשרית לשלום הוריה ועם געגועים צורבים אליהם ואל ילדותה האבודה.  

ילדה על סף נעוריה, עוד לא בת 14, נשלחת לארץ זרה ואל זרועות נכרים צוננות. "בלונדון לא קיבלו את פני בסבר פנים יפות..", היא כותבת בחסכון. כתיבתה היא התמודדות רגשית ומעשית עם המתרחש, עם בתם של מארחיה המתייחסת אליה כאל אוכלת לחם חסד ועם גברת הבית המגדפת אותה, עם אפליה בכל עניין ודבר. המושג "בת חורגת" יקטן מלתאר את העובדה שרק לה לא קונים מעיל לחורף, שעליה לעבוד כדי להחזיר את הוצאות מחייתה ושהיא מטילה על עצמה תענית מזון מתמשכת כדי לחסוך בהוצאות הבית. היא איננה רצויה בבית שנתן לה מקלט.  

ז'אן אָמֶרי ("מעבר לאשמה ולכפרה"), מגדיר את שבירת אנושיותו של אדם שמענים אותו, בכך שנכזבת בו הצפייה הטבועה באדם באשר-הוא לעזרה ולחמלה מצד רעהו. מבחינת הצפייה לחמלה, כל אדם הוא בגדר ילד. האם ניתן להקל ראש בצפיה של נערה בגילה של סוזי, ילדה בנפשה, לקבל יחס הורי מטפל ומטפח מצד אנשים שקיבלוה לביתם כדי להצילה מיד רודפיה? ומי שאיננו יכול לצפות לטיפוח בלתי נלאה מצד המבוגרים האחראים לשלומו, כמו סוזי, גזול ילדות הוא. ומה יישבר בו בשעה שטרם בגרה השקפתו על העולם בלמוד מתמיד, איטי ונתמך?

ביומנה של סוזי נרשמים מאמצי התמודדות עם מחסור באהבה מצד אחד, ובסתירה לאלה עומד היחס המובן מאליו, מצדה, לכך שלמרות תשוקתה להשכלה היא נשלחת לעבוד כדי לכסות את הוצאות כלכלתה. ובעודה עסוקה בהתמודדות היא איננה מתלוננת.

היומן מתעד שחרור מעבודה ערב ראש השנה כדי ללכת לבית הכנסת, התעלות של הנפש בקודש – ואמונה בהבטחה כי סדריו האלוהיים של היקום ניצבים, נצחיים, על מקומם: "אלוהים כל-כך קרוב. אני מקווה בכל לבי שתפילתי לשנה טובה לכולנו נתקבלה. הגיע הזמן."

הקריאה, "אלוהים כל כך קרוב", באה מאינסוף הנפגש באינסוף. אבל, לב אנוש, לב ילדה מוכֶּה כיסופים וחרדה להורים שגורלם נגזר כבר, מנסה לאסוף את הנצחי ולהציבו כנגד הזמן הנמשך לעד, כנגד המֶשֶך הבלתי נסבל של האימה. ומנסֶה לעשות לה סוף: "הגיע הזמן", היא מזכירה בתפילתה לכל-יכול העסוק במטחווי האינסוף שלו במיון ובגזירת גורלות.

אני קוראת וחושבת: אילו יכולנו לאחוז בידה ולהראות לה את מצבה מנקודת מבטם של הוריה בלכתם אל אבדנם. אילו יכולנו לגרום לה להבין את האושר השלם של אמה ואביה בידיעה כי חיי ילדתם בטוחים, לא רק מאימת המוות, אלא מכל שאר הזוועות שאת טעמן ידעו ילדים יהודיים באירופה. כי מה להם להורים מותם-שלהם נוכח הידיעה כי ילדיהם נמצאים במרחק בטחון מרע?

 אבל סוזי היא ילדה רק בת 14, ויתומה. יתומה מרגע שנקרעה מזרועות הוריה ונדונה לחיי עבודה ובדידות, חיי אשמה, ואלם, בסופו של דבר.

"ילדים הופכים ליתומים", היא כותבת ביומנה על ההפצצות בלונדון, במקום המבטחים שאליו נמלטה עם המשפחה המארחת. "זה איום ונורא!". זאת כמעט הפעם היחידה שנופל סמן קריאה בכתיבתה, כמו בנסיון להבחין בין היתומים ההם לבינה, לחסום ולבלום חששות שאין להכילם בדבר גורלם של הוריה וסבתה, ש"העיקר אוהבת אותי מאד".

היומן מתעד, במקוטע, ימים מתמשכים של עבודה בתפירה, חיים בסביבה עוינת ומשפילה, המלווה בנשיכת שפתיים נוכח מארחיה המגדפים אותה וברעב  כרוני לאהבת הורים, רעב מלווה בחרדה חסרת אונים לשלומם. רשומות ביומן הבלחות אור מעטות של התפעלות מנוף, תפילה בבית הכנסת, קונצרט, כמעט חזרה לילדות במשחק, שיחה עם חבר. ובו בזמן ממהרת הבגרות הממארת להתקדם ככל שהילדוּת נסוגה בפניה. כשהיא משוחררת מעבודתה בשל מחלה, עליה לעבוד בבית המארחים שהתחייבו לשלומה, ובתוך כך היא מבינה את גיתה, שאמר כי האושר משמעותו אהבה. על מכתבה של אמה, המבשרת לה על מעצרו של האב היא משיבה "בעליזות" כפויה – ומתחילה לחוש בושה ורגשי אשמה: על שהחיים "ממשיכים לזרום" והיקום "אינו עומד מלכת.. על אף הכל אני הולכת לקולנוע וגם חושבת על בילויים. זה נראה לי כמו חטא."

הטלת אות קין בעצמנו, על כך שסבלם של יקירינו לא עצר את עולמנו מלכת, נהיית לבושה בלתי נסבלת אצל הנצולים. תופעה שפרימו לוי עומד עליה. פגימת החטא בנפשו של ילד איננה ניתנת לאיחוי. ואילו הצפיה הנכזבת ליחס אנושי מצד מי שחייבים בשלומנו היא שבר כל כך עמוק, בלתי עביר באנושיות עצמה, שקשה לתאר שיש מי שיוכל להרפא ממנו מבלי למות ולהיוולד שוב בדמות אחרת, המכסה כצלקת של אלם ושתיקה את השבר הזה. רצח הוריה האהובים של סוזי נוצֵר בתוכו, כתהום נורא, את כל שבריה האחרים. "מדוע עלי לחיות?", היא שואלת את היומן, את עצמה, את היקום. והשאלה הזאת קוראת אליה מבור תחתיות שְׁבָה.

ב-3 בינואר 1943 נקטע באחת יומנה של סוזי אדלר. זאת, לאחר שנחלצה מבית קרוביה לעבוד בבית חינוך פעוטות מחוץ ללונדון ואף השלימה את לימודיה והוסמכה לגננת. היא לא תכתוב עוד. היא לעולם לא תדבר עוד על עברה ועל הוריה. בקן "השומר הצעיר" בלונדון פגשה את בעלה לעתיד דב דרום ואחר כך עלתה לארץ להיות בין מקימי קבוץ יסעור. כאן, הייתה לשוש דרום, אדם שלם שאנושיותו כאם

שוש דרום בקיבוץ יסעור

וכמחנכת קורן על סביבותיו. האנושות ציפתה ממנה לאנושיות. שוש השיבה במלוא ההן על הציפיה הזאת, ותשובתה האהבה ששפעה לשתי בנותיה ולילדי אחרים. כמחנכת עמלה על גיבוש יסודות לחינוך, שעקרם "לתת לילדים אפשרות להנות מילדות שלמה ומלאה, ארוכה די הצורך כדי להכיר ולהבין את העולם הסובב אותם..", תוך הדגשת הצורך של ילדים במשחק ובזמן פנוי לשם התפתחותם התקינה של גופם ונפשם. כזאת הייתה שוש דרום. את סוזי אדלר פגשו בנותיה ביומנה לאחר מותה.

 

למטה: מרלנה (מרלן) דיטריך כתבה את מלות השיר, "אמא, האם סלחת לי", ללחן של צ'סלו ניימן (Czeslaw Niemen) הפולני. דיטריך, שעבדה בעת עלית הנאצים לשלטון בהוליווד, נרתמה למאבק בנאצים והוכרזה בוגדת במולדתה. אמה נשארה מאחור, בברלין, בלב הסכנה. המלים: "אמא, האם סלחת לי?/ אמא, האם את עדיין חושבת על זה?/ אמא, האם סלחת לי על מה שעשיתי לך?…". התמונות מהמלחמה ומביקור של דיטריך בוורשה, ב-1964, מניחה זר לרגלי האנדרטה לזכר מורדי הגטו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: