מרי שלי: "האדם האחרון": הקדמה

 

רומן העתידני האפוקליפטי של מרי שלי (Mary W. Shelley), האדם האחרון (The Last Man), שאת ההקדמה לו תרגמתי לעיל, יצא לאור בלונדון ב-1826 וזכה לביקורות מחמירות. הוא שב והתגלה מחדש על ידי אנשי אקדמיה בשנות השישים. הדמויות המאכלסות את הרומן הן דיוקנאות ביוגרפיים פחות או יותר של יוצרי התקופה הרומנטית באנגליה חבריה של הסופרת, בראש ובראשונה לורד בַּיְרוֹן ובעלה המנוח, פרסי ביש שלי (Percy Bysshe Shelley).

 

בהקדמה לרומן מספרת מרי שלי, כיצד גילתה, לכאורה, במערת הסיבילה שליד נאפולי, אוסף של כתבי נבואה, שאת פרטיו חיברה לספורו בגוף ראשון של גבר שיחיה בסוף המאה ה-21, בעולם שחרב:

 
 

בשנת 1818 ביקרתי בנאפולי. ב-8 בדצמבר אותה שנה חצינו, רעי למסע ואני את המפרץ לשם ביקור בעתיקות הפזורות על-פני חופי בַּאִיָּה. קרני השמש שיבצו גוני יהלומים במימיו הצלולים והבוהקים של הים הרוגע המכסים תחתם הריסות של וילות רומאיות שזורות אצות. היסוד הכחול והזגוגי היה כזה, שלא מן הנמנע כי גֲּלַתֵּיאָה ציפּתה בו את כרכרת הָדַּר שלה; ובהיותו ראוי מן הנילוס לספינתה הכשופה בחרה בו קליאופטרה לנתיב. למרות עונת החורף, הלם מזג האוויר את ראשית האביב ונועם חומו עורר תחושות של הנאה שלוה, מנת חלקו של המטייל שעה שהוא מתמהמה, ממאן לנטוש את מפרציה השוקטים והצוקים הקורנים של באיה. 

 

ביקרנו במה שמכנים "שדות אליסיוּם" ואֲבֶרְנוּס: תעינו שם בין חורבות מקדשים, מרחצאות ואתרים קלאסיים עד שנכנסנו למערות הַסִּיבִּילָה של קוּמָאִי. הלֲזַארוֹנִי [שומרים, מורי דרך] שלנו נשאו לפידים שבערו בכעין אדום עמום עד שחשכת המעברים התת-קרקעיים המקיפים אותם בצמא כמו השתוקקה לגמוא עוד ועוד מיסוד האור. עברנו על פני קמרון טבעי המוביל לנקבה אחרת, ושאלנו, אם לא נוכל להכנס גם לשם. מורי הדרך הצביעו על השתקפות הלפידים במים שכיסו את המעבר, בהותירם לנו להגיע למסקנה בעצמנו; זאת, בהביעם צער על כך שהוא מוביל אל נקרת הסיבילה. סקרנותנו והתלהבותנו התעוררו נמרצות נוכח מצב העניינים הזה והתעקשנו לנסות לעבור. כפי שקורה בדרך כלל בבחינת הרפתקה כזאת, פחתו הקשיים והלכו בשעה שנבחנו ואמנם נמצאה לנו, מכל צד של הנתיב השרוי במים, קרקע חרֵבה "מנוח לכף-רגלנו". [בראשית 8:9]

 

סופו של דבר הגענו לנקרה נרחבת, שוממה, חשוכה שהיא-היא, הבטיחו לנו הלזארוני, מערת הסיבילה. התאכזבנו די והותר – ברם בחנו אותה בדקדקנות כאילו יכלו קירות הסלע לשמר עדיין שריד של התגלות אלוהית. באחד הצדדים היה פתח זעיר. אי-אן מוביל זה? שאלנו: הנוכל להכנס בו? – "קוּאֶסְטוֹ פּוֹי, נוֹ," –  אמר הפרא המשולח למראה שאחז בלפיד – "תוכלו להתקדם אבל רק למרחק קצר, ואין איש שנכנס לשם."

 

"למרות זאת, אנסה", אמר בן לוויתי; "אפשר שהוא מוביל למערה של ממש. אלך לבדי, או, שמא תתלווי אלי?"

 

עמדתי על נכונותי להמשיך, אבל מורי הדרך שלנו מחו כנגד הפלגה שכזאת. בלהגם המתגבר בהגייתם הנאפוליטנית המקומית, שבה לא היינו בקיאים, הם אמרו לנו כי המקום רדוף רוחות, שהתקרה עלולה לקרוס, שהמעבר צר יהיה עלינו, ומלא במים, וכי עלולים אנו לטבוע. ידידי גדע את נאום ההתראה בכך שנטל את הלפיד של האיש מידיו, ואנו המשכנו בגפנו.

 

המעבר, שכבר בתחילה כמעט שלא נאות לקבלנו, הלך מיד וצר ונמך עד שנכפפנו כדי חצי כמעט; למרות זאת עוד אחזנו בדרכנו קדימה. בסיומו, נכנסנו לחלל רחב יותר והתקרה הנמוכה התרוממה, אבל מיד כשברכנו עצמנו על השינוי נותרנו בחשכה גמורה שכן משב אויר כיבה את הלפיד. מורי הדרך מצוידים בחומרים לחידוש האור, בעוד אנו, אין לנו דבר מאלה – ותושייתנו היחידה הייתה לשוב כלעומת שבאנו. גיששנו בחלל הנפתח סביבנו למצוא את הפתח וכעבור זמן שערנו כי הצלחנו בכך. ואולם, נוכחנו כי היה זה פתח אחר שהוביל בלי ספק כלפי מעלה. הוא בא אל קיצו כקודמו; אף כי משהו שכמוהו כשביב אור, זרע, מהיכן זאת לא יכולנו לומר, דמדומים אין חקר בחלל. בהדרגה נעשו עינינו רגילות באפלולית וראינו כי אין שום מעבר שיוביל אותנו הלאה; חרף זאת, אפשר היה לטפס מצדה האחד של הנקרה אלי קימור נמוך בקצהה העליון, שהבטיח מעבר קל יותר, וגילינו כי ממנו מגיה האור. בקושי ניכר העפלנו מעלַה ובאנו אל מעבר אחר, מואר עוד יותר, וזה הוביל אל מַעֲלֶה נוסף על קודמו.

 

בסופה של ההשתלשלות הזאת, שגברנו עליה אך ורק בזכות נחישותנו, הגענו לנקבה רחבה, שתקרה לה דמוית כיפה. זהר הרקיע חלחל פנימה מפתח בלבה, אך הוא היה משורג צמחיה יתרה של שיח ושַׁית שפעלו כמסך המאפיל את היום ומעניק לאולם גוון חמור, רליגיוזי. הוא היה נרחב, עגול כמעט, ובקצהו מושב אבן בגודל מיסב יווני. הסימן היחידי לכך שרחשו כאן אי-פעם חיים היה שלד שלם וצח כשלג של עז שכנראה החמיצה בפזיזותה את הפתח בשעה שרעתה על הגבעה מעל וצנחה מטה. אפשר שעידנים חלפו מאז האסון הזה ומההרס שזרע למעלה, אשר תוקן בלבלוב ובצמיחה משך מאות בקֵיצים.

 

המערה מאוכלסת הייתה ערמות עלים בלבד וגבבת עצים וחומר לבן, קרומי כגון ליבָּת הכפה הירוקה המגוננת על גרעיני התירס. מאמצינו להגיע לכאן התישו אותנו ומשהושבנו עצמנו על ספת האבן הגיעו לאוזנינו מלמעלה קולות דנדון פעמונים של צאן וקריאות רועה.

 

ואז קרא רעי, שנטל מהעלים שהיו פזורים סביב, "הרי זו המערה של הסיבילה; אלה הם דפי קלף סיביליים". בדקנו ומצאנו שרידי רישומי אותיות על כל הדפים הללו, העשויים קליפת עץ וחומרים אחרים. ומה שהגביר עוד את השתאותנו, היה, שהם נכתבו במגוון לשונות: מהן שלא היו מוכרות לבן לוויתי, שומרית עתיקה וכתב היירוגליף מצרי, עתיק כפירמידות. זרים ומוזרים עוד יותר היו הניבים המודרניים, אנגלית ואיטלקית. יכולנו להבין מעט מזעיר באור העמום, אבל ניראה כי הכילו נבואות, פרטי קשרי מאורעות שאך התרחשו. שמות, מפורסמים עתה, אבל מזמן הווה ולעתים קרובות ניתן היה למצוא על עלי הקלף הדקיקים, הזעומים בגודל, רישום קריאות חדווה וצער של נצחון או של תבוסה. אכן הייתה זו מערת הסיבילה, אמנם לא במדויק כפי שתאר אותה וירגיליוס, שכן הארץ כולה נזדעזעה ברעשים והתפרצויות געש, כך שאין השינוי מפליא וזאת חרף העובדה כי הזמן מחק את עקבות החרבן עצמו. אנו ייחסנו את השתמרות דפי הקלף הללו לתאונה שחסמה את פי הנִקבה ולצמחיה שמיהרה לגדול על הפתח, שקודם לכן היה נתון כל כלו לסערה. מיהרנו לבחור מבין הדפים את אלה שמי מאתנו יכול להבין מעט מהכתוב בהם; ואז, עמוסים באוצר שלנו, נפרדנו לשלום מהמערה האפלה, הקדמונית ואחרי מאמץ רב הצלחנו להצטרף למורי הדרך שלנו.

 

במשך שהותנו בנאפולי שבנו לעתים קרובות למערה, לעתים לבדנו, חולפים על פני הים נאור-השמש, מוסיפים בכל פעם לאוצר שלנו. מאז אותה תקופה, בכל פעם שהתפניתי מענייני העולם הדוחקים להרחיקני או כשלא סיכל מצב רוחי מחקר כזה עסקתי בפענוח השרידים הקדושים הללו. תוכנם, פלאי ורהוט, נתן גמול לעמלי, פייס את צערי וריגש את דמיוני להעיז עוף במרחבי הטבע ורוח האדם. תקופה קצרה לא הייתי ערירית במאמצי; אך זמן זה חלף הלך לו; ויחד עם רעי, בחירי לעמל ובאין אחר על פניו; אבד לי גם גמולו אין ערוך לו.  

 
 

ניתן לקרוא את הרומן במלואו בפרויקט גוטנברג.

 
 

Francois Houtin, נוסטלגיות, קטע מטריפטיך, תחריט

 

הסרט "האדם האחרון של מרי שלי" (Mary Shelley's The Last Man), בבימויו של ג'יימס ארנט ובכיכובו של סנטיאגו קרייג, יצא להקרנה בארה"ב בפברואר 2008.

תגובה אחת to “מרי שלי: "האדם האחרון": הקדמה”

  1. נועה שיסל Says:

    תרגום מעולה! תודה על הפנית תשומת הלב ליצירה הזו ולמרי שלי, שקרוב לוודאי לא הייתי נפגשת איתה אחרת.
    הבלוג שלך מעולה ומצוין! נקודה של רוח טהורה בתוככי הגשמיות.
    תודה לך ויישר כוח!


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: