יורי נורשטיין: או כיצד יכולה וירטואוזיות להכשיל עצמה

 
Boris Mikhaylovich Kustodiev, לנין מנהיג הממשלה

Boris Mikhaylovich Kustodiev, לנין מנהיג הממשלה

 
 

אמן האנימציה הרוסי המהולל יורי נורשטיין (Yuriy Norshtein) זוכה בכיבודים רבים. שני סרטיו הידועים הם "קיפוד בערפל" (Hedgehog in the Fog) ו"מעשיית המעשיות" (Tale of Tales). ב-1984 אף זכה האחרון בפסטיבל האמנות של לוס אנג'לס, בתואר "סרט האנימציה הטוב בכל הזמנים". סרטיו הבשלים של נורשטיין רוויי קסם ויופי והם עומדים בכל אמות המידה של הגימור המוחלט, המומחיות האמנותית והווירטואוזיות הטכנולוגית – ולוקים בשלמות ומתלקקים בה.

 

והנה, גאונותו של נורשטיין מתבטאת במלואה בסרטו הראשון, "25 באוקטובר, היום הראשון" (25th October, the First Day), מ-1962, אותו ביים במשותף עם ארקדי טיורין (Arkadiy Tyurin). הסרט עושה שמוש באמנות ימי התום וההתלהבות של האוונגרד הקוביסטי-פוטוריסטי הסובייטי, ביחוד בכרזות של נתן אלטמן (Nathan Altman) ובוריס מיכאילוביץ' קוסטודייב (Boris Mikhailovich Kustodiev), ובעבודות של קוזמא פטרוב-וודקין (Kuzma Petrov-Vodkin) ואריסטרך לנטולוב (Aristarkh Lentulov).

 

זהו קולאז' חזותי ומוסיקלי, של רצף קטעי אמנות פלסטית ומוסיקה מאת דימיטרי שוסטקוביץ', מורד שנודה והושפל על ידי השלטונות המהפכניים. מצעד של צורות רוחביות מצטרפות בו בקרשצ'נדו מהלך אימים, בסולם המתבסס על שני צבעים בלבד: שחור ואדום. זהו שחזור של צבעוניות הכרזות שיצרו האמנים המגויסים למען המשטר.

 

ההצהרה החזותית המיידית שטוחה: שיר הלל למהפכה הבולשביקית (הסרט מלווה כותרות ברוסית ותרגום אין). כעוגן חזותי לפלקטיות הזאת משמשים דמות קריקטורית של "תעשיין שבפיו סיגר" (לא מצאתי מקור), ציטוט אפרפר ומצועף של אם עם תינוק בחיקה מציור שמן של פטרוב-וודקין ורישום של לנין בזרוע מונפת מאת קוסטודייב, הנצבע באדום הדגל. תחילת התנועה במבט עילי וירידה אל הצלב שבלב ככר אוריצקי (ארמון החורף), פרישת הכיכר ופתיחתה לשרשרת דימויים שמשמעותם הפלקטית נהירה כתמליל "האינטרנציונל הסוציאליסטי".

 

התנועה הגוברת והולכת מאיימת על הצופה. בכך היא סותרת את עצמה, נבקעת לבקעים אירוניים של דם ואש ומגיעה אל סופה בתכריכי הדגל האדום.  סופו של הסרט אופטימיות דוקומנטרית אפורה המלווה ברקע בנאום של לנין.

 

יכול להיות שהיינו אמורים לקרוא את סרט האנימציה הזה כפשוטו, כפלקט המשרת ומדברר את משטר הטרור המהפכני. אבל, הפלקטיות נקרעת באלימות התנועה הפוטוריסטית המפחידה ומחרידה אותנו. בנוסף, כל העוגנים החזותיים סותרים עצמם באופן הביצוע, באפרוריותה של "המדונה העממית", למשל; בהיפוך כף ידו של לנין כך שתראה כשל קיסר רומי המצווה על מותו של מרטיר נוצרי בזירה, למשל. ואם זוכרים כי שנת עשיית הסרט, 1962, הופך האנכרוניזם הפוטוריסטי האפור-שחור-אדום למחריד עוד יותר. אי-אפשר "לקרוא" את הסרט אלא באירוניה מצמררת. ובהיותו קיר שאליו מתנפצות הסתירות שלו, הוא הופך לסרט אימה, לסיוט, למארש אבל, ויותר מכל למשחק בזנבות הצפעונים בתוך תוכו של קן החושך שלהם.

 

יצירותיו המאוחרות של נורשטיין הן מלאכת מחשבת בתלת-מימד הנבנה באמצעות ריבוי לוחות זכוכית ומבט עילי של המצלמה. אין בהן צרימה ואם יש בהן אירוניה, זוהי אותה אירוניה שמענגת אותנו בסדרת ספרי הדב פו של א.א.מילן, של המבוגר העושה עצמו שאיננו יודע כילד זאת בשעה שהוא יודע כמבוגר. החומר כל כך מלוטש, שהוא מגיע אל קצה חומריותו והופך למתיקות שמימית סנטימנטלית שאין להחלץ מאטימותה. אין שום סתירה פנימית שתציל את הוירטואוזיות הזאת מעצמה, שום חיכוך שיחלץ את הגדול מן העולה על הדעת מלפיתתן של חרצובות המטריאליזם המוחלט של הדעת.

 

  יורי נורשטיין וארקדי טיורין, "25 באוקטובר, היום הראשון", 1962:

 
 

 

 

 
 

 יורי נורשטיין, "קפוד בערפל", בריה"מ, 1975:

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: